פחות משבועיים לבחירות בארה"ב והדבר הכי ברור הוא ששום דבר לא ברור. הסקרים סותרים, מבולבלים ומבלבלים; על כל סקר שצופה התחזקות של צד אחד צצים כמה כאלה שבהם המצב הפוך לחלוטין; האומה מפולגת יותר משהייתה אי פעם וברור בעליל שאלה יהיו הבחירות הצמודות הכי צמודות שארה"ב ידעה. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על הטרנדים העדכניים של הישורת האחרונה, המאמץ המרוכז של הדמוקרטים להגיע לכל בוחר ובוחרת במחוזות הקריטיים, ההתנהגות הביזארית של טראמפ והציפייה הדרוכה והמתוחה ליום שאחרי, למקרה שבו התוצאות לא יהיו חד משמעיות. מצד אחד נראה שהכל סגור ודבר לא ישתנה עוד; מצד שני, תיאורטית, הכל עדיין פתוח

אם יש סיפורים עיתונאיים - בעיקר סיפורי עוולות ואי-צדק חברתי, בעיקר כאלה שנשארים בחושך ולא מקבלים תהודה במרכז, במיינסטרים - תסמכו על נתי יפת שיימשך אליהם, יחשוף אותם, יטפל בהם. יפת יצא לדרכו העיתונאית בזרם המרכזי של העיתונות (מקומוני מעריב), המשיך בפורטלים המובילים של התקופה (וואלה, נענע), הקים את "שקוף", המשיך ביוזמות עיתונאיות שונות, כיהן כשנה וחצי ככתב בבאר-שבע והדרום בעיתון הארץ ובימים אלה משמש כראש אגף התקשורת של המועצה לכפרים בלתי מוכרים בנגב. שיחה על עיתונות בכלל ועיתונות עצמאית בפרט, על הצורך בעיתונות בלתי תלויה, על קשיי המימון של גופי תקשורת שאינם ימניים, על תפקידה של העיתונות בשמירה על החברה הדמוקרטית והתפקיד המכריע שלה בהגנה על הגורמים החלשים בחברה. כמו רבים מבני החברה הבדואית בנגב, מקום העבודה הנוכחי של יפת. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כל הפרשנים והסוקרים משוכנעים שאלה הולכות להיות הבחירות הצמודות ביותר בתולדות ארצות-הברית, אבל אף אחד לא מוכן (או מסוגל) להעריך (או לקבוע או לנחש) מי יושבע (או תושבע) לנשיא/ה בחודש ינואר הקרוב. כמו תמיד, המאבק יוכרע במספר זעום של מדינות מתנדנדות ובמספרים על סף המגוחכים, עד לרמה של עשרות אלפי קולות ואולי אפילו אלפים בודדים בכמה מחוזות נידחים במדינות המכריעות. השיחה עם גבע קרא-עוז עוסקת באופי הקמפיין, הנושאים שיכריעו את הכף (ככל שיש כאלה), ההשפעה של ההתגייסות הנשית, שאלת ההפלות, הכלכלה, ההגירה, מדיניות החוץ וכל השאר. ועדיין, ברקע כל הזמן מרחפת שאלת השאלות: מה יעשה טראמפ במקרה שלא יזכה והאם נצפה במהדורה עדכנית של מהומות הקפיטול מלפני ארבע שנים. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הרצאה ששמע לפני כמה שנים, שבה הוזכר נושא ייצוא הנשק הנרחב של ישראל למדינות דיקטטוריות שעוסקת ברצח עם, לא נתנה מנוחה לרב אבידן פרידמן. פרידמן, מתנחל מאפרת, מורה ומחנך, הקים את עמותת ינשו"ף (ייצוא נשק, שקיפות ופיקוח) ונאבק ללא לאות בתופעה הצינית של מכירת נשק ישראלי למשטרים שמפרים בשיטתיות את זכויות האדם. יליד קנדה שעבר לניו-יורק, שם למד חינוך יהודי והוסמך לרבנות (בארה"ב ובהמשך גם בישראל); עלה ארצה לפני כ-14 שנה, עוסק בחינוך, לומד לדוקטורט ומתגורר ביישוב (התנחלות) אפרת. באחרונה התפרסם ובלט כמשתתף פעיל בשביתת הרעב שבה פתחה אורנה שמעוני מול הכנסת, בתביעה לקדם עסקת שחרור חטופים. שיחה על היותו עוף מוזר במגזר שממנו הגיע, על התגובות שהוא מקבל למעשיו ומאבקיו בחברה שבה הוא חי ומלמד, על ההתנגדות הקולנית והגורפת (כמעט) של הציונות הדתית לכל עסקת חטופים שהיא, התופעות האלימות שמתרחשות סביבו ומגיעות משולי החברה שבה הוא חי ועל הקרע בחברה הציונית-דתית פנימה ומול חלקים רחבים בחברה הישראלית. מוזמנים לשיחה נוספת שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

באותו הבוקר לפני שנה, שבת, שמחת תורה, בשעה 06:29 השתנו חיינו לנצח. מאז חלפה לה שנה תמימה -  שנה שהרגישה כמו נצח ועפה כמו הייתה מצמוץ של הרף עין. וזו הייתה השנה הראשונה לחורבן. בשעות הראשונות רובנו לא הבינו מה בדיוק המרחש שם, בדרום הטבוח; אחרי שנה מסתבר שאף אחד לא באמת מבין. כי איך אפשר להבין את היוהרה, ההזנחה, ההפקרה, האדישות, עזות המצח, ההתעלמות, הזלזול. איך אפשר להבין ולקבל את השמחה על הנס הגלוי, את האדישות לחיי אדם - תינוקות וזקנים, חיילות וחיילים, צעירות וצעירים, מבוגרות ומבוגרים. מיליוני בני אדם אדישים לגורלם של כמה עשרות אלפים מבין אחיהם (לכאורה), אחיותיהם ואחיהם (בתיאוריה); מקצתם אפילו צוהלים. שנה של מנהיגות רופסת וקורסת, מנהיגות מופקרת, מושחתת, לא מתפקדת ואדישה לחיי אדם ולהרס מוחלט של המדינה והחברה. ממשלה שבורחת מבשורה ונמלטת מאחריות. שנה שאחריה אין ולא תהיה לנו תקומה. ככה נראה הסוף ועוד לא ראינו כלום. מונולוג | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אם יש מישהו שמבין דבר או שניים באסטרטגיה, קביעת מטרות, חתירה להשגתן וניהול מו"מ הוא מוטי קריסטל. הוא היה שם בהרבה מאוד צמתים, עמוק בחדרים הסגורים. לקראת יום השנה לקטסטרופת ה-7 באוקטובר, שיחה על הכאוס הצבאי-פוליטי-מדיני (וגם החברתי) שאליו מובילה ממשלת ישראל ובעיקר בנימין נתניהו; על האתגרים בכל החזיתות (השיחה הוקלטה בבוקר היום שבו ישראל הותקפה בטילים בליסטיים מאיראן); על הדומה והשונה שבין משברי השבויים, חטופים ובני ערובה בעבר מול המצב הקשה והסבוך היום (בין השאר, קריסטל היה מעורב במו"מ לשחרור גלעד שליט והשתתף בסדרת הדוקו "שבויים"). הוא לא בהכרח מסכים עם הקביעה שנתניהו אינו מעוניין בהחזרת שבויים חיים, אבל מודה שהאינטרסים האישיים והפוליטיים שלו גוברים על השיקולים האחרים. ולמרות הכל, הוא בכל זאת אופטימי ומאמין שנוכל לבנות מחדש את המדינה וההחברה הישראלית. מוזמנים לשיחה נוספת שהוקלטה באולפן הרצאות מהכורסא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רגע לפני ראש השנה, שבאופן מצמרר יתחבר בהפרש של ימים ספורים ליום השנה לקטסטרופה של השבעה באוקטובר - שיחה נוספת עם הפילוסוף פרופ' אבי שגיא. על המאבק היומיומי מול הרוע, ההפקרה, השנאה, האלימות וההתעמרות. על מהותו של הייאוש וחשיבותה של התקווה. שגיא מציע להביט בחצי הכוס המלאה - אבל עד כמה מלא החצי הזה? להתמקד במאבק, כל אחד על-פי יכולתו; לעשות טוב ככל שרק אפשר; להשתדל לשוחח ולנסות להשפיע; לזכור את ההתגייסות האזרחית והחברתית המדהימה, חסרת התקדים, שהחליפה את הממשלה בימים השחורים לפני שנה; ולהשתדל לנתק את המעשה האזרחי הנשגב מהפוליטיקה הירודה. חובה על כולנו לנסות, למרות שההצלחה אינה מובטחת. מוזמנים לעוד שיחה שהוקלטה באולפן "הרצאות מהכורסא" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מאז שהוקמה בשלהי שנות ה-90, פועלת מועצת הכפרים הלא מוכרים בנגב למען הכרה ממשלתית רשמית בכפרים הבדואים ברחבי הנגב. בשיחה עם מנכ"לית המועצה, ד"ר יעלה רענן והיו"ר עטייה אלאעסם, נפרס עוול שנמשך לאורך כל שנות המדינה. המועצה פועלת לעידוד תכנון אזורי של הכפרים ושימוש בקרקע כמקור פרנסה, שימור מסורות, חיזוק היכולות הכלכליות של התושבים, קבלת שירותים ממשלתיים, ביטול הריסת בתים וצמצום מדיניות הפקעת קרקעות. לעוול והקיפוח סיבות רבות - מוסדיות, ממשלתיות ופוליטיות - אבל בכל מקרה המציאות היא עגומה: מדובר בכ-110 אלף אזרחים ישראלים בעלי זכויות (לכאורה) שבפועל סובלים מהתעמרות מתמדת של מוסדות המדינה, אזרחים שמחויבים בכל החובות אבל בפועל נטולי זכויות. מוזמנים לשיחה שהוקלטה באולפן "הרצאות מהכורסא" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שנדמה שהאינטרנט נמצא בחיינו מאז ומעולם - ואיתו העיתונות הדיגיטלית, אתרי החדשות ואפילו הרשתות החברתיות - בפועל מדובר בעידן שהחל לא ממש מזמן. השיחה השנייה עם ניב ליליאן, הכתב הטכנולוגי של וואלה, עוסקת בעיתונות שהחלה לעבור לרשת מתישהו במהלך שנות ה-90 של המאה הקודמת (בעולם) ועל סף שנות האלפיים (בישראל); בהמשך, בשלהי העשור הראשון של שנות האלפיים, פרצו לחיינו גוגל, פייסבוק, טוויטר, יוטיוב ושאר מוקדי תשומת הלב הדיגיטליים ודחקו את מקומן של המדיות המסורתיות. וכך הפרינט (ובמידה רבה גם השידור המסורתי) הלך וגווע עם המעבר המסיבי של העיתונות לרשת, תהליך שהלך והתגבר בעשרים השנים האחרונות. הבשורה הייתה אדירה אבל גם בעייתית: הצפת המידע, המחיר העצום של התוכן החינמי, הרמה הנמוכה, השטחיות, התחרות והרצון לראשוניות בכל מחיר גם במחיר בדיקה בסיסית של העובדות ועד לפייק-ניוז הפלילי של ימינו והבשורה החדשה המאיימת: הבינה המלאכותית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

העימות הראשון בין הנשיא ביידן לנשיא לשעבר טראמפ היה קטסטרופלי ובפועל הביא לפרישתו של ביידן מהמירוץ. ולמרות ההתלהבות הראשונית מהמועמדת הדמוקרטית, סגנית הנשיא קמלה האריס - במפלגה הדמוקרטית הגיעו לעימות הראשון של האריס מול טראמפ עם הרבה חששות. ציפי שמילוביץ' צפתה בעימות בביתה במזרח ארה"ב וגבע קרא-עוז בתל-אביב, ושניהם מסכימים עם הנרטיב הכללי: האריס הוציאה את טראמפ משיווי משקל ובפועל ניצחה בעימות. אולי זה לא היה נוק-אאוט מהדהד, אבל בוודאי ניצחון בנקודות ובכל הנקודות. האם זה יזיז את הבוחרים מהשוויון הנוכחי בסקרים? מוקדם לדעת. אבל בעוד שברור שטראמפ ימצה את האלקטורט שלו, להאריס עוד יש לאן לעלות. וגם טיילור סוויפט תרמה את החלק שלה, שעדיין מוקדם לשער את ממדיו. ועכשיו הקמפיין יתחיל באמת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על הסדרה "שבויים" (יצירה שנוצרה בהמשך לסדרה "לבנון") החלו היוצרים לעבוד לפני כמה וכמה שנים, הרבה לפני המחדל הנוראי של ה-7 באוקטובר, שבפועל הפך את הסדרה למשהו שאפילו הוגיה לא העלו בדעתם שתהיה. וכך היוצרים - כותב ועורך התוכן איתי לנדסברג-נבו, הבמאי דוקי דרור, המפיקה ליאת קמאי-אשד ורבים אחרים - נאלצו להשלים את הסדרה (שודרה בשבוע האחרון בתאגיד השידור הציבורי כאן 11) עם מראות ומוראות הפצע הפתוח של השנה האחרונה, חטופי השבעה באוקטובר. השיחה עם איתי לנדסברג-נבו נוגעת בדילמת השבויים שנהפכה לטרגדיית החטופים, מראשית שנות המדינה ועד עצם היום הזה. ולראשונה, השיחה הזו והפודקאסט בכלל מוקלטים באולפן "הרצאות מהכורסא", במסגרת שת"פ חדש בין "הרצאות מהכורסא" ל"על הדרך" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

קשה מאוד לסדוק את האופטימיות הכרונית של גרשון בסקין, אבל סוף השבוע האחרון סדק גם את הנפש שלו. רצח החטופים אחרי אירוע הקבינט על ציר פילדלפי ומופע השקפים בהמשך, הביאו את בסקין למסקנה שנתניהו לא מוכן להגיע לשום עסקה בשום מחיר, כולל מות החטופים. ועדיין, הוא לא נואש מהסיכוי לשכנע חברים בקואליציית נתניהו שלא מדובר על משטר דיקטטורי והם חייבים להשמיע את קולם. הוא מציג מתווה לעסקה כוללת של סיום מוחלט של המלחמה, נסיגה כוללת של ישראל מכל תחומי הרצועה ובמקביל שחרור כל החטופים - החיים והמתים. לדבריו, חמאס מוכן ללכת לעסקה כזו, רק שבישראל אין עם מי לדבר. ואגב כך שוחחנו גם על ההיסטוריה של חילוץ בני ערובה, עסקאות שהיו לשחרור שבויים וחטופים, הטכניקה, ההתלבטויות והמחירים, בעקבות הסדרה "שבויים" שבה הוא משתתף | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הפרק הזה עם ערן עציון - מי שהיה סגן ראש המל"ל והממונה על תהליכי התכנון האסטרטגי במשרד החוץ - הוקלט שעות ספורות לפני שהבשורות השחורות החלו לזרום מעזה. כהרגלו, עציון אינו מוכן להיכנע למצב הרוח הכללי הקודר. למרות שהוא מבין את המצב לאשורו וחשוף למידע קשה ומטריד אפילו יותר מרובנו, הוא מקווה שעדיין יש מוצא. שהבחירות בארה"ב לא ישתקו את ממשל ביידן ובסופו של דבר הם יכפו על הצדדים  הסדר; שנתניהו, להטוטן ציני וחסר רגשות ככל שיהיה, מחזיק יותר מדי כדורים באוויר; שהמצב מגיע לנקודת רתיחה שתיאלץ את הממשלה (את נתניה) ללכת על עסקה; כי האפשרות האחרת, הפקרת שארית החטופים החיים למותם בייסורים והידרדרות ביטחונית עד לסף מלחמה אזורית כוללת - תהיה גרועה הרבה יותר גם עבורו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

קצת יותר מחודש אחרי שהנשיא ביידן פינה לה את הדרך, הגיעה קמלה האריס לוועידת המפלגה הדמוקרטית בשיקגו כמועמדת יחידה, רהוטה, משופשפת, כמעט מלהיבה, מועמדת בקונצנזוס. ציפי שמילוביץ' סיקרה את הוועידה עבור ידיעות אחרונות וחזרה עם חיוך. זה כמובן לא אומר שניצחונה של האריס מובטח - רחוק מזה - אבל אי-אפשר היה להחמיץ את הרוח הטובה: ההתלהבות, האחדות, הפתיחות ובעיקר התקווה - דברים שאמריקה כמעט שכחה שאפשריים. הוועידה תקתקה היטב, הנאומים היו נפלאים, הדוברים והפאנלים עסקו בדברים הנכונים וכבר היום - קצת יותר מחודשיים לפני יום הבחירות - נסגר הפער המפחיד שטראמפ פתח על ביידן. האם הטרנד יימשך? האם יש לשפויים של אמריקה סיכוי להציל את עצמם ואת העולם (ואותנו) מתסריט האימה? עדיין מוקדם לדעת. אבל אפשר לקוות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שבועות ספורים אחרי שהנשיא ביידן הודיע על פרישתו מהמירוץ והעביר את הלפיד לסגניתו קמלה האריס, התברר שהמשחק התחיל מחדש. השיחה עם גבע קרא-עוז, שעוקב אחרי מערכת הבחירות מקרוב, חוזרת לנסיבות קריסת הקמפיין של ביידן, המעבר החלק (בדיעבד) למועמדתה של האריס, המבוכה בצד של טראמפ וההמראה של האריס כמועמדת מלהיבה שתוכל לתת פייט משמעותי ואולי גם - מי ישמע - אפילו להביס את טראמפ. הוועידה הדמוקרטית בשיקגו היה מופע מרהיב ומלהיב של אחדות, תקווה ושמחה, ופתאום קמלה האריס נראית כמועמדת מעולה, לגיטימית, מוערכת ובעיקר מתאימה. נסיקתה בסקרים מעוררת התפעלות, אבל חשוב לזכור שעד לרגע זה נרשמה חזרה לאותו התיקו מול טראמפ, כפי שהיה לפני ארבע ושמונה שנים. מצד שני, הבשורה הטובה היא שעדיין יש לה לאן לעלות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

חודשים ספורים אחרי כישלון מתקפת הנגד האוקראינית ובעיצומה של מלחמת התשה עקובה מדם שרוסיה מנהלת בשטח אוקראינה, הפתיעו הכוחות האוקראינים בפלישה עמוק לשטח רוסיה – מהלך שיצא לדרך ללא כל התראה מוקדמת ותפס את הרוסים לא מוכנים. יאיר נבות מעדכן במצב המלחמה, במחיר הכבד ששני הצדדים משלמים, בציפייה של פוטין לחזרת טראמפ לבית הלבן והחשש של זלנסקי מאותו תרחיש בדיוק. שנתיים וחצי אחרי הרחבת הפלישה הרוסית, סיום המלחמה אינו נראה באופק. ולמרות המחיר הכבד שמשלמים הרוסים, לא ברור כמה עוד יוכלו לספוג האוקראינים, מה גם שתמיכת המערב מתרופפת. ומכיוון שבלי המתיחות במזרח התיכון אי אפשר, עסקה השיחה גם באינטרסים הישנים-חדשים של רוסיה באזור, ובמעמדה בציר הרשע ובעיקר בקשרים הקרובים עם איראן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין כמו פער הגילאים והדורות להמחיש את המהפכה הטכנולוגית והדיגיטלית שאותה אנחנו חווים ועוברים בדורות האחרונים, לפעמים מבלי שבכלל נבין מה עובר עלינו ובאיזה קצב רצחני. ניב ליליאן, כתב הטכנולוגיה של וואלה (בעבר ישראל היום ו-וויינט), חי את התמורות האלה מאז שעמד על דעתו. השיחה איתו הולכת לאחור אל מעבדי התמלילים הראשונים, ראשית ימי האינטרנט, התפתחות הרשת הגלובלית והמעבר ההדרגתי - ובפועל מאוד מהיר - לחיים אונליין, עבודה, מסחר וקבלת שירות דיגיטלי מרחוק בכל תחומי החיים. ובהיותנו קודם כל עיתונאים וכותבים, השיחה הגיעה כמובן לתמורות שעבר המקצוע ולא רק באספקט הטכני שלו, אלא גם ובעיקר בצד של התוכן: הפייק ניוז, התוכן הבלתי מבוקר ולא מאומת, הקמפיינים הרעילים ועוד | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מעולם ישראל לא עמדה במצב כמו זה שבו היא מצויה בזמן הזה; מעולם לא הייתה הנהגה ישראלית שלא היה לה מושג מה בדיוק היא רוצה, למה היא מסוגלת ומה נכון לה לעשות. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, לא מקבל את התזה שאיסמעיל הנייה שחוסל בטהרן היה המתון שבחבורה וגם לא היה זכאי לחסינות מפני פגיעה - אבל גם לא משוכנע בתבונה שבפגיעה בו דווקא על אדמה איראנית. הוא סבור שהסכנה הקרובה והמיידית למתקפה קשה עדיין קיימת וצפויה דווקא מהצד של חיזבאללה בצפון - ארגון שמחזיק בארסנל עצום ומגוון של כלי משחית, ומולו זמן ההתראה הוא אפסי. שיחה על מלחמה שסופה אינו נראה באופק, על מיסקלקולציה (של כל הצדדים) שעלולה להיות הרת אסון, על הפקרת החטופים ועשרות אלפי המפונים וגם על מצבו האמיתי של הצבא, מבצעית ומוסרית כאחד | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הפעם האחרונה שבה התארחה ציפי שמילוביץ' בפודקאסט הייתה רגע לפני שהנשיא ביידן הודיע על פרישתו  מהמירוץ. וכך, ברגע אחד - כל ההערכות, הניחושים והספקולציות נהפכו לרכבת הרים מפתיעה בעוצמתה, סחרחרת שהפכה את קמפיין הבחירות לנשיאות על פניו. זה לא שהאריס הפכה בן לילה את הקערה על פיה, אבל המירוץ לחלוטין נפתח מחדש. השבוע היא הודיעה על בחירתה במושל מינסוטה טים וולז כמועמד לסגן הנשיא/ה, אחרי שהעדיפה אותו על פני מי שנחשב המועמד המוביל, מושל פנסילבניה היהודי ג'וש שפירו. חשוב להדגיש: לא היה שום ממד של אנטישמיות או קשר לישראל בהחלטה להעדיף את וולז על פני שפירו. השיקול של האריס היה פוליטי לחלוטין, החלטה שהתקבלה משיקולי עלות-תועלת נטו. ולסיכום: האם אמריקה בשלה להעדיף אישה שחורה ויחסית צעירה, תובעת פלילית לשעבר - על פני גבר לבן, עשיר וקשיש, מטרידן וגם נאשם סדרתי ומורשע? עדיין מוקדם מאוד לדעת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כשירון טן-ברינק, עורך טיים אאוט, תל-אביב מגיע לשיחה בפודקאסט, זה סימן שעוד מסמר ננעץ בארונה של העיתונות הישראלית. כי כזכור: בישראל יש (אולי) תקשורת - עיתונות כבר מזמן לא. השיחה עסקה בכותרות של השבועות האחרונים: סיפור בקבוק התבערה שהושלך לעבר ביתו של דודי ורטהיים, מבעלי השליטה בקשת (וחדשות 12), מעשה שכלל לא ברור אם הוא קשור לחברת החדשות ולהסתה נגדה. ההסתה אמנם משתוללת בערוצי ותחנות הימין ומגיעה ישירות מלשכת ראש הממשלה, ועדיין המעשה הקפיץ את הטאלנטים של חדשות 12 לטוויטר לזעוק נגד ההסתה שהובילה למעשה. ומשום מה, אף אחת מהתגובות לא לקחה אחריות על נירמול הפשיזם ומכונת הרעל וההסתה בידי אותה חברת חדשות, כולל הזמנתו לאולפן של ח"כ צבי סוכות, שעה קלה אחרי שפרץ באלימות לבסיס צה"ל. דיברנו גם על גורל חדשות 13 ומאבק העיתונאים נגד מינויה של יוליה שמאלוב-ברקוביץ' למנכ"לית החברה והעיתונות הישראלית בכלל. שורה תחתונה? מוטב שלא תשאלו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ככל שמתארכת ומתמשכת המלחמה בדרום ובצפון, מלחמה שכבר עכשיו היא הארוכה מקום המדינה, מצטברות ומתגברות העדויות על ממדי ההשחתה. השיחה עם פרופ' אבי שגיא נוגעת בעצבים החשופים ביותר של הנפש האנושית בזמנים של מלחמה - לא כל שכן מלחמה שפרצה עם טבח אכזרי, ברברי וחסר רחמים באזרחים, בילדים, נשים וקשישים. אנחנו עמוק במלחמה שחושפת דילמות בלתי אפשריות של מוסר אנושי ואתיקה של לחימה; של מחיר האגרסיביות והדבקות במטרה כשהוא משולב ברגשות העמוקים ביותר של תגובה ונקמה; וגם הקושי בהקפדה על חוקי המלחמה והמוסר האנושי. ולא נשכח: ההפקרה הפושעת של ההנהגה. הפקרת החטופים, הפקרת המפונים, הפקרת האזרחים. וכמה מילים גם על הייאוש הבל יגונה והבלתי נמנע - ייאוש שממנה אפשר אולי יהיה להתחיל להיבנות מחדש | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שנים שבהן כיהן כדיפלומט, יועץ מדיני בכיר, פרשן ומומחה ליחסים בינלאומיים, התמנה נדב תמיר למנכ"ל ארגון ג'יי סטריט ישראל. הארגון היהודי-אמריקני-ליברלי הוקם על-מנת לייצג ולתת מענה לדורות החדשים של יהודי ארה"ב, הצליח לחדור במידה מפתיעה ודי מהירה למארג היחסים שבין יהודי ארה"ב הליברלים למוקדי הכוח והפוליטיקה בוושינגטון. השיחה נקבעה מראש ויצא שהתקיימה שעות ספורות אחרי הודעתו הדרמטית של ביידן, אז מטבע הדברים החלק הראשון בשיחה עסק בהחלטתו של הנשיא, סיכוייה של סגניתו קמלה האריס מול האופנסיבה של טראמפ וההשלכות של הבחירות הקרובות על ארה"ב בכלל ויהודי ארה"ב בפרט. השיחה גם נגעה במתרחש בארץ, במשבר החריף שבו שרויה ישראל וכיצד כל אלה משליכים וישפיעו על הקשר של יהדות ארה"ב עם מדינת ישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מבחינתו של ד"ר יואב גרובייס - פסיכולוג קליני, חוקר, כותב, מרצה, מפגין ומוחה - החלוקה של פעם בין שמאל וימין אינה רלוונטית עוד. בעיניו הקו החוצה הוא הגישה למוות. מבחינתו החברה מתחלקת בין אלה שמקדשים את המוות לבין מקדשי החיים. בין מקדשי ההרס למאמינים בבנייה, כי אסור להסכים לגישה שלפיה המוות משרת את החיים. שכמה שנקריב יותר הרוגים, מתים ונרצחים נקרב את הגאולה. הוא מציג נתונים מבהילים של יותר מ-40 אחוזי אזרחים ישראלים שחוו רמות שונות של דיכאון בחודשים שאחרי אוקטובר (נתון שהשתפר בחודשים האחרונים) ומדבר על תחושת הנטישה ואפילו הבגידה של המדינה באזרחיה, שסמכו עליה שהיא תתהיה שם עבורם והיא לא הייתה. שיחה שנפתחה בחלום מוזר אבל ריאלי להחריד והסתיימה בסוג של תקווה. סוג של | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

במהלך הקלטת הפרק, ברביעי בערב, החלו להתפרסם הידיעות על כך שהנשיא ביידן אמר בראיון שאם צוות רופאים יקבע שהוא לא כשיר הוא ישקול לפרוש מהמירוץ. בבוקר נודע שהוא נמצא חיובי לקורונה ובהמשך היום הגיעו עוד עדויות מביכות בעיות הזיכרון הקשות של הנשיא - מה שמגביר מאוד את העיסוק בפרישה אפשרית. בשיחה נוספת בסדרה לקראת הבחירות בנובמבר, סוקר גבע קרא-עוז את המגמות בסקרים (המבהילים); מנסה להסביר איך ייתכן שבוחרים סבירים (לכאורה) שוקלים לנטוש את ביידן ואולי לתמוך ביריבו; מציג את התסריטים האפשריים של פרישה שלו בזמן הקרוב והצבתה של סגניתו, קמלה האריס, כמועמדת המפלגה לנשיאות; וגם מספר על המועמד ה(אולי) מפתיע של טראמפ לשמש כסגנו במירוץ. בתמצית: המצב לא טוב ועלול להיות הרבה פחות טוב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שהיה ראש הממשלה, ראש עיריית ירושלים ושר וח"כ באינספור כנסות וממשלות, אהוד אולמרט, התארח לשיחה בפודקאסט ביולי 2023 - לפני שנתיים בדיוק. אלה היו שלהי ימיה של ממשלת השינוי, התקווה הייתה שנתניהו - רגע לפני עוד בחירות שלא במועדן - לא יצליח לקבץ את 60 המנדטים המיוחלים ולחזור לראשות הממשלה. ואז הגיעו הבחירות של נובמבר ובתוך פחות מארבעה חודשים מאותה השיחה גרף נתניהו 64 מנדטים, הקים ממשלת ימין זוועתית והכריז מלחמת חורמה על המדינה, מוסדותיה ואזרחיה. עשרת חודשי המאבק נגד ההפיכה נהפכו בבוקר שחור אחד לאסון לאומי חסר התקדים שבו אנחנו שרויים עד היום. שיחה על הסיבות והנסיבות שהביאו אותנו לאסון אוקטובר (טיפשות, יהירות ושטחיות שלא ייאמנו); על הדרך היחידה ליציאה מהמצור (הסדר מדיני איזורי בגיבוי בינלאומי ואמריקני); ואזהרה מפני הפשעים שמתבצעים באחריות הממשלה וכמדיניות כמעט מוצהרת, דרך קבע, מעבר לקו הירוק - מדיניות ומעשים שיביאו את מדינת ישראל להאג | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שעוקב אחריו ברשתות החברתיות ומעל מסכי הטלוויזיה, יודע שאבנר (נרי) ירקוני הוא לא פרשן צמחוני ולא אחד שעושה חשבון. אחרי ששירת כטייס קרב בחיל האוויר, שימש כפרקליט פיקוד מרכז, היה חוקר תאונות וכיהן כראש מנהל התעופה האזרחית, ירקוני מנהל כיום משרד עו"ד שמתחמה בענייני תעופה והוא גם פרשן מבוקש בנושאי צבא בכלל וכמובן תעופה. השיחה איתו נודדת לאורך עשרות השנים מאז שהתגייס לחיל האוויר באמצע שנות ה-70, עוסקת בהיסטוריה הישראלית ובמלחמות, נוגעת בפוליטיקה בכלל ובהפיכה המשפטית-משטרית בפרט, באירועי המלחמה הנוכחית, באין מדיניות של ממשלת המחדל, בהיקף העצום של הקורבנות, הפקרת החטופים ונטישת חבלי ארץ שלמים. ובעיקר בשאלה איך מגיעים לבחירות בהקדם האפשרי ומסיימים את כהונתו הרת האסון של ראש הממשלה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

תוצאות הבחירות לסיבוב השני לאסיפה הלאומית בצרפת היו יום הכיפור של הסוקרים, שחזו כמעט פה אחד ניצחון מכריע לימין הקיצוני ומנהיגתו מרין לה-פן. דניאל שק, לשעבר שגריר ישראל בצרפת, מסביר לעומק את מה שבעצם קרה בין שני סיבובי הבחירות. ההצלחה המטאורית של לה-פן ומפלגת הימין הקיצוני (שבעבר הייתה מזוהה עם אביה שלוח הרסן) הרתיעה מאוד את כל הזרמים הפוליטיים בצרפת - מהשמאל הקיצוני דרך הסוציאליסטים ועד לקומוניסטים - ששילבו ידיים והתארגנו במשותף לחסימת הימין הקיצוני עד כדי דחיקתו למקום השלישי. ועכשיו תפוח האדמה הלוהט חוזר לידיו של הנשיא מקרון, שיתקשה לבחור ראש ממשלה שיוכל להקים קואליציה יציבה בלי הימין הקיצוני. כך או כך, המגמה מצביעה על סיכוייה המשתפרים של מרין לה-פן להיבחר לנשיאות בעוד שלוש שנים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הכתובת הייתה על הקיר, על כל הקירות, מזה תקופה די ארוכה. אולי עשור. העיתוי נקבע, פלוס מינוס, עוד לפני ה-7 באוקטובר ההוא (משפחה, עבודה, ילדים, בתי-ספר וכו') - אבל הפור נפל וקרן הבר ומשפחתה עוקרים בתחילת חודש אוגוסט לברלין. כמעט 90 שנה אחרי שסבה וסבתה נמלטו מגרמניה, משפחתה של קרן עושה את הדרך ההפוכה. האם זה מוקדם מדי? ואולי מאוחר מדי? האם בכלל אפשר לסמן את המועד החמקמק שהוא באמת הרגע האחרון? השיחה עם קרן לא קלה, בעיקר כי במידה רבה היא מסמלת את קיצה של התקווה. אחרי שנים ארוכות של שאיפה ופעולה בניסיון לקדם את השלום והשוויון, כנראה שזה כבר לא יקרה. לא כאן. ויש כמובן אלף ואחת סיבות נוספות. והעניין הוא שמשפחת הבר היא לא היחידה. אלפים רבים אחרים מתלבטים וטרודים באותה הדילמה בדיוק אבל לא כל אחד יכול לעשות את המעשה עצמו. שיחה עצובה אבל בלתי נמנעת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בדיעבד קשה להבין את יוזמת הקמפיין של הנשיא ביידן לקיים את העימות הטלוויזיוני הראשון במועד כל-כך מוקדם (כבר בחודש יוני) - בעיקר לנוכח ההופעה האיומה שלו. ציפי שמילוביץ' צפתה בדקות הראשונות של העימות ותפסה את הראש. והיא לא הייתה לבד. זו הייתה התחושה בקרב תומכי המפלגה הדמוקרטית והליברלים באמריקה, רוב העולם המערבי המתון וגם אצלנו כאן. למרות שהתכונן לעימות במשך שבועות ארוכים, ביידן פשוט קפא על המסך. גילו ניכר בו, האיטיות, הבלבול, חוסר האונים כמעט. אז מה עכשיו? בכירי הפוליטיקאים והפרשנים פשוט מתחננים (בדמעות!) בפני ביידן שיפרוש מהמירוץ (רק הוא יוכל להחליט על כך) - רק שגם הם יודעים שפרישה כזו לא תבטיח להם דבר. ומכאן לשם, סיכויי טראמפ להיבחר מחדש מעולם לא נראו טוב יותר וזו בשורה רעה מאוד לארה"ב ולעולם כולו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מצד אחד, ללא התמיכה הגורפת והמסיבית של ארה"ב בישראל מאז ה-7 באוקטובר, לא היה לישראל שום סיכוי לנהל את המלחמה שאינה נגמרת מול מדינת החמאס הקיקיונית בגבולה הדרומי ולא כל שכן מול האיום מצפון ובעיקר ממזרח (ע"ע הסיוע המסיבי מול מתקפת הטילים והכטב"מים של איראן); מצד שני, ישראל (נתניהו) מחציפה פנים ונושכת את היד שמאכילה אותה ומזלזלת באינטרסים הגלובליים של האחות הגדולה. אפילו לאלון פנקס שמבין דבר או שניים באמריקה, בדיפלומטיה ובמדיניות, אין תשובה ברורה בשאלה שלא נשאלה: איך זה ייתכן? כיצד מוכנה המעצמה הכמעט יחידה בעולם שבעלת ברית (לא ממש) או בת חסות נסמכת (יותר משהיא מוכנה להודות בינה לבינה) - מדינה קטנה וכמעט זניחה בצד השני של העולם - לספוג פגיעה מתמשכת ומכוונת באינטרסים ובדימוי העולמי שלה. מנופי הלחץ שהממשל מנסה להפעיל על נתניהו נכשלים בזה אחר זה והשיא (הריק מתוכן) יגיע בחודש הבא בזירת הקונגרס בנאום הראווה המיותר (אם אכן ייצא לפועל) | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שנים בעיתונות המקומית בצפון (רדיו, מקומונים, עיתונות עצמאית, כתבת הארץ בצפון) החליטה נעה שפיגל לעבור למגרש הארצי ולפני שלוש שנים מונתה לכתבת הפרלמנטרית של העיתון. היא נכנסה לתפקידה ערב השבעת ממשלת השינוי ומאז העולם התגלגל עלינו ועליה ברצף בלתי נתפס של רוחות שינוי לכאורה (ממשלת לפיד-בנט), רדיפות פוליטיות (אירועי סילמן-שיקלי ושות'), הפלת הממשלה ההיא, הבחירות שהעלו את ממשלת הזוועות, השנה של ההפיכה המשטרית, המלחמה שפרצה וכל מה שהיא הביאה בעקבותיה, היחס לקורבנות, היחס לחטופים ומשפחותיהם, הפקרת הדרום והצפון, הביזה חסרת הבושה ומה לא. שלוש שנים של שכרון חושים. שיחה על הציבור ונבחריו, על מה שקורה כשהמצלמות פועלות וגם כשהן כבויות, על המעטים שמבינים את שליחותם הציבורית והרבים שלא | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שהסלטיקס היו הקבוצה הטובה ביותר בעונה הרגילה (18-64) ובפלייאוף (3-16) - עדיין היו כאלה שפקפקו בה. שיחת סיכום העונה עם ציפי שמילוביץ' סוקרת את סדרת הגמר (שבסופו של דבר הייתה חד צדדית למדי, למרות פציעתו של פורזינגיס) ועוסקת בעקרונות בניית הקבוצה מבוסטון; החתמת השחקנים הנכונים; התבגרותו של ג'ו מזולה - המאמן הכי מושמץ בשנתיים האחרונות; והניהול המופתי של ברד סטיבנס. וגם: המורשת של טייטום ובראון, התרומה האדירה של דרק ווייט, ג'רו הולידיי ואל הורפורד וגם על הצד המפסיד: ההווה והעתיד של לוקה דונצ'יץ', קיירי איירווינג והצוות המסייע. לסיכום: נכון שסדרת הגמר הייתה מעט מאכזבת, אבל הליגה עמוקה ועמוסה בכישרונות אדירים, והכוחות החדשים ישתלטו על הפרקט רגע אחרי שהדור הישן (לברון, קרי, דוראנט) יפנה את הבמה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ד"ר עוזי ארד, מי שהיה יועצו הקרוב של בנימין נתניהו, ראש המל"ל ובעבר ראש אגף המחקר במוסד, לא חוסך במילים כשהוא מתאר את הנזקים שנתניהו וממשלתו גורמים למדינת ישראל: מניסיון ההפיכה המשטרית להפקרות המדינית והחברתית ועד למחדל הבלתי נתפס של המלחמה הנוכחית. בשיחה בהשתתפות אסתי סגל הוא מדבר על מדדים שעל פיהם ניתן למדוד את הידרדרותה של ישראל בכל תחומי החיים: מהביטחון לכלכלה, מהמחקר למדע, מהחינוך לתרבות לאמנות ומעל הכל - המינויים האיומים והשחיתות האישית והציבורית. הוא מבקש לשים לב במיוחד לתופעת ההגירה ("ירידה") המתרחבת, בעיקר של כוחות איכותיים בחברה ועל הוצאה מסיבית מהארץ של הון, וטוען שהתופעות האלה מסכנות את עצם קיומה של המדינה, שע"פ מדדים בינלאומיים של גוף מחקרי שבודק דירוג מדינתי, נמצאת יחד עם אוקראינה בסכנת התפרקות ממשית. ועדיין, הוא מאמין שעוד לא עברנו את נקודת האל-חזור | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שזו מגמה שנמשכת כבר לא מעט שנים, הבחירות לפרלמנט האירופי שהתקיימו בשבוע שעבר היו קריאת השכמה לכמה מהמדינות המובילות באיחוד. יאיר נבות מסביר את מבנה הפרלמנט האירופי, כיצד הוא מורכב; איך נבחרים נציגי המדינות וע"פ איזה מפתח, שמעיד על כוחן היחסי של המדינות שמרכיבות אותו -  מהגדולות והחזקות ביותר ועד לקטנות והזניחות יחסית; הטכניקה של הבחירות במדינות השונות וכיצד הן מרכיבות את הפרלמנט; על מפלגות הימין שהתחזקו - בעיקר בקרב נציגי צרפת, גרמניה ואוסטריה; ועל המשבר הפוליטי שהתרגש על צרפת עם החלטתו של הנשיא מקרון לפזר את האסיפה המכוננת ואולי (ע"פ דיווחים מסוימים) גם להוביל להתפטרותו מהנשיאות. ואי אפשר בלי דיווח על מצב המלחמה בין רוסיה לאוקראינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

חמישה חודשים לפני שאזרחי ארה"ב יבחרו את הנשיא הבא שלהם, מערכת הבחירות הזו מסתמנת כאחת הגורליות אבל גם המוזרות, המסובכות והכי קשות לניבוי מזה שנות דור. אלה בחירות שבהן נשיא לשעבר מתמודד (שוב) נגד מי שניצח אותו בפעם הקודמת - מה שאומר שמי שייבחר בעצם יחזור לבית הלבן; ושוב מדובר בצמד המועמדים המבוגר אי פעם בהיסטוריה האמריקאית; וגם - לא ייאמן - הטוען מחדש לכתר הוא מי שרגע לפני הבחירות הורשע בפלילים ואפילו עלול לקבל זמן בכלא (למרות שברור שלא ייכלא); וכל זה קורה רק ארבע שנים אחרי שהוא (לכאורה) ניצח על ניסיון להפיכה אלימה בידי תומכיו המופקרים, ימים לפני השבעת מחליפו. גבע קרא-עוז סוקר ומנתח  את הנתונים, הסקרים והמספרים; ציפי שמילוביץ' מנסה לשרטט את הנרטיבים. פרק ראשון בסדרה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שיחה עם שולמית פרבר ושרון כהן על מרכיבי החברה הישראלית. על המאבק האזרחי לשוויון ושלום, החתירה להשגת שוויון הזדמנויות, על מאבקים חברתיים וכמובן - על פוליטיקה. שולמית פרבר, מתכנתת, מאיירת ופעילה חברתית, ממקימות האתר הפמיניסטי ״פוליטיקלי קוראת״ ויוצרת הקומיקס ״למה את חייבת להרוס״;  שרון כהן היא אשת במה והוראה, עוסקת ומלמדת תיאטרון ופרפורמנס ואחת המובילות של ״קולקטיב מזרחי אזרחי״, תנועה הוקמה על ידי פעילים מזרחיים שהיו שותפים לעתירה נגד חוק הלאום ועל רקע ההפיכה המשטרית. הקולקטיב קורא לשינוי משטרי בין הירדן לים באופן שמקדם דמוקרטיה מהותית, צדק חברתי ושלום. שיחה על מזרחיות כעמדה פוליטית, על מעמדות בחברה, על חלוקת עושר, על מוביליות חברתית ועל הקשר שבין עמדות פוליטיות למוצא, ביטחון כלכלי וביטחון בכלל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

המנהיגים שהיו בטוחים שלישראל לא תהיה בעיה להתמודד בהצלחה במלחמה רב-חזיתית, נמצאים בימים אלה במצוקה רב-תחומית. בשיחה עם נווט הקרב בדימוס והחוקר היום עמר דנק, הוא מפרט את שלל מרכיבי הקושי והדילמות שעומדות בפני נתניהו וממשלתו בכל המישורים: בצד הצבאי הוא יתקשה להגיע להכרעה בדרום ובוודאי שלא לנטרל ולהעביר מן העולם את החמאס; וככל הנראה גם לא יצליח להביא להגליית סינוואר; והכי קשה עבורו: בסופו של דבר, ההסכם להפסקת אש ולשחרר החטופים  (שאלה גדולה) תתבצע מול חמאס, כי אין אף אחד אחר. וגם בצפון, גם אם תהיה הפסקת אש בשלב כלשהו (לא לפני שתושג רגיעה בדרום) - חיזבאללה יהיה שם גם ביום שאחרי. ועל הדרך נאלצת מדינת ישראל להתמודד עם מגבלות הכוח, הכסף, הצבא, הרס הדיפלומטיה ואובדן התמיכה הבינלאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי כמעט שמונה חודשים מדממים; עמוק בכאוס החדש של רפיח וגם בזה הישן של צפון הרצועה; מול מערכת פוליטית שמטרפדת כל שביב של סיכוי לעסקה לשחרור חטופים שמשמעותה סיום המלחמה - נדמה שצמרת צה"ל נמצאת על פרשת דרכים. שיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, על העובדה המדהימה שכל בכירי המערכת עדיין על מקומם; על התסכול מול הפקרת החטופים; על העומס הבלתי נסבל שנופל שוב ושוב על מגויסי המילואים; על חיילים צעירים שנשלחים לחזית אחרי הכשרה מינימלית; על ניצני האנרכיה בתוך הצבא, בעיות המשמעת, הביזוי והביזה, הקריאות לנקמה, הפרת פקודות בוטה וגם רשלנות לשמה. ובעיקר: על ההבנה המחלחלת שלא יהיה "ניצחון מוחלט" וששום דבר מבטיח לא מחכה לאף אחד ביום שאחרי | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ללא תכנון מוקדם ומבלי שהיה למישהו מושג כלשהו מה הולך לקרות ולאן כולנו הולכים, יצא שהפודקאסט "על הדרך" ליווה אותנו ואת מדינת ישראל בשלוש השנים המוטרפות, הקשות, המכוננות והמרות בתולדותיה. אם תרצו, בימים הקשים ביותר שידע העם היהודי (ובוודאי זה הישראלי) ב-80 השנים האחרונות. פרויקט צנוע שיצא לדרך בהיסוס ובזהירות בשלהי תקופת הקורונה; במקביל להשבעת ממשלת השינוי (שהבטיחה הרבה וקיימה מעט מדי); לאורך הקמפיין המופקר לפירוקה; משם לבחירות הנוראיות שהעלו את ממשלת הזוועות; לנאומו של לוין שהוציא את כולנו לרחובות למסע ארוך ומתיש של מאבק ומחאה חסר תקדים שנמשך עשרה חודשים. ואז הגיע ה-7 באוקטובר 2023 ואיתו החורבן. ובחודשים שחלפו מאז ועד לרגע זה נכתב סיפור ה"חורבן" - הרקוויאם למה ולמי שהיינו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לפני מספר שבועות, כשנודע שבנימין נתניהו מקיים ההתייעצויות קדחתניות בדבר האפשרות שבית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג יוציא נגדו צו מעצר, זה נראה כמו התקף פניקה והיסטריה שכה אופייני לאיש. עכשיו מסתבר שזה בהחלט עשוי לקרות ואפילו בקרוב. עו"ד שחר בן-מאיר חוזר ומפרט את ההבדלים שבין בתי הדין השונים השוכנים בהאג, מסביר את פרוצדורת צווי המעצר הבינלאומיים, מסביר על סמכויות בית הדין ועל  חובותיהן של המדינות החתומות על אמנת רומא שעל בסיסה פועל בית הדין הזה (ומזכיר את אלה שלא מכירות בו). ובתמצית: בלי קשר לרצחנות והפשעים החמורים בעליל של ראשי החמאס (שגם נגדם מתבצע הליך דומה), ברור בעליל שממשלת ישראל בכלל ונתניהו וגלנט בפרט הביאו עליהם את הצרה הזו: בהובלת המלחמה, באחריות הכוללת, בהצהרות המופקרות לאורך חודשי המלחמה הארוכים ובסירוב המתמשך להקל על האוכלוסייה הבלתי מעורבת | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשנה האחרונה בכלל ומאז השבת ההיא באוקטובר, קשה החמיץ את הידע, המומחיות, שיקול הדעת ונועם ההליכות של נמרוד שפר, פרשן מבוקש ורהוט באולפני הטלוויזיה (בעיקר בחדשות 13). כאלוף (מיל'), טייס קרב שמילא שורה של תפקידים בכירים בחיל האוויר ובתעשייה האווירית, מציע שפר מבט רגוע ומפוכח על מהלכיה של מדינת ישראל, של הממשלה וגם של עמיתיו וממשיכיו בצבא. שיחה על היהירות הבלתי נתפסת שהביאה אותנו לאותה השבת; על ההתמכרות להפעלת כוח, שאין לה שום תוחלת צבאית ובעיקר לא מדינית; על אופן ניהול המלחמה אחרי השבועות הראשונים (מלחמה שאינה באמת מלחמה, שמנוהלת בידי הממשלה באופן מחפיר); על "המאפשרים" - בעיקר גנץ ואיזנקוט - שחייבים לצאת בדחיפות מהממשלה ולהוביל מהלך של בחירות בהקדם האפשרי (בעיקר על רקע קריאת התיגר לכאורה של שר הביטחון גלנט); ובעיקר על ההכרח לתכן ולהוביל את מדינת ישראל ליום שאחרי המלחמה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שנות שירות ארוכות (בחטיבת המחקר באמ"ן ובמנהל האזרחי), סא"ל (מיל') אבי שלו קובע שישראל תקועה במלחמה בעזה (ובכלל) ללא שום אסטרטגיית יציאה. מצד אחד לא הוגדרו מטרות המלחמה ונקודות הסיום האפשריות ומצד שני ישראל הולכת ומסתבכת באחריות לחייהם, רווחתם, כלכלתם וחייהם של יותר מ-2 מיליון פלסטינים שמתגוררים ברצועה - האזור הצפוף ביותר בעולם. במקביל, דוחה הממשלה את כל היוזמות האמריקניות והבינלאומיות לסיום המלחמה, פתיחת מעברים לסיוע הומניטרי (נמל ימי, שדה תעופה, מעברים בטוחים עם שמירה על האינטרסים הביטחוניים של ישראל) והעברת השלטון ברצועה לגורמים פלסטיניים ואזורים בגיבוי רב-לאומי. לדעת אבי שלו, הגיע הזמן למעשה דרמטי שינתק אחת ולתמיד את הקשר הגורדי שבין עזה לישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט הספר "יומן אל-קאסמי שכתב אבי שלו (בעברית) הגרסה באנגלית מאמר (באנגלית) על היום שאחרי בעזה

בכל מאבק ומחאה יש את אלה שמובילים ואת האחרים שמצקצקים; אלה שיוצאים שוב ושוב מהאזור הבטוח והבית הנוח ואת האחרים שנמנעים. ד"ר יולנדה יבור, תושבת אור עקיבא ומוחה מתמידה ועיקשת במוקד קיסריה, בהחלט שייכת לזן הראשון. וזו גם דעתה של המשטרה, שזיהתה אותה בתור מי שמובילה את השיירה ועוצרת אותה שוב ושוב (ושוב). בשיחה איתה ועם שותפתה ל"מוקד קיסריה" אורלי מור ועם אסתי סגל, שמקבלת ומרכזת וחושפת את כל מוקדי וקבוצות המאבק, אפשר ללמוד מה באמת מפריע למשפחת הנאשם, כיצד היא מפעילה את המשטרה, איך זה עובד בפועל ועד כמה זה אפקטיבי ובעיקר: מה נשאר, אם בכלל, מהדמוקרטיה הישראלית. ולא שכחנו להזכיר את העבודה המופלאה של חברות וחברי מערך עוטף העצורים שעושים עבודת קודש ממש | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בעקבות השיחה עם מי שהיה רמטכ"ל ושר ביטחון, בוגי יעלון, שקרא לסגירת המכינה הצבאית בעלי - חזר הפודקאסט לפילוסוף, פרופ' אבי שגיא. שגיא מכיר היטב את התופעה אבל טוען שחברה דמוקרטית, ליברלית ופלורליסטית מחויבת לשמור על זכותם של כל הזרמים ומנהיגיהם להביע את דעותיהם, גם אם הן חשוכות ומקוממות (היחס לנשים במרחב הציבורי ובצבא, איסור על שירת נשים בצבא ובכלל, אפליית ודחיית הומוסקסואלים ועוד). מצד שני, כמי שהיה ממנסחי "רוח צה"ל", הוא מטיל על הפיקוד הבכיר את האחריות על המגמות המשיחיות בצבא, מאפייני הנקמה במלחמה, הפגיעה בחפים מפשע, הביזה, מעורבות הרבנים הצבאים והמשמעת הרופפת. ועדיין הוא עומד על שלו: כל זמן שאין חשש ממשי לנזק ישיר ומיידי - חובה לשמור על חופש הביטוי של כל הזרמים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשיחה שעשתה גלים במערכת הפוליטית והתקשורתית, התבטא משה בוגי יעלון נגד המכינה הקדם-צבאית "בני דוד" שבעלי (יעלון קרא לסגור את המכינה בתגובה לשאלה על המגמות המשיחיות שמוליכות אותנו במלחמה הנוכחית ועל השקפת העולם וההתבטאויות של ראשיה). עו"ד יאיר נהוראי, מחבר הספר "המהפכה השלישית", סוקר את תולדות הזרם המשיחי שצמח בישראל על בסיס משנתו של הרב קוק, התנחל במוסדות השלטון (שרידי המפד"ל ההיסטורית, פורום קהלת, בנט, שקד ויורשיהם) ובעיקר בשדרות הפיקוד בצבא, וקובע שהזרם הזה - שהיום רואה עצמו "הציונות הדתית" (החדשה?) - היא בעצם הכת המשיחית והזרם שמוליכים את כולנו באף. במידה רבה, זו מלחמתו של שבט יהודה בישראליות כולה. בפועל ובאופן מעשי, קובע נהוראי, חסידי הרב קוק שולטים היום בישראל | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שבחודשים האחרונים אפשר למצוא אותו במחאות ובמאבקים נגד ממשלת הזדון הנוכחית, קורא לשחרור החטופים וקורא לבחירות עכשיו; ולפני כן במאבק הגדול נגד ההפיכה המשטרית - צריך להגיד: משה בוגי יעלון לא נעשה שמאלן. ממש לא. ועדיין, המציאות היא המציאות והיום הוא קרוב הרבה יותר לעמדות המרכזיות של השמאל הציוני (שהן לא בהכרח עמדות "שמאל") אבל רחוק מרחק שנות אור מהימין ה"חדש", זה שמיוצג על-ידי ממשלת הימין הקיצוני המשיחית הנוכחית. הוא קובע שהמלחמה הסתיימה ותומך בעסקה שתחזיר את החטופים, גם במחיר סיום מוחלט של המלחמה ושחרור אלפי אסירים ועצירים פלסטינים (למרות שהיה בעבר נגד עסקת שליט); בעד היפרדות מדינית מהפלסטינים ויצירת מנגנון ערבי פלסטיני אזורי שיחליף את שלטון החמאס בעזה (גם אם הוא יקום על בסיס ובשיתוף הרשות הפלסטינית); מזהיר מפני המגמות המשיחיות פשיסטיות של הממשלה (וגם של חלקים בצבא) והעומד בראשה ושותפיו, שחותרים למלחמת גוג ומגוג; ובעיקר הוא קורא לבחירות עכשיו, מהלך שיהיה חייב להתחיל ביציאתם מהממשלה של הקולגות שלו בצבא בעבר, גנץ ואיזנקוט | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמו בכל שנה, להקליט שיחה במהלך פלייאוף ה-נבא זה סוג של הימור שעלול להתברר כניחוש מוצלח או שייזכר כתחזית כושלת. וכך, רגע אחרי שציפי שמילוביץ' ואני דיברנו על ג'ואל אמביד והפציעה המטרידה שלו, הוא קלע 50 נקודות וניצח את הניקס במשחק מס' 3; ואחרי ששיבחנו את קליבלנד שהציגה ניסיון ובגרות והובילה בבטחה 0-2 על אורלנדו, היא פשוט לא הופיעה למשחק 3 וחטפה תבוסה אסטרונומית. וכמובן, איך אפשר בלי: דיברנו על ההפסד הבלתי נתפס של בוסטון לנאחסית הקבועה שלה, מיאמי; וגם על האלופה מדנוור, שבינתיים הספיקה לעלות ל-0-3 על הלייקרס ונראית כמי שבשלה לזכות שוב בתואר; ודיברנו לא מעט גם על החייזרים יוקיץ' ודונצ'יץ' (ולא שכחנו להזכיר את הפלא המכונה ויקטור ונבניאמה). היה כיף | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי שהייתה עיתונאית, פרשנית וחברת כנסת, ובמקביל לפעילותה כחוקרת וכותבת מאמרים בנושאים אסטרטגיים בינלאומיים ואזוריים, קסניה סבטלובה מנהלת היום את ארגון "רופס" (חבלים / קשרים) שעיקר עיסוקו הכשרת קאדר צעיר שיעסוק בקידום שיתופי פעולה אזוריים, בילטרליים ומולטילטרליים - ארגון שמחבר בין אנשים צעירים מכל מדינות המרחב, מנהיגי העתיד (יש לקוות) שיובילו עידן חדש בין כל השחקנים שואפי השלום והנורמליזציה במזרח התיכון והקרוב. ויש לקוות ששיתוף הפעולה המדהים שהיינו עדים לו לפני כמעט שבועיים, בבלימת המתקפה האיראנית על ישראל, היה סוג של תרגיל על מודל לקראת עתיד של שיתופי פעולה ובריתות אזוריות. ויש גם פודקאסט בשם "רופס-קאסט" | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחת התופעות מעוררות ההשראה ביותר בתקופה הסוערת הזו, היא ההתגייסות הגורפת של עורכי דין להגנה ללא תנאים על אנשי המחאה שנעצרים ומוטרדים על-ידי המשטרה והשלטון. אחת הבולטות שבהם היא עו"ד גבי לסקי, חברת מרצ ולשעבר ח"כית מטעם המפלגה ולשעבר נציגת מרצ במועצת עיריית ת"א. וגם ובעיקר  פעילה נמרצת למען זכויות אדם ולוחמת בלתי נלאית במאבק על צביון חברה הישראלית והדמוקרטיה השבירה שלה. בשיחה בהשתתפות אסתי סגל מדברת לסקי על האיחוד המיוחל בין מרצ לעבודה בהובלת יאיר גולן, על העבודה מול המשטרה ובתי המשפט במסגרת מערך "עוטף עצורים" וככל שהיא אופטימית - גם היא היססה כשהתבקשה לענות לשאלה האם אנחנו עדיין דמוקרטיה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בפרק זמן קצר יחסית עשה סגן הרמטכ"ל לשעבר, אלוף (מיל') יאיר גולן, דרך פוליטית ארוכה למדי. אחרי שהיה חבר כנסת וסגן שר(ה), ניסה להיבחר ליו"ר מרצ וגם הקים תנועה פוליטית עצמאית, הבין גולן שהדרך הנכונה יותר היא לחבור לכוחות קיימים. אז עכשיו הוא מתמודד על ראשות מפלגת העבודה ומנסה לאגד את הרשימות, המועמדים והמנדטים שהלכו לאיבוד באוקיינוס הלאומנות הביביסטית, הדתית והמשיחית שהשתלטה על המדינה. שיחה פתוחה על הכניסה למפלגה אוכלת מנהיגיה, על עקומת הלמידה ההכרחית שבה הוא מתנסה בחודשים האלה, על תוכניות העבודה ועל האתגר האישי ועומס הציפיות. שוחחנו גם על ההכרח להחזיר את החטופים, גם במחיר כבד; על שיקול הדעת שחובה להפעיל בנושא האיראני וגם על התופעות המשיחיות שפשטו בצבא. גולן מבין היטב שזה כנראה הסיכוי האחרון לגאולה ויודע שכל העיניים הליברליות חילוניות דמוקרטיות נשואות כעת אליו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

זה התחיל במחאה שקטה מול האולפנים של ערוץ 14 במודיעין ושיחות מנומסות יחסית עם אנשי הערוץ וכמה מאורחיהם. יוזמה של קבוצה קטנה של אזרחיות ואזרחים שנדהמו מהשקט והאדישות של התקשורת המשודרת נוכח סכנות ההפיכה המשטרית, ובעיקר מההתייחסות לאסון חטיפת מאות האזרחים ב-7 באוקטובר. אחרי שהבינו שגם בערוצים שאינם 14 קשה מאוד למצוא עדות למציאות, סיקור מקצועי ופרשנויות נטולות פניות, הם עברו לשער הכניסה לקריית התקשורת בנווה-אילן, שם פגשו על בסיס שבועי  את העיתונאים, הפרשנים וגם הפוליטיקאים שהגיעו לאולפנים. שיחה בשיתוף אסתי סגל עם שניים מהיוזמים והמוחים הקבועים: אפרת לוי ויונתן פורת לובנסקי. שיחה שמנסה להבין מה קורה לרגילים לדבר למצלמות אילמות כשהם פוגשים בני אדם בשר ודם | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על רקע השמועות על עסקת חטופים משמעותית שהולכת ומתגבשת, כאשר צה"ל יצא בפועל מרצועת עזה ובאופן מעשי המלחמה הסתיימה - השטח הפוליטי התחיל לבעבע. השיחה עם ערן עציון וגבע קרא-עוז מנסה למפות את השתלבות הווקטורים השונים: הצבאי, המדיני, האישי, הפוליטי, האזורי והבינלאומי. בוושינגטון רותחים מזעם על הפגיעה החריגה (וחסרת האחריות) בבכירים האיראניים בדמשק ומפעילים מנופים כבדים לסיום המלחמה בעזה, הרגעת הצפון ומניעת תגובה איראנית משמעותית; וזאת כאשר בזירה המקומית משפחות החטופים איבדו את הסבלנות והאמון מול שקרי הממשלה ונתניהו והצטרפו למחאה זועמת ברחובות, כשבמקביל מתרבות הקריאות לפרישת גנץ ואיזנקוט והקדמת הבחירות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין מעשה בלתי דמוקרטי יותר מהקריאה שלא למחות בזמן מלחמה, מלחמה שבפועל כבר לא ממש מתקיימת. ופוסק הפילוסוף פרופ' אבי שגיא: "אין דבר כזה דמוקרטיה בהשהיה". גם לגבי הדילמה שבין החובה לפועל בכל דרך לשחרור החטופים, מבהיר שגיא שמה שהיה נכון (אולי) בשבועות הראשונים של המלחמה, הסתיים מזמן. וגם על המתרחש בעזה יש לו השגות: אסור שנקמה תהיה מטרת המלחמה. פגיעה בעשרות ומאות אלפי בלתי מעוברים וההרס המוחלט של חלקים גדולים ברצועה הם בלתי נסבלים וייזקפו לחובתה של ישראל. וגם אסור שתתקיים התניה הדדית בין הסיוע ההומניטרי לחובת השלטון לשחרר את החטופים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הרבה נכתב ונאמר על טכניקות המו"מ של ישראל מול החמאס בעניין שחרור החטופות והחטופים - עו"ד  מוטי קריסטל היה שם ועסק בדברים האלה ממש, גם במו"מ סביב חטיפות ישראלים וגם בדיונים מדיניים. "משפחות החטופים חייבות לשמוע את האמת, גם אם היא קשה", הוא מבהיר. "אי הוודאות בלתי נסבלת גם מול האפשרות הרעה ביותר". הוא לא אופטימי בנוגע לשחרור החטופים, מקצתם או כולם - אם בכלל. "עבור סינוואר הם קלפי מיקוח מהמעלה הראשונה והוא לא יוותר עליהם עד שישיג את כל מטרותיו". לגבי המישור הפוליטי, הוא משוכנע שהשבועות הקרובים יהיו מכריעים וקיימת סבירות גבוהה לבחירות עוד לפני סוף השנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשיחות קודמות עסק עמר דנק (נווט קרב בדימוס, סא"ל במיל' וחוקר) בשאלת סיום המלחמות: מדוע קשה לסיים אותן, כיצד הן עשויות להסתיים, השיקולים שמנחים מנהיגים בדרך להמשך המלחמה או החתירה לסיומה ועוד. בנוסף, עסקנו גם בתהליכים שהופכים דמוקרטיות למשטרים היברידיים ומה מאפיין מנהיגים שנהפכים לדיקטטורים "רכים". ברור בעליל שבנימין נתניהו חושש מסיום המלחמה ומאריך אותה כמיטב יכולתו (כולל הסיכול הפומבי של העסקאו לשחרור החטופים). הוא יודע שסיום המלחמה יפתח את תיבת הפנדורה של סיבותיה ומקורותיה, את שאלת חלקו במחדל ההיסטורי ויקלע אותו למאבק נואש על עתידו הפוליטי והמשפטי. ולא פחות חשוב עבורו: יקבע לדורות את מקומו בהיסטוריה כמנהיג שכשל וכזה שיהיה חתום על התבוסה הגדולה בתולדות המדינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עד לפני ארבע שנים, עו"ד ורו"ח נאוה רוזוליו לא ממש התעניינה וגם לא לגמרי הבינה בפוליטיקה. אבל הימים אז היו ימי הקורונה, היא התארחה בבית הוריה בירושלים וקפצה מדי פעם לראות מה זה הרעש שבוקע מאזור רחוב בלפור בעיר. הציצה ונפגעה. מאז היא ברחובות, צמודה למגפון, מארגנת צעדות ומצעדים ואמבושים על פוליטיקאים ("משמרות הבושה", "מרעידים" ועוד), מרכזת מידע, מביאה אנשים, מנהלת אינספור קבוצות ווטסאפ ולא נחה לרגע. שיחה על המוטיבציה, האנרגיה, המנוע הפנימי, האזרחים שהתגייסו, הפוליטיקאים שמועלים בתפקידם, על המחירים שהיא משלמת, התוכניות האישיות וההתלבטות שבין המשך הפעילות מבחוץ לאפשרות של כניסה לפוליטיקה וניהול המאבק מבפנים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מלכתחילה היה ברור שהשיחה עם קרן הבר לא תהיה קלילה ופשוטה. אבל הפודקאסט הזה הוא לא תוכנית בידור וגם לא תקווה כבקשתך - וזו אכן הייתה התוצאה. שיחה על ה-7 באוקטובר, שאסור להתמקד בו כתאריך מבודד וגם לא כאירוע אחד מבודד - זוועתי ואיום ונורא ככל שהיה - אלא כעוד נקודה שחורה בסאגה שנמשכת על פני רצף של עשרות שנים. אירוע שהיה יכול להגיע חצי שנה לפני האוקטובר ההוא או שנה אחרי, אבל לא הייתה שום סיבה להניח שהוא לא יגיע ואסור להניח שמתישהו בעתיד יגיע אירוע נורא אפילו יות ממנו. כי היה מי שיצק את המדיניות, בנה את התשתית, שימן ומימן אותה ובעצם מעשיו ומחדליו הביא אותה עלינו. וקרן הבר, שלא כמו בשיחות אחרות בפודקאסט ובאינספור טורים שכתבה, הרבה פחות אופטימית. והשורה התחתונה המרה: זה כנראה נגמר. אין עתיד למקום הזה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שוב ושוב אנחנו נזכרים בקרירות ואפילו הגסות המסוימת שבה פרסם ג'יימס בייקר, מזכיר המדינה בתחילת שנות ה-90', את מספר הטלפון שלו והודיע ליצחק שמיר: כשיהיה לך מה לחדש לי תרים טלפון. היום מדובר בג'ו ביידן - הנשיא האמריקאי הציוני האחרון - וגם לו נשבר. והוא עוד המעודן מבין כל שאר אנשי הממשל שבראשותו. השיחה עם ציפי שמילוביץ' מעוררת מחשבות עגומות על השבר שבין ישראל לארה"ב, שבר שמקורו בנתניהו שהחליט לשבור את התמיכה הדו-מפלגתית ההיסטורית ולרקוד על הראש של הנשיאים הפרו ישראלים אובמה ומי שהיה סגנו והיום הנשיא. ובעוד שהמפלגה הרפובליקנית נכבשה בידי טראמפ, הדמוקרטים היו עדיין אי של נורמליות ותמיכה, עם השפעה יהודית ליברלית משמעותית. ועכשיו, אחרי נאומו של צ'אק שומר, נראה שגם זה נגמר | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

במאמר שכתב בהארץ לפני כמה שבועות, טען האקטיביסט, התסריטאי והכותב חיים שדמי שכל פעולות המחאה מאז ה-7 באוקטובר, בשנה וחצי מאז בחירות נובמבר 2022 ובעצם כמעט לכל אורך שנות המחאה האזרחית, לא במקרה לא סיימו את סאגת בנימין נתניהו. בשיחה ארוכה וטעונה איתו הוא קובע שאין טעם בהתכנסויות בקפלן ואפילו לא בחסימת צירי תנועה ומחאות ספוראדיות שמתפזרות על פני מוקדים רבים ונפרדים. אז מה כן? לדעתו הפתרון היחיד שיעבוד יהיה מצור ממוקד וממושך - אישית עליו ובכל מקום שבו הוא נמצא, מקיסריה ועד ירושלים. נתניהו באימה מפני מסה אדירה של אזרחים נחושים ורק זה יעבוד. וכשזה יקרה, לא נאמין כמה קל זה היה. והכי חשוב: זה חייב לקרות עכשיו כי לא נשאר לנו זמן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

על רקע מסקנות ועדת החקירה לאסון מירון, ההתעלמות המוחלטת והמזלזלת של המערכת הפוליטית מהוועדה והמלצותיה ולקראת שיא משבר חוק הגיוס הצפוי בהמשך החודש - פרופ' אבי שגיא קובע: ממשלה שמנציחה בפועל ובחוק את אי השוויון המוחלט היא ממשלה שאיבדה את הלגיטימיות שלה. כי ככל שמותר לממשלה (למדינה, לריבון) לקבוע חוקים ונורמות שפוגעות במידה מסוימת בשוויון - בתנאי שהמטרה היא לשמור על שלמות החברה ובטחון האזרחים - אסור לה לקבוע ולהנציח בחוק אי-שוויון יסודי בין בני אדם וקהילות, חוק שהוא במהותו אנטי חוקתי. שיחה על האחדות המזויפת, על ההתפרקות מערכים אנושיים בסיסיים, על התפרקות המדינה מהחובות הכי בסיסיות שלה - מביטחון אישי בסיסי דרך ביטחון כלכלי ותעסוקתי ועד לחלוקת הנטל אל מול אימת המוות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

השיחה האחרונה שהייתה אמורה להתקיים בפודקאסט עם הפרשן הצבאי של הארץ, עמוס הראל, נקבעה ל-8 באוקטובר 2023. ההקלטה ההיא נדחתה כמובן, והתקיימה השבוע - בדיוק חמישה חודשים אחרי. אז בשביל להשלים את הפערים פתחנו במצב המלחמה (שכרגע היא יותר בבחינת "לחימה") נכון להיום; ושוחחנו גם על המאמצים לשחרור החטופים - מו"מ שתקוע לחלוטין, למרבה הזוועה; על הפעולה ברפיח, שספק אם תצא לפועל; וגם על ההתמודדות של ישראל בכלל וצה"ל בפרט עם המצוקות ההומניטריות של האזרחים בעזה, שעלולות להגיע לרעב ממש ומגפות קטלניות. ובשביל לסגור את המעגל, גם חזרנו ליום הנוראי של ה-7 באוקטובר: מה בדיוק קרה באותה השבת, מתי בעצם הכל התחיל, איך הגענו למצב הזה והאם אפשר היה לעשות אחרת

בעוד שהציניקנים הפוליטיים טוענים שלמרות כל הרעש, נסיעתו לוושינגטון של חבר קבינט המלחמה בני גנץ הייתה מתואמת עם נתניהו והאינטרסים שלו - אלון פנקס משוכנע שזה קשקוש. בימים שבהם נתניהו הוא אישיות בלתי רצויה בבית הלבן; שכל שיחה שלו עם הנשיא ואנשיו היא מבוא לפיצוץ; שלמרות התמיכה הבלתי מסויגת של ביידן בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר, נתניהו פשוט לא סופר את נשיא ארה"ב; וכל זאת בידיעה שמדובר בנשיא הכי אוהד ומסור לישראל שהיה אי פעם. אז גנץ (אולי) הזמין את עצמו לוושינגטון, בעזרת (ככל הנראה) הזמנה בשתיקה של המארחים, ביקור שהאמריקנים ניצלו להיכרות עמוקה יותר וכן להכנת הקרקע ליחסים עם מי שהם מעריכים (לפחות ע"פ כל הסקרים) שהוא האופציה הסבירה ביותר לעמוד בראש ממשלת ישראל בעתיד הלא רחוק. ולגבי סרבנותו של נתניהו - ארסנל הכלים שעומד לרשות ארה"ב במאבק הבלתי נגמר הזה עדיין רחוק ממיצוי

ללא אופטימיות קוסמית בלתי אפשרי להיות נציג אפקטיבי של השמאל בכנסת, אבל זו שליחותו של ח"כ הרב גלעד קריב - אחד מהבודדים שנותרו במשכן שמייצגים את המחנה המצומק. וככזה הוא לא נח לרגע. בשיחה בשיתוף אסתי סגל מדבר קריב בגילוי לב על המאבקים והכישלונות, על המסקנות ובעיקר על הלקחים לעתיד. כנציג הזרם הרפורמי ביהדות הוא שבע קרבות חברתיים, אבל לא נרתע. השיחה איתו, ברובה המכריע, לא ברחה מאידיאולוגיה והשקפת עולם - אבל בלי פוליטיקה אי-אפשר כמובן. הוא מברך על ההתקרבות לריצה משותפת ואף איחוד עם מרצ; שמח על התמודדותו הצפויה של יאיר גולן על ראשות העבודה; וגם מקווה שתהיה הצטרפות נוספת וגורפת של הכוחות שמשמאל למרכז הפוליטי וכאלה שהתגלו בשנת המחאה. והוא גם מתחייב: בשום מקרה לא יהיה שוב פיצול הרסני

כמי שלא גדלה בערוגות הפוליטיקה מגיל צעיר ואחרי שתי קריירות בתחומים שונים ונפרדים, לעו"ד וח"כ אפרת רייטן יש פרספקטיבה שונה ומעניינת על הזירה הפוליטית. אחרי שהייתה כוכבת ערוץ הילדים בטלוויזיה ועורכת-דין קשוחה בתחום העסקי-מסחרי, הגיעה רייטן לכנסת רק לפני שלוש שנים ומהר מאוד התבלטה במאבקים נחושים כחלק מסיעת העבודה (שהיום מונה בסך הכל 4 ח"כים). שיחה על מדינה, חברה, פוליטיקה וגם ציונות; על חובת המדינה לשמור על אזרחיה ולחלץ את אלה שהופקרו ללא הגנה ונחטפו; על התארגנות המחנה לבחירות שיבואו וגם מעט על השאיפות הפוליטיות האישיות

אחרי שהתבלט בעשור הראשון של שנות ה-2000 כבלוגר לאומני ששיתף פעולה בהפגנות קולניות במוסקווה עם קבוצות נאו-נאציות, נהפך אלכסיי נבלני ב-2013 למנהיג אופוזיציה בולט כאשר התמודד לראשות עיריית מוסקווה (זכה ב-27% מהקולות ולא נבחר, אבל ההישג שלו היה גדול ובלתי צפוי וסימן אותו כפוטנציאל סיכון לפוטין). יאיר נבות ואסתי סגל סוקרים את דרכו של המנהיג הנועז והבולט שקרא תיגר על פוטין, מתחילת דרכו ועד למותו (רבים אומרים חיסולו) אתמול (שישי) בכלא הרוסי. על המאבק הנועז שניהל בשחיתות הרוסית בצמרת וגילוייו על היקף הנכסים המוסתרים של פוטין, הגלות הפוליטית שלו, ניסיון ההרעלה שממנו התאושש בקושי וחזרתו התמוהה (בעיניים מערביות) לרוסיה למאסר בטוח, התעמרות והתעללות ועד למותו הבלתי נמנע

מעולם מאז שהוקמה המדינה לא נרשם נטל כה כבד על קומץ משרתי המילואים כמו במלחמה הנוכחית (כמה מאות אלפי מילואימניקים הם עדיין קומץ ביחס לכלל האוכלוסייה). וכך, אזרחים שגויסו בצו 8 ב-7 באוקטובר ובקושי סיימו עכשיו כ-130 ימי מילואים, כבר החלו לקבל צווי גיוס חדשים. איתי לנדסברג-נבו, לשעבר עורך מבט שני וראש מחלקת התעודה בערוץ הראשון ובעבר מג"ד וסמח"ט במילואים, פעיל זה עשרות שנים עם חבריו לפורום המג"דים והמח"טים במאבקים לשיפור תנאי המשרתים במילואים, להגנה עליהם ושמירה על זכויותיהם, פרנסתם, השכלתם ומשפחותיהם, להגברת השוויון בנטל, ובכלל: בדרישה להכרה בתרומה הבלתי ניתנת לכימות של אותם האנשים על פני כל השנים. שיחה כואבת על אלה שנדפקו פעם אחת (ועוד פעם ושוב ושוב) והמדינה לא מאפשרת להם להיגמל מזה

למרות גילה הצעיר, ח"כ נעמה לזימי (מפלגת העבודה) מציגה ניסיון עשיר למדי ובולטת בפעילותה הציבורית  כחברת כנסת במחאה ובמאבקים החברתיים - ולא רק על רקע החידלון הבלתי נתפס של האופוזיציה הנרפית. שיחה על מלחמה, מאבק ומחאה; על החלשים שבחברה שנותרים מאחור; על הסיכוי לשינוי וריפוי; וגם על הפוליטיקה. היא מכירה בטעויות שנעשו אבל גם משוכנעת שעדיין ניתן לשקם; אין לה ספק שבבחירות הבאות הגוש ירוץ ברשימה אחת (ועדיף כמפלגה אחת מאוחדת); ולמרות שנבחרה בפריימריז האחרונים של המפלגה במקום הראשון, היא לא ממהרת לקפוץ לראש הפירמידה (למרות שלא פוסלת את האופציה הזו להמשך הדרך). בדבר היא נחרצת: אם החטופים לא יחזרו ובחיים, למדינה לא תהיה תקומה

האמרה על כך שאתה אולי יודע איך אתה נכנס למלחמה אבל לעולם לא איך תצא ממנה, מעולם לא הייתה קולעת כמו שהיא בימים האלה. השיחה עם עמר דנק, נווט קרב בדימוס, סא"ל (מיל') והיום חוקר, עוסקת באופנים השונים של סיום מלחמות (בימים אלה הוא עמל על כתיבת ספר בנושא, שהכותרת שלו היא "למה קשה לסיים מלחמות"), אבל בלי לגעת באקטואליה המקומית אי-אפשר וכך גם במקרה שלנו: הסכסוך אמנם לא הסתיים בסיומן של המלחמות שהיו ורוב הסיכויים שלא יסתיים הפעם וגם לא בעתיד. אז מה בכל זאת צפוי לנו בסיום האירוע? התפריט הקלאסי נשאר כשהיה: או הסכם שיושג בין הצדדים, או כניעה של אחד הצדדים או ירידה הדרגתית בעצימות הלחימה עד לרגיעה מלאה, שתהיה אקורד הסיום. ואנחנו יכולים רק להעריך איזו  מהאפשרויות תהיה רלוונטית למקרה שלנו

מעט לפני שחרורו מצה"ל בתום יותר מ-30 שנות שירות, קיבל תא"ל (מיל') אמנון סופרין שיחת טלפון ממי שהיה אז ראש המוסד, מאיר דגן ז"ל, ומשם הייתה קצרה הדרך לקריירה שנייה כראש אגף מודיעין במוסד. באוקטובר 1973 הוא עוד הספיק להשתתף כחייל צעיר בגולני בניסיון הראשון והכושל לכבוש מחדש את החרמון - מלחמה שאחריה נשאר בצבא בתפקידי פיקוד עד שעבר לשורה של תפקידי מודיעין, ששיאה הייתה הקמת מערך האיסוף הקרבי בחיל המודיעין. בשיחה איתו הוא מודה שהיה משוכנע שהצבא בפרט והמדינה בכלל למדו היטב את כישלון הקונספציה מלפני חמישים שנה - ולצערו התבדה. ובנושא הכאוב ביותר, למרות כל הקשיים, הוא מסכים שיש לעשות הכל - בכל מחיר כמעט - בשביל לשחרר את החטופים

בשורה התחתונה מדובר כאן על הניסיון אולי האחרון להציל את המדינה, אומר ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב. התקשורת הישראלית נכנעה ללא תנאי לנתניהו והנרטיבים שלו, וגם מול המחדל הנורא של ה-7 באוקטובר וחודשי המלחמה הארוכים מאז, לא מצליחה להתנער. המערכות והטאלנטים בערוצים המרכזיים מאוימים ומפוחדים ובעיתונות הקלאסית רק עיתון הארץ נשאר לעמוד. וזה לא מספיק. ואם לרגע נדמה היה שההצלה תבוא מיוזמות חדשות ורעננות - נניח "רלוונט" - לפחות לפי שעה נראה שגם למובילי המיזם אין תזה מגובשת לגבי האופי והמטרות של הגוף הצעיר הזה והתחושה היא שכרגע אין מי שייתן פייט למכונות הרעל על כל שלוחותיהן

בפעם האחרונה שבה ציפי שמילוביץ' ביקרה בארץ היינו רגע אחרי הנאום של יריב לוין ובראשיתם של עשרה חודשי מחאה ומאבק - ימים סוערים שנבלמו בחריקת בלמים בפרץ האלימות הנוראית ב-7 באוקטובר. אחרי כמה פגישות עם בני משפחה וחברים קרובים היא יצאה לסיבוב בין מוקדי המחאה והמאבק - מכיכר הבימה לכיכר החטופים - וזה לא היה לה קל. אבל עיקר השיחה הוקדשה לאהבה והנחמה המשותפת שלנו: כדורסל. ליגת ה-נבא הגיעה לקו האמצע של העונה, כבר אפשר להבחין בהצלחות, בהפתעות וגם באכזבות, לסמן את הכוכבים של העונה ולהתחיל לחשוב על אלה שיש להם סיכוי ללכת עד הסוף

הבעיות העמוקות שקרעו בשנים האחרונות את החברה הישראלית - אומר הפילוסוף, פרופ' אבי שגיא - הגיעו לצבא: "פני הצבא כפני העם". השסע החברתי העמוק הביא לשיבוש מוחלט של נורמות המוסר וכללי המלחמה, והשאלות על מה מותר ומה אסור והיכן עובר הגבול לא נשאלות עוד. ההפקרות הפוליטית הביאה את הפיקוד הבכיר לדילמות בלתי אפשריות של צבא בתוך צבא; צבא שסר לאו דווקא לפיקוד הצבאי העליון אלא לסמכויות אחרות; צבא שלא רק שלא מטפל בהפרת פקודות ומשמעת לקויה - ניכר בעליל שהוא פשוט מפחד לגעת בעשבים השוטים. וכאן יש לנו בעיה גדולה הרבה יותר מהשגת אותו "ניצחון" (שאיש לא יודע מה הוא) שספק אם יגיע ובאיזה מחיר

סאגת הכספים הקואליציוניים, שהחלה עוד בעיצומה של המהפכה המשטרית ולא באמת נבלמה אחרי הטבח ולתוך המלחמה, איימה לכאורה (לא באמת) על העברת תקציב המדינה. לכל בר דעת ברור שהמלחמה, המצב הבטחוני, הצבאי והאזרחי יחייב הידוק חגורה וצמצום בהוצאות בלתי חיוניות, אבל את סמוטריץ' ולהקתו כל זה לא מעניין. אסתי סגל מסבירה שהכספים הקואליציוניים לא נעלמו מהתקציב - הם פשוט הועברו לבסיס התקציב. אבל גרוע הרבה יותר הוא התקציב הגלוי, שירידה לפרטיו מבהירה שהממשלה הנוכחית החליטה לחרב סופית את המדינה, אותנו ואת עתידנו ועתיד ילדינו

אז מדוע כשל המכשול הכה מושקע ומתוחכם שבנינו לעצמנו בדרום? ואיך זה שנתפסנו עם המכנסיים למטה ובעצם בלי מכנסיים בכלל? התשובה פשוטה להחריד: זנחנו את הגורם האנושי. ד"ר הראל מנשרי, לשעבר בצה"ל ובשב"כ וכיום מנהל תחום סייבר במכון הטכנולוגי חולון ומרצה מבוקש באקדמיה (אוניבסיטת ת"א, בר-אילן ורייכמן), מזכיר לנו שטכנולוגיה לבדה לעולם לא תהיה המענה המלא למכלול הבעיות. שתפיסת הביטחון לעולם תהיה משולבת במדיניות ובפוליטיקה ושהמרחב הדיגיטלי, הטכנולוגי וסכנות הסייבר לא מכירים בגבולות פיזיים וגיאוגרפיים. שיחה על השילוב שבין טכנולוגיה לפוליטיקה, מדיניות וביטחון

השבת השחורה תפסה את סא"ל (מיל') עמר דנק, נווט קרב בדימוס, בקטמנדו - אחרי טרק ולקראת סיומה של חופשה חלומית. יומיים לאחר מכן הוא כבר היה מגויס לשירות מילואים פעיל במשך שלושה חודשים תמימים. בשבוע שעבר פרק המילואים המלא הגיע לסיומו (נכון לעכשיו) והוא חזר לשירות פעיל כאורח קבוע בפודקאסט. שיחה על הרגע שבו ניסה להבין מרחוק מה קורה כאן; על החזרה לשירות מילואים מלא - למרות שנת המחאה הגדולה; על חיל האוויר בשבת ההיא ובמלחמה בכלל; על שירות מקצועי ותחושות אישיות, מסקנות ממה שקרה והשערות לגבי מה שעוד עלול לקרות. מוזמנים להיכרות מחודשת

מאז ה-7 באוקטובר כמעט ושכחנו שיש עוד מלחמה עקובה ומרה שמתנהלת במרחק לא רב מכאן - הפלישה הרצחנית של רוסיה לאוקראינה והמלחמה שמתנהלת מאז. יאיר נבות חוזר ומדווח על מצב המלחמה שמדשדשת כבר שנתיים כמעט; על כישלון מתקפת הנגד האוקראינית בקיץ האחרון; על תשומת הלב של המערב ובעיקר של ארה"ב, שהוסטה ביום שחור אחד לעבר המזרח התיכון; ועל האינטרסים הגלויים והסמויים של רוסיה, שמתקפת החמאס והמעורבות האמריקאית נפלו לה כמתנה משמיים

במשך שנים מזהירים אותנו משפטנים בעלי שם מפני סכנות גרירתה של המדינה להאג; אבל ישראל כמו ישראל, לא שעתה לאזהרות. אז עכשיו נראה שיום הדין עשוי להגיע בקרוב והוא עלול להיות מאוד לא נעים. עו"ד שחר בן-מאיר מתאר את התהליך הצפוי לישראל בדיון בתלונה שהגישה נגדה דרום-אפריקה, מסביר את מעמד השופטים בטריבונל הבינלאומי, את ההשלכות האפשריות בהמשך הדרך וגם את מהות שליחותו נשיא העליון בדימוס אהרן ברק. ולתוהים, יש גם הסבר מסודר על ההבדל שבין המוסד המדובר לבית הדין הבינלאומי הפלילי. בשורה התחתונה: ההפקרות של הייעוץ המשפטי לממשלה והפה הגדול של שרי הממשלה, הח"כים של הקואליציה ולא מעט חיילים בשטח, עלולים לסבך מאוד את ישראל

לפחות נכון לעכשיו, אין לחיזבאללה ולא לאיראן אינטרס להחריף את המצב בצפון לכלל מלחמה כוללת. מצד שני - כפי שמסביר ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל והיום פרשן רהוט, מתון ומבוקש - המצב עלול להתדרדר מהר מאוד ולצאת משליטה. ארה"ב מנסה כמיטב יכולתה לשלוט על גובה הלהבות ולמנוע משני הצדדים לשבור את הכלים, אבל כל זמן שאין הפסקת אש בדרום - גם הצפון לא ישקוט. ברור בעליל שהפתרון חייב להיות מדיני ובינלאומי - בחסות האו"ם, ארה"ב וגורמים אירופיים ובהתאם להחלטות האו"ם; ובמקביל למו"מ רציני על פתרון הסוגיות והמחלוקות שנותרו פתוחות בעניין קו הגבול הבינלאומי

בסיום השיחה התוודתה קרן הבר שהיא מעולם לא העלתה על דעתי שתגיע למקום שבו היא נמצאת היום. כמי שכתבה באדיקות במשך שנים ואפילו הובילה ערוץ שמאל נחוש וחסר פשרות כאן, בפודקאסט הזה - היא כמעט שנאלמה דום בחודשים האחרונים. היא כותבת גם היום - אבל ע"פ עדותה, בעיקר לעצמה. שיחה לא פשוטה והרבה פחות אופטימית מאי פעם בעבר על זוועות הטבח, אימת המלחמה, הפילוג הפנימי הנורא, ריסוק הדמוקרטיה והתפרקות המדינה. שיחה ללא בשורה

אחרי שגולשים ועוקבים ביקשו, בדמעות כמעט, קצת אופטימיות בפודקאסט - הניסיון הכן לעשות את זה הוכתר ככישלון מוחלט. אז להלן סקירה קודרת על המלחמה המדשדשת ללא תכלית ובלי שום תוכניות יציאה; על הוראת הקבע האיומה של החיילים ההרוגים והפצועים; על הפקרת החטופים; על הסירוב אפילו לחשוב ובוודאי לתכנן את היום שאחרי; על הביזה הגדולה; על הכלכלה הקורסת; על המשיחיות הפורחת; על קידוש המוות; על המשך ההפיכה המשפטית-משטרית באמצעים אחרים; על האדישות הפוליטית; על ההתבהמות החברתית; על  הלבבות שנעשו קהים - רשימה חלקית בלבד. מותר לקוות ולחלום שהשנה החדשה תהיה טובה יותר, אבל שקרים עצמיים מעולם לא היו מתכון מומלץ להתמודדות עם מציאות דיסטופית. מונולוג

בעקבות ובהמשך לפניות רבות של מאזינים וצופים, מנסה הפילוסוף פרופ' אבי שגיא להתוות את הדרך, או לפחות את המחשבה האישית שלנו, בכיוון "חיובי" יותר. קצת פחות פסימיות ודיכאון - קצת יותר תקווה שתביא ריפוי; ואולי קודם כל ריפוי שילווה בהמשך בתקווה שתהפוך למעשה. הוא מציע להיתלות בגילויי מסולידריות וההתגייסות האזרחית המופלאה, שבפועל החליפה את המדינה (ובמידה רבה גם הצילה אותה) כשהמהומה פרצה, התגייסות שהגיעה מרוב חלקי האוכלוסייה והחברה (לא כולה, חובה לציין) ובעיקר לנסות לנתק את התקווה והסולידריות והשיתוף, מהפוליטיקה, שככל שהיא הכרחית - היא בעיקר משסעת

כל זמן שהעימות פתוח אנחנו צפויים למשבר ביטחוני גדול שיגיע מדי פעם בעוצמה משתנה ובלי הסדר מדיני לעולם לא נצליח לחיות בביטחון באמת. זו דעתו הנחרצת של דוד מידן, לשעבר בכיר המוסד שהיה מתאם השבויים והנעדרים כשגלעד שליט שוחרר. לצערו, רוב הציבור בישראל עוד לא הפנים שהפתרון לא יוכל להיות בכוח בלבד. שיחה על פרשת שליט ומה שמיוחס לה בטעות, על רמת הידע וההבנה שלנו את הצד השני, על האינטרסים של רוב השכנים, על סיכויי החטופים לחזור בחיים ("מטרת העל הראשונה של המלחמה חייבת להיות שחרור החטופים; להם אין זמן - למלחמה יהיה את כל הזמן שבעולם...") וגם על נתניהו, שלמרות כל מה שאנחנו רואים וחושבים עליו - יהיה חייב ללכת. כי לראשונה בתולדות המדינה, האינטרסים האישיים של ראש הממשלה מנוגדים לאינטרסים של המדינה

כמו קצינים רבים במיל' וכאלה שמילאו בעבר בעלי תפקידים ביטחוניים רבים, גם איתמר יער נדהם מרמת הכוננות והמוכנות של הצבא בשבת הנוראה ההיא, למרות שהיה צפוי שיקרה אירוע מהסוג הזה. מי שהיה בעברו מח"ט שיריון, סגן ראש המל"ל, הנספח הצבאי בבריטניה והיום משמש כמנכ"ל ארגון "מפקדים למען ביטחון ישראל" - מבין את התהליכים שהובילו אותנו לאירוע ולא פוטר מאחריות את כל הדרגים: הדרג הפוליטי (ההחלטה לשמר את החמאס על חשבון הרשות), בכירי הצבא (התאהבו בטכנולוגיה ובמכשול), גורמי המודיעין ועוד. הוא בעד יוזמה לשחרור החטופים במתווה של "כולם תמורת כולם" ומשוכנע שהפתרון היחיד לבעיית עזה יהיה שילוב של קואליציה בינלאומית, משולבת ביוזמה אזורית מקיפה שתכלול כמה ממדינות ערב השכנות - מסעודיה עד מצרים, מירדן עד המפרציות

בשעה שהתותחים רועמים, צה"ל נלחם מעל ומתחת לפני השטח והמוני עזתים נמלטים דרומה ומערבה ללא מוצא אמיתי - מעטים בישראל חושבים לעומק על שאלת היום שאחרי. ד"ר רונית לוין-שנור, משפטנית מאוניברסיטת ת"א וחברת פורום "היום שאחרי המלחמה", מכירה את הרעיונות ההזויים של הטרנספר ("מרצון"), הרעיון המטורף של הגירוש למצרים (מתכון לאסון), את האשליה שהרשות הפלסטינית המסורסת תוכל לחזור לנהל את הרצועה וגם את הזיות החזרה לכיבוש ישראלי מלא של עזה ובנותיה. היא משוכנעת שהפתרון הריאלי היחיד הוא יוזמה בינלאומית מולטי-לטרלית, שתיקח על עצמה את האחריות למניעת המשך שלטון החמאס, תשקם את התשתיות ברצועה ותהיה אחראית על הניהול האזרחי השוטף - בעוד שהאחריות הביטחונית תישאר בלעדית בידי ישראל. ויש לכך דוגמאות מוצלחות בעולם

על דבר אחד לא יכול להיות ויכוח: נתניהו חייב ללכת. זה היה צריך לקרות כבר מיד אחרי המחדל המזעזע של ה-7 באוקטובר - אסון שנתניהו חתום על מה שהוביל אליו. הוא חייב לזוז. לימור מויאל מבהירה שלאופציית אי האמון הקונסטרוקטיבי אין כל היתכנות, מה גם שהיא משאירה את נתניהו בכנסת - ומכאן שהדרך היחידה הלאה היא הליכה לבחירות כלליות ובדחיפות. וכאן עלולה להיות בעיה לצד שאינו מיוצג היום בכנסת: השמאל (או המעט שנשאר ממנו). אחרי התפטרותה של מרב מיכאלי מראשית העבודה והקיפאון במרצ שנשארה מחוץ לכנסת, הזרם השמאלי-ליברלי חייב לאגד ולאחד כוחות כאשר האופציה הכי מבטיחה כרגע היא התאגדות סביב מנהיגותו של יאיר גולן

יותר מ-41 שנים חלפו מאז שעמי אבן - אל"מ (במיל'), מהנדס, איש עסקים ועוסק בפעילויות חברתיות - נכנס  ללבנון עם חטיבה 500 כמפקד גדוד 195. וכהרף עין שנות הדור האלה נשכחות כשהוא חוזר לימין כמג"ד צעיר (אז עוד לא בן 26) שנכנס למלחמה בפעם הראשונה בחייו (שבסופה גם קיבל צל"ש שאותו הקדיש לחבריו לגדוד)  ובמובנים רבים מעולם לא יצא ממנה. שיחה על אנשים צעירים שנקלעים לאש ולתופת; על התושייה, הנחישות והחברים שנותרו מאחור; וגם על גחמות הדרג הפוליטי, מעשים שלא פעם מסכנים את הכוחות בשטח. וכשמדברים על מלחמות כמו לבנון ויום כיפור, אי אפשר שלא להשליך מהן למתרחש היום: הכישלון המזעזע של הדרגים הפוליטיים והצבאיים ב-7 באוקטובר, העיוורון, היהירות וקוצר הראות שהביאו אותנו עד היום. ולמרות הכל, הוא עדיין מקווה שנדע לצאת מזה. אחרי שנתניהו יילך

למרות שעדיין אין נתונים מחקריים, פרופ' אבי שגיא סבור שעם פרוץ המלחמה לפני כחודשיים, התנערה החברה הישראלית עם גילויי התנדבות בממדים אדירים, הציגה סולידריות מקיר לקיר (כמעט) ובעיקר השאירה מאחור את הפוליטיקה המפלגת והפוליטיקאים שנותרו כבולים בנרטיבים המגזריים שלהם. וזאת למרות הצעקנות גסת הרוח של השוליים הקיצוניים שלדעתו הם עדיין מיעוט. שיחה שמנסה לפתוח מעט את הפריזמה ולנסות להבין איך ייראה היום שאחרי, אם וכאשר יגיע. ומכיוון שבלי פוליטיקה אי אפשר, אז חשוב לציין שגם פרופ' שגיא מסכים שנתניהו חייב ללכת עכשיו ומיד, עוד במהלך ימי המלחמה. כי אם יישאר וישרוד את הקטסטרופה, ניקלע למלחמה אינסופית

לפני כארבע שנים יזמה מי שהייתה יו"ר מרצ, זהבה גלאון, את הקמת "זולת" - מכון מחקר לשוויון וזכויות אדם. את ניהול הארגון היא הפקידה בידי מי שהייתה יד ימינה במשך שנים, עינת עובדיה. בשיחה איתה מספרת מנכ"לית המכון על הסיבות להקמת המכון, העקרונות המנחים אותו, הפעילות החוץ-פרלמנטרית, המחקרים, המאמרים, ניירות העמדה ועוד. בין השאר, "זולת" מנסה להיות משקל נגד ל"קהלת" שעלה לכותרות בשנה האחרונה. היוזמה הנוכחית של המכון היא הקמה של קבינט חירום אזרחי שימלא את הוואקום שמותירה הממשלה. הקבינט יורכב בייצוג שוויוני של גברים ונשים, ייצוג הולם לאזרחים הערבים וכן יכלול נציגים של האופוזיציה וכו', ויידרש למענה אפקטיבי ומהיר לכל אלה שנפגעו במלחמה

כמי שחי באינטנסיביות את הפוליטיקה הישראלית כבר 20 שנה (מגיל 15) - במסדרונות השלטון, בכנסת, בוועדות, בעיקר סביב במפלגת העבודה - טל אלוביץ' מציג פרספקטיבה ותובנות מרתקות שנובעות מניסיונו בפעילות הציבורית והפוליטיקה הישראלית בעשור האחרון. הוא מודע היטב לביקורת העצומה על יו"ר העבודה מרב מיכאלי, על סירובה לרוץ בגוש אחד עם מרצ בבחירות האחרונות, סירוב שאת התוצאה ההרסנית שלו כולנו רואים היום - אבל מודה ביושר שגם הוא היה נגד האיחוד. לדבריו, על מפלגות השמאל להפנים שהן לא יהיו מפלגות שלטון בעתיד הנראה לעין ויהיו הסייד-קיק של כוחות המרכז-ימין (לפיד, גנץ, ליברמן, סער). וככאלה,  הן יהיו חייבות לתרום את חלקן המאזן והמנרמל כשותפות למפלגות השלטון, גם מעמדת מיעוט

למרות שפרש מהשירות כבר באוגוסט 2021, חש "יניב" (שזה לא שמו האמיתי) את המועקה כאילו מעולם לא עזב. כמי שהיה ראש מרחב דרום בשב"כ (מקביל לאלוף פיקוד) הוא מכיר היטב את השטח, את הצד שלנו וגם את הצד השני; את ההתראות שהיו ואלה שלא זכו להתייחסות וגם את האתגרים בהשגת מודיעין איכותי בזמן שאתה לא שולט בשטח ולא נמצא בו פיזית. "ישראל התמכרה לאשליית השקט והקדמה, לחיים הטובים, לבידור ולתרבות וכלכלה פורחת - ופשוט נרדמה בשמירה...", הוא מסביר ועדיין מכיר לחלוטין בחלקו של הארגון במחדל הנוראי, במקביל לכל החלקים האחרים בשרשרת קבלת ההחלטות. לדעתו, צה"ל יכול להביא את החמאס לידי כניעה, אבל עדיין משוכנע שהפתרון היחיד יהיה מדיני: כוח רב-לאומי משולב בקטאליציה מזרח-תיכונית והעברה הדרגתית של הסמכות לידי רשות פלסטינית אחת

ככל שזה קורע, אי-אפשר להפריד את מעוז ינון מהעשייה למען השלום ובעיקר מהתקווה. אחרי שקבר את הוריו שנרצחו בבוקר ה-7 באוקטובר, הוא קם מהשבעה וחזר לעשייה: מאבק חסר פשרות לשחרור החטופים, הפסקת כהונת ממשלת הזדון והדחתו המיידית של בנימין נתניהו - שהוא וכל ממשלותיו, ובעיקר זו הנוכחית, הפקירה למותם כ-1,400 אזרחים וחיילים, מפקירה לגורלם בעזה כ-240 חטופים, הפקירה עשרות ומאות אלפים נוספים מתושבי המדינה בדרום וגם בצפון ומפקירה גם את הניצולים ("אף אחד מנציגי המדינה והממשלה לא טרח לדבר איתנו עד לרגע זה"). ואחרי כל זה, הוא עדיין מאמין בשלום (או לפחות בהסדרים מדיניים), כי אין ולא תהיה דרך אחרת; כי בפעם הבאה ייהרגו עשרות אלפים; ואם לא נשנה את כיוון הספינה, הטבח הבא יגיע. בוודאות

ההלם מהיקף המחדל וממדי האסון שפקד אותנו מתחיל אט אט להתחלף בתרחישי היום שאחרי: המחיר ומידת האפקטיביות של הפעולה הקרקעית בתוך הרצועה; דילמת החטופים; הסיכוי הריאלי להכרעה מוחלטת של החמאס ובאיזה מחיר ויש כאלה שעוסקים גם בפתרון העתידי האפשרי (למרבה הצער, לא ממשלת ישראל). ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל והאחראי על התכנון האסטרטגי במשרד החוץ, מנסה להפריד בין השיקולים הטקטיים לתמונה הגדולה והטווח הארוך. על השטות המוחלטת החדשה של העברת, "ניוד" אם תרצו (מי ביקש טרנספר ולק קיבל?) של מאות אלפי עזתים למדינות מקלט ברחבי העולם; על המחיר שיהיה כרוך בשחרור החטופים; על חלון ההזדמנויות המדיני הבינלאומי שמצטמצם במהירות; על המתיחות בצפון וגם על הפתרונות העתידיים - שאסור שיכללו שליטה ישראלית, בוודאי לא אזרחית, ברצועה

יאללה סמוטריץ' תתפטר יאללה בן-גביר תתפטר וגם רוטמן יאללה עוף מכאן מטומטמים שלא ברא שטן ואמסלם וגם שיקלי וביטן סעו מכאן כי הרגו אותנו מירי רגב תתפטרי עידית סילמן תתפטרי אבי דיכטר חתיכת פחדן יואב קישטא יאללה לך מכאן וברקן האפס ואקוניס השפן סעו מכאן כי הרגו אותנו יריב לוין המסוכן ואטורי ביסמוט מאי גולן קחו איתכם את דיסטל אטבריאן ואת מיקי זוהר ואת קרעי גם ואת גפני ואת גולדקנופ ואת דרעי השקרן סעו מכאן כי חטפו אותנו והאפס המושלם שקרע לנו ת'עם שהסית כמו שהוא נושם שבכל החרא הוא אשם שיילך לאלף אלף עזאזל הוא נוכל כי שחטו אותנו

איך מגשרים בין שתי החובות העליונות של המדינה: הצלת חיים מול השמירה על ביטחון המדינה? כמה רחוק צריכה ללכת מדינה למען הצלת הפרט, השבוי או החטוף, והאם נכון לנצור את האש - גם אם זמנית - על מנת לאפשר את שחרור החטופים? השיחה עם פרופ' אבי שגיא נעה בין הכללי והפרטי: בין הדאגה לשלומם של הפרטים החטופים להכרח הלאומי לפעול להגנת כלל החברה והמדינה; בין ההתפרקות המוחלטת של מוסדות המדינה למול ההתגייסות האזרחית חסרת התקדים; וגם, ככל שזה טראגי, לפער הנורא שבין הטרגדיות האישיות, המשפחתיות והקהילתיות, לסטטיסטיקה המבעיתה של המספר העצום של הקורבנות והנפגעים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אי-אפשר היה להסיט את המבט מעמוד השער של המוסף הפוליטי של ידיעות אחרונות לפני כשבועיים. על עמוד השער התנוססה תמונתה של יהל שהם, בת שלוש בסך-הכל, ילדה זהובת תלתלתים שנחטפה לעזה עם עוד שישה מבני משפחתה. יהל היא בת אחייניתו של אביב הברון, עורך המוסף הפוליטי כבר 15 שנה. בן קיבוץ בארי, מכיר אישית כמעט את כל הנרצחים והחטופים בני ובנות הקיבוץ ועכשיו עסוק 24/7 במאבק להחזרתם הביתה של יהל (3), אחיה נווה (8), הוריהם עדי וטל שוהם, שושן הרן ושרון ונועם אביגדורי (12). שלושה בני משפחה אחרים נרצחו בטבח בבארי: לילך (אחותו של אביב), אביתר קיפניס ואבשלום הרן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמו כולנו, גם את יאיר נבות ומשפחתו שמתגוררים בהולנד תפסה המלחמה בהפתעה גמורה. שיחה עיתונאית ובעיקר אישית עם מי שרואה את התמונה בהקשר רחב יותר מזה של רובנו: כיצד נראית המלחמה ממערב אירופה השבעה והשלווה; על התייחסות התקשורת המקומית והבינלאומית; על הנרטיב הרוסי והאינטרסים של פוטין ורוסיה במזרח התיכון בכלל ובמערכה הנוכחית בפרט - על רקע המעורבות העמוקה של ארה"ב; וגם על התחושות של ישראלים שמצאו פינה אירופית שקטה לחיות בה ומתבוננים בתדהמה במה שמתרחש במולדת: על משמעות "הבית" הבטוח והמגונן - הבית הפיזי והמטאפורי שהתרסק לרסיסים לפני חודש ומה זה אומר על הבית האחר, שרחוק מהבית, לישראלים שבנו לעצמם חיים במקום אחר | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עשור ויותר ציפי שמילוביץ' חיה בארה"ב - חוויה כזו היא עוד לא עברה. כמו כולנו. שיחה כאובה על הישראליות שלא תצא מכולנו לעולם; על המלכוד הישראלי, שלראשונה בחיינו גם מרגיש כמו מצור אישי; על איך הכאוס הנורא שאנחנו תקועים בתוכו נראה משם בתקשורת, בפוליטיקה, במדיניות, ביחסים הבינאישיים; על הפער שבין תדמית השולט והחזק לתחושת הקורבן חסר האונים ונטול ההגנה; על ההפקרה שלא תיאמן שזועקת מקצה העולם ועד קצהו; וקצת על התקווה שלא הכל אבוד. מוזמנים לשיחה שהיא בעצם מונולוג בשניים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מתחילת הלחימה, התסכול והזעם על הממשלה חסרי תקדים (בצדק) ואנשים רבים מרגישים צורך עז לקום ולפעול. עו"ד נאוה רוזוליו כינסה חברים ושותפים למאבק לספייס (בטוויטר) בנושא המשבר הבטחוני ומנהיגותי  בישראל. בין המשתתפים בדיון: ‏בר שם-אור, ‏אור-לי ברלב, ‏תומר אביטל, יאיר גולן, ערן עציון, גונן בן-יצחק, אייל עופר, און עזריאל, דן עדין, הגר סידס, עו"ד ירון חיים וענת סרגוסטי

יואב שלי, חייל סדיר בגולני, בילה את ליל שישי ההוא בפסטיבל המוזיקה "נובה". בשעות הבוקר המוקדמות הוא וחבריו הבינו שמשהו רע קורה, חילצו את עצמם לבארי בלי לדעת מה קורה בתוך הקיבוץ ונקלעו לקרב גבורה של מעטים מול רבים. אבא של יואב, גיל שלי, מספר על מה שעבר על בנו וחבריו באותה השבת; על היוזמה, התושייה והגבורה; על השבת המסויטת שהוא ומשפחתו חוו עד שהבן חולץ למרכז בסוף אותו היום; וגם על מה שלדעתו מצפה לנו - כחברה וכמדינה - ביום שאחרי. שיחה מרגשת מאוד ויוצאת דופן במיוחד, שמקפלת בתוכה את כל תולדות חיינו כמעט | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לא כך תיאר לעצמו יאיר גולן, מי שהיה סגן הרמטכ"ל ופרש מצה"ל לפני יותר משש שנים, למצוא את עצמו שוב במדים. אבל זה קרה ללא התראה וב-7 באוקטובר הוא חזר למדים, חתם על נשק והעביר את השבת ההיא בחילוץ ניצולים, בניסיון להבין את תמונת הקרב ובדיווחים לאחור על המצב בשטח. מאז שחזר לאזרחי הוא מתרוצץ בכל פינה בארץ, בדרום ובצפון ובמרכז, מארגן את כל מי שמוכן להתגייס למאמץ הלאומי ומתארגן לימים הפוליטיים שאחרי. בדבר אחד אין לו ספק: עם נתניהו לא תהיה לנו תקומה. בנימין נתניהו חייב ללכת ומיד. לא אחרי המלחמה ולא כשתגיע הרגיעה - אלא כאן עכשיו. ולמרות ועל אף הכל, הוא אופטימי | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אם מישהו חשב שהמחדל הנוראי, האסון הבלתי נתפס, היקף הקורבנות - נרצחים, הרוגים, שבויים, חטופים ופצועים - ישתיקו את עבודתה של מכונת הרעל, אז לא. להיפך. חורשי המזימות, ממציאי הפייקים, המשמיצים, המלעיגים, מפיצי הדיבה והשנאה, היו הראשונים להתאושש. ובעצם הם לא חדלו לרגע. גבע קרא-עוז עוקב אחרי הערוצים הגלויים והנסתרים שממציאים, מנפחים ומפיצים את כמוסות הרעל וקובע שמדובר במכונה שפועלת 24/7 ובהיקף דימיוני. ואם מישהו בנה על התקשורת הממוסדת שתציל אותנו - אז אפשר לשכוח מזה. התקשורת תשנה את כיוון הספינה רק אם תזהה שהסנטימנט הציבורי משתנה, לא רגע אחד לפני | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

האם אנחנו בכלל קולטים את מה שקרה ב-7 באוקטובר? האם זה בכלל אפשרי? האם אנחנו מבינים את הסיטואציה שאליה נקלענו והולכת להיות חיינו בטווח הנראה לעין ואולי לתמיד? האם אכן מדובר בסכנה קיומית - אישית וגם לאומית? שיחה נוקבת וארוכה במיוחד (לבקשת עוקבים ומאזינים) עם לימור מויאל ורותם פרלמן-פרחי על עצם קיומנו כאן. על הזהות החברתית והלאומית שלנו; על הערעור הנורא של תפיסת הביטחון בכלל והביטחון האישי בפרט; על הזיהוי הפוליטי של כל אחת ואחד מאיתנו. ובעיקר: אחרי שהעולם הפנימי שלנו התערער באופן כה ברוטלי, האם זה מה שקרה גם למהות החברתית והאידיאולוגית שלנו? | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

גם בימים כתיקונם העיתונות הישראלית (ברובה) איבדה את דרכה ואת הכבוד העצמי שלה - לא כל שכן במצב החירום הנורא שאליו נקלענו. אז גם אם נכון שגורמי השידור המרכזיים - בעיקר ערוצי הטלוויזיה -  התאוששו הרבה יותר מהר מהממשלה המשותקת (עד לרגע זה ובכלל), בכל זאת אף אחד שם לא פירמט את ההארד דיסק. ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב, עוקב וכותב לאורך שנים רבות אחרי המתרחש בערוצי השידור השונים וכבר ראה הכל, אבל גם הוא נדהם לשמוע על הפגישות הדיסקרטיות שקיים נתניהו עם בכירי חדשות 12, 13, ידיעות אחרונות ועוד - פגישות שהמערכות כלל לא דיווחו עליהן. שיחה כואבת על הפחד של התקשורת, חוסר ההבנה של התפקיד שלה וגם על מכונת הרעל הבלתי נלאית שערוץ 14 מוביל ומהדהד | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי כמעט שנה של מחאה ומאבק נגד ההפיכה המשטרית וקצת יותר משבוע מאותה שבת שחורה, זה לא מוקדם מדי להתחיל לחשוב ולדבר על מה שקרה לנו כאן ובכלל, לאן אנחנו הולכים ואיך ייראה היום שאחרי. שיחה מרובעת עם פעילי המאבק המתמידים לימור מויאל, דן עדין ושרגא טיחובר, על כל מה שקורה לנו עכשיו: ההלם והטראומה הלאומית - שנתניהו היה כנראה הראשון שהצליח להתאושש ממנה וחזר להפעיל את מכונת הרעל במלוא העוצמה; על בסיסי חיינו שהתפוררו לנגד עינינו ממש; על אי-כשירותו הבלתי נתפסת של נתניהו (וכל סביבתו) ואיך מזיזים אותו; ושוב, כמו שכמעט התרגלנו - הרפיסות שלא תיאמן של העיתונות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשעה שאולפני הטלוויזיה המרכזיים משדרים 24/7 את האירועים ותמונות הזוועה מהדרום וגדודי עיתונאים, פרשנים וקצינים בכירים לשעבר מתלהמים ומתחרים ביניהם מי יהיה יותר לוחמני ונחרץ - פרשן אחד מתבלט בקור רוחו ושיקול דעתו. ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וראש התכנון המדיני במשרד החוץ, כבר היה בקבינטים מלחמתיים (אמיתיים) באירועים קודמים ויודע איך המערכת אמורה לעבוד. רמז: זה לא קורה עכשיו. שיחה שקולה על המצב הנוכחי בחזית (ערפל קרב); הגדרת מטרות המלחמה (לא נקבעו); הבנת גבולות הגזרה ומגבלות הכוח ("שיטוח עזה"? "השמדת החמאס"? "חיסול שלטון החמאס"?); האיומים בגזרות האחרות (בעיקר בצפון אבל לא רק) והסכנות שבכניסה קרקעית מסיבית שתכליתה אינה ברורה ובעיקר לאף אחד לא ברור איך מתכוונים לצאת ממנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אין תקדים מוכר בהיסטוריה המודרנית של החברות הדמוקרטיות לאירוע הנוכחי. אין לנו דרך לקלוט את ממדי הזוועה, העוצמה, ההיקף. הזעם עצום, אבל עיקר התסכול נובע מההפקרה. הנטישה. וכפי שמסביר פרופ' אבי שגיא, ההגדרה הנכונה למצב הנוכחי היא אימה, לאו דווקא פחד או חרדה, שהם מנגנוני הגנה מפני סכנות, בעוד שאימה היא מצב של חוסר אונים עד כדי שיתוק. שיחה על ההלם שאליו נכנסה הממשלה על כל זרועותיה - למול ההתגייסות האזרחית הפנטסטית; על אתיקה ומוסר של לחימה ואיך מתמודדים עם דילמות הפגיעה בבלתי מעורבים; וגם על הדילמה הטראגית בהתייחסות לגורל השבויים והחטופים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ממדי האסון והמחדל הולכים ומתבררים, אבל לא באמת מתבהרים. כן ברור שנתניהו וממשלתו חתומים על נטישת והפקרת אזרחי המדינה. בזחיחות, באדישות, בסדרי עדיפות מופקרים, בתאוות בצע, בגסות רוח, באפס כישורים. והם חייבים ללכת. לא מחר, לא בעוד חצי שנה; אתמול. הקואליציה המופרעת שנתניהו הקים, הממשלה האיומה, המינויים הרי האסון, כל אלה הביאו עלינו את סופנו כחברה, כמדינה. השנה האחרונה בדברי ימיה של מדינה ישראל תהיה ככל הנראה השנה האחרונה של מדינת ישראל כפי שהכרנו. כפי שהיינו רוצים שתהיה. לא ברור אם נוכל להשתקם, ספק גדול; אבל כל זמן שנתניהו בתמונה, זה בוודאות לא יקרה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

 כשסוקרים את תהליך הפיכתה של הציונות הדתית מתנועת תורה ועבודה שהייתה שותפה נאמנה של תנועת העבודה הקלאסית ביישוב הארץ ופיתוח המדינה בעשורים הראשונים שלה, חשוב להתעכב על שתי תחנות קריטיות בזמן: מלחמת ששת הימים והכיבוש הגדול של הארץ; ושש שנים לאחר מכן - השבר הנורא של מלחמת יום כיפור. בחלק השלישי בסדרה מסביר פרופ' אבי שגיא את התמורות שחלו בתנועה לקראת ואחרי ששת הימים, ה"שחרור" הפלאי של חלקי הארץ הכבושים (לשיטתם) ואימוץ הקו של הרב קוק הבן - ועד לתגובה הכמעט משיחית שבאה בעקבות האסון של 73' ואובססיית ההתנחלויות שהגיעה בשנים שלאחר מכן | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

למרות שהתגייס לצה"ל כשמונה שנים אחרי מלחמת יום כיפור, המלחמה ההיא מעסיקה את אלוף במילואים נעם תיבון עד היום. אבל גם הוא, אחרי קריירה צבאית מפוארת שנמשכה קרוב לארבעים שנה, לא העלה בדעתו ששנים אחרי שסיים את שירותו הצבאי קרוב מאוד לראש הפירמידה, ימצא את עצמו במאבק קשה וחסר פשרות על אופייה, דמותה ועצם מהותה של המדינה שאותה שירת במשך עשרות שנים. הוא נאבק בהפיכה כחלק מהתארגנות של קצינים ובעלי תפקידים בכירים לשעבר - רמטכ"לים ואלופים, מפכ"לים וניצבים, ראשי שירות וראשי אגפים בשרותי הביטחון - ומשוכנע שבסופו של דבר התבונה תגבר וההיסטוריה תזכור את בנימין נתניהו כמי שירד מהבמה בבושת פנים, אחרי שניסה כמיטב יכולתו להחריב את המדינה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הילדות על גבול ר"ג-גבעתיים, האווירה בגרעין הנח"ל, ההתגלגלות לשיריון ולסיני, הלם התרבות בצבא, הנסיבות המשפחתיות והיציאה (כמעט הבריחה) לעולם הגדול - כל אלה היו מצע הגדילה וההתבגרות של ד"ר מולי פלג. שיחה חוצת עשרות שנים של היכרות מקוטעת ובעיקר מקרית: מתחילת הצבא, דרך ניו-יורק של ימי טראמפ ועד למופעי המחאה בקפלן. השיחה עם פלג - ד"ר למדעי המדינה, סוציולוג פוליטי, מרצה בארץ ובחו"ל, לשעבר איש פוליטי בעצמו (העבודה, מרצ, דובר שלום עכשיו ועוד) וגם סופר ומשורר - מחברת בין עולמות ילדות והתבגרות, צבא ואקדמיה, פוליטיקה ומחקר, כתיבה ומחאה וגם תקווה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

שלוש שנים בדיוק אחרי מלחמת נגורנו קרבך השנייה בין ארמניה לאזרבייג'ן - מלחמה שהסתיימה בהפסקת אש ללא הכרעה והשאירה את החבל עצמאי יחסית - החליטה אזרבייג'ן שהנסיבות הגיאופוליטיות (למשל, המלחמה באוקראינה) בשלו, ובמהלך מהיר השתלטה על חבל המריבה, כיבוש שהביא לזרם אדיר של פליטים שנוהרים בדרכים לא דרכים לארמניה. יאיר נבות מתאר את המהלכים שקדמו למהלך הנוכחי, הרקע לעימות, עמדותיהם של השחקנים האזוריים והגלובליים והפער העצום שבין היכולות הצבאיות והכלכליות של שני הצדדים. וגם מביא עדכון קצר על המתרחש בין רוסיה לאוקראינה, לקראת בוא החורף | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הסדרה "האחת", שיצרו סימה קדמון ואמנון רבי, הייתה קבלת הפנים הראויה - גם אם מאוד לא פשוטה לעיכול - לשבים מחופשה אירופית קצרה. ולמרות שרוב האירועים היו ידועים ורבים מהנפשות הפועלות מוכרות - זו עדיין הייתה חוויה מרתקת ומטלטלת. אבל יותר מזה: הפער שבין המלחמה ההיא, לפני חמישים שנה לבין הימים האלה; בין המדינה ההיא לזו של היום; בין האנשים ההם לאנשים של היום; והמרחק שבין יום כיפור ההוא, שמסמל מלחמת הצלה עקובה ואיומה ליום כיפור הזה, שכולו שיסוי, הדתה, הדרה והסתה - הוא פשוט בלתי נסבל. אז מדינה שלמה יצאה להילחם על קיומה; היום חברה מפוררת מנסה להציל את נשמתה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ישיבת מרכז הרב, שהוקמה בירושלים בידי הרב אברהם יצחק הכהן קוק - הייתה בראשיתה ישיבה קטנה יחסית, כפי שמסביר פרופ' אבי שגיא. בנו של הרב קוק, המייסד - הרב צבי יהודה הכהן קוק - היה ממובילי רעיון ארץ ישראל השלמה והיה בין הרבנים שלימדו בישיבת מרכז הרב בשנות ה-60 בואכה מלחמת ששת הימים, שאז צברה הישיבה פופולריות ונהפכה לאבן שואבת לחסידי שלמות הארץ. רעיונות הגאולה הלכו וחלחלו בקרב רבני ותלמידי הישיבה והבשילו ביוני 1967 עם הניצחון הגדול: כיבוש העיר העתיקה, ההגעה לכותל המערבי, להר הבית ולשאר המקומות הקדושים. וכך נהפכה ישיבת מרכז הרב, השולית יחסית עד לששת הימים, לחוד החנית של התנועה המשיחית שממנה התפתח בהמשך גוש אמונים, מפעל ההתנחלויות ועד לגוף שמכנה את עצמו היום הציונות הדתית היום (חלק שני בסדרה) | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

הסכם אוסלו היה הסדר זמני, פרק מבוא לקראת הסכם הקבע בין ישראל לרשות הפלסטינית - הסכם שמעולם לא נחתם. הרעיון המכונן, שנולד עוד בהסכם האוטונומיה בקמפ-דייויד (ממשלת בגין) והמשיך בוועידת מדריד (ממשלת שמיר), היה השלב הראשון לקראת כינון הסכם והסדר בין שתי ישויות מדינתיות עם גבול מוסכם ביניהן והסדרי ביטחון ברורים. בשיחה עם עו"ד גלעד שר, שמילא במהלך רוב השנים המכוננות תפקידים רבים במגעים עם הפלסטינים, קובע שבהתחשב באלטרנטיבות - הסכם אוסלו היה טוב, לפחות נכון, בוודאי הרע במיעוטו.  והוא קרס בגלל שני הצדדים. ועדיין, גם הימין שזועק נגד ההסכם הזה 24/7, לא ביטל אפילו סעיף אחד מההסכם המקורי. וכך גם לא הפלסטינים | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ציוץ אחד קטן על הפרעות שינה שרבים מאיתנו חווים מאז שפרצה לחיינו ההפיכה המשטרית, ובעקבותיה המחאה האדירה - הצית דיון ארוך על מה שעובר כל כולנו ועל המשמעויות החברתיות, הנפשיות והאישיות של התקופה. האקטיביסט ואיש המחאה, הפסיכולוג הקליני ד"ר יואב גרובייס מסביר שהתופעה אכן קיימת ומוכרת, היא חוצה גילים ודורות ולגמרי טבעית. בשיחה איתו הוא מספר גם על מחקר מקיף שהיה שותף לו באחרונה, שבדק את חשיבות ההשתתפות במאבק ובמחאה ועד כמה החוויה המשותפת סייעה להם בימים שבהם הכל מתערער. והתברר שהשתתפות במאבק אכן תורמת והרבה - כולל, אגב, עצם ההשתתפות במחקר. שיחה על גוף ורוח, תקווה ודכדוך, הזדהות, השתתפות ושותפות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מי שגדל בישראל של שנות ה-60 וה-70 הכיר את אורחות חייהם של אנשי הציונות הדתית המקורית. בוגרי תנועת המזרחי, חברי הקיבוץ הדתי, בני המושבים שומרי המסורת, אנשי התורה והעבודה, חניכי תנועת בני עקיבא שהייתה, בוגרי החינוך הממלכתי-דתי של פעם. כל מי שחי בישראל היום לא יכול למצוא צל של דמיון בינם לבין הציונות הדתית הגזענית / המשיחיסטית / כהניסטית / סיפוחיסטית של ימינו. פרופ' אבי שגיא מכיר את שני הצדדים של המטבע הזה - מהמקורות ההיסטוריים שלו, דרך "ניצוץ הגאולה" שבו נלכד הזרם הזה ועד לטירוף הנוכחי. פרק ראשון בסדרה על מקורותיה והתפתחותה של התנועה הדתית-לאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

בשעות אחר הצהריים של יום רביעי השבוע, 30 באוגוסט 2023, נפל דבר בישראל: לראשונה מאז קום המדינה קם שופט עליון וקרא תיגר על קודש הקודשים של המוסד הכי מכובד ונשוא הפנים שהיה כאן מעולם, ובפועל פעל לרסק את שיטת הסניוריטי. עו"ד שחר בן-מאיר, אחד שמכיר היטב את בית המשפט העליון והופיע בפני עשרות שופטים עליונים, קובע שהשופט אלרון שבר את הכלים; לא רק שהוא בעט בדלי של החלב - הוא בעצם שרף את כל הרפת. בשיחה דחופה בפודקאסט משרטט עו"ד בן-מאיר כמה תסריטים אפשריים בעקבות המכתב המדובר, לא כולם בהכרח קודרים. ועדיין: את השד הזה יהיה קשה להחזיר לבקבוק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רגע אחרי הזכייה המרגשת של נבחרת כדורגל הנשים של ספרד באליפות העולם, בשיא האופוריה, נצפה יו"ר התאחדות הכדורגל הספרדית לואיס רובילאס מדביק נשיקה עזה על שפתיה (!) של החלוצה המצטיינת ג'ניפר הרמוסו. מיליוני צופות וצופים ברחבי העולם לא האמינו למראה עיניהם. גם ציפי שמילוביץ' צפתה במחזה בעיניים קרועות, אבל לא בהכרח הופתעה. שיחה על השוביניזם שלא פס מן העולם, העליונות הגברית הקלאסית שעדיין איתנו - גם ואולי בעיקר בספורט הנשים - ועל הדרך שהעולם בכל זאת עשה שפרצה לחיינו  תנועת "מי-טו" לפני פחות מעשור | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כמעט מבלי שנרגיש בכך (הפיכה משטרית, מחאה חסרת תקדים וכל השאר), עונת הבייסבול שנפתחה באפריל כבר מתקרבת לשיאה שיגיע בספטמבר, לקראת הפלייאוף באוקטובר. אז בשביל להתרענן מעט מהצרות המקומיות, ארז שץ התייצב לשיחה - נדירה יחסית בשנה האחרונה - על משהו שאינו פוליטיקה מקומית. שיחה על הקבוצות הגדולות מניו-יורק שהתרסקו למרות השקעה כספית מטורפת; על המצטיינות וההפתעות של העונה: בולטימור, אטלנטה, סיאטל ועוד; וגם ובעיקר על הפנומן היפני שוהיי אוטאני - השחקן הראשון בהיסטוריה שמצטיין במקביל כמגיש וכחובט ועשוי לזכות בתואר החובט המצטיין של העונה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

רק לפני חודשיים צעדו הכוחות החמושים של כוח וגנר בדרך אל מוסקבה, מה שלרגע נראה כמו ניסיון מרד אמיתי בפוטין. השיירה ההיא נעצרה ובימים שלאחר מכן נדמה היה שמפקד וגנר, יבגני פריגוז'ין, הגיע להבנות עם פוטין (גם בעזרת לוקשנקו מבלארוס). אבל, כמו שמסביר יאיר נבות, פוטין לא שוכח ובטח לא סולח. מרגע שסומן כבוגד או לפחות כמורד בכוח, גורלו של מפקד כוח וגנר נחרץ. וכך, בשעות הערב המוקדמות של יום רביעי, פגע טיל נ"מ במטוס הפרטי שבו טסה צמרת כוח וגנר והסיפור נגמר. אז מה יהיה עכשיו? מה שהיה הוא שיהיה: שכירי החרב יוכפפו לפירמות מוות פרטיות אחרות והפרקטיקה המלחמתית הרוסית לא תשתנה | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

מחוללי ההפיכה המשפטית חוזרים וטוענים שה"רפורמה" נדרשת והכרחית בגלל שבית המשפט העליון נטל לעצמו סמכויות לא לו. הם גם מטיחים באהרון ברק שהוביל בכחש מהפכה חוקתית בלתי חוקית, בלי רשות וללא בסמכות. בתשובה לכל הטענות האלה, מוכיח עו"ד דוד קורצוויל שמי שהוביל את אותה "הפיכה חוקתית" (במילים האלה בדיוק)  וקיבע את מעמדו של בית המשפט העליון כסמכות בקרה, ביקורת ואף פסילה של חוקים, היה דווקא הליכוד של סוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90, בהובלת דן מרידור, מי שהיה אז שר המשפטים. זאת ועוד: הסקירה היסודית מוכיחה שכל שותפי ומשתתפי התהליך ידעו בדיוק במה מדובר וגם הטענות על הרוב "המקרי" שבו הועברו החוקים והיקף ההשתתפות מופרכות לחלוטין | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

לדברי יניב קובוביץ, הכתב הצבאי של הארץ, אסור שהרמטכ"ל הלוי יתפטר. בשום אופן ובשום מחיר. וגם אין סיבה לרחם עליו, למרות שהוא נקלע למצב קשה ואולי בלתי אפשרי. וזה נכון גם לגבי כל שאר הבכירים שממלאים היום תפקידים. המשבר הזה נפל במשמרת שלהם והם חייבים להילחם. זו השליחות שלהם. לגבי שאלת הכשירות המבצעית: זה הסיפור של אתמול. הצבא אינו כשיר, נקודה. נתניהו וגלנט, בידיעה ברורה, החליטו להקריב את צה"ל על מזבח האינטרסים הפוליטיים והאישיים שלהם. וזה לא רק כמות הטייסים הכשירים שהידלדלה, המחסור באנשי המטה של חילות האוויר והים, במומחי מודיעין, בלוחמי סיירות וכל השאר. הצבא אינו כשיר כבר היום בעיקר בגלל החוזה שהופר והרוח שרוסקה. צבא המילואים איבד את האמון בממשלה ושאלת הכשירות כבר מזמן אינה מספרית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

גם בימים כתיקונים סובלת מערכת הבריאות ממחסור חריף ברופאים, ועכשיו מוצאת עצמה בחזית המאבק בהפיכה המשטרית (לצד הטייסים, אנשי ההייטק ועוד). רוני לינדר גנץ, פרשנית הבריאות של דה-מארקר והארץ, מציגה את תמונת המצב העגומה שבה מצויה המערכת - תמונה שתלך ותחריף. וזה לא רק קבוצות הרילוקיישן התוססות - אלה גם מאות הרופאים שנמצאים בתקופת התמחות בחו"ל וספק אם יחזרו; אלפי הסטודנטים שלומדים בחו"ל וסביר להניח שרבים מהם ימשיכו לקריירה במקום אחר; המעבר הצפוי של רופאים מהפריפריה למרכז ועוד. שיחה שהיא בנפשנו ובוודאי לא תוסיף לנו בריאות | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

ההפיכה המשטרית והמחאה האדירה דחקו הצידה את תשומת הלב שלנו מהמלחמה באוקראינה ולרגעים היה נדמה שהיא שייכת לעבר. אבל זה ממש לא המצב. יאיר נבות חוזר לשיחת עדכון במצב המלחמה נכון לימים אלה; הקשיים של אוקראינה במתקפת הנגד; המתקפות של האוקראינים בתוך רוסיה וגם ההפצצות של הרוסים, שגורמות לנזקים קשים ואבדות בנפש בערים באוקראינה. אז המלחמה מתנהלת, אבל בעצימות שונה במקצת מזו שהכרנו. לאוקראינים יש חלון זמנים מוגבל יחסית, עד שיגיע שוב החורף - הרוסים מחזיקים את קווי ההגנה שלהם ובמקביל מנסים לאושש את הכלכלה הפגועה ואת מצבם בזירה הבינלאומית | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

כששואלים את שרה חביב - שופטת בדימוס, בעלת משרד עו"ד וכיום גם פרשנית פופולרית בכל ערוצי הטלוויזיה (כמעט) - לגבי הסכנה למשבר החוקתי בעקבות פסיקת בג"ץ, היא קובעת שהמשבר כבר כאן ובגדול. ויותר מזה: שאנחנו כבר מעבר למשבר חוקתי כהלכתו, אנחנו עמוק בכאוס משפטי-חברתי. חביב, שמכירה את המערכת מבפנים ומבחוץ, טוענת שלבג"ץ ושופטי העליון אין את הכלים להציל את החברה מידי עצמה; שאיש מעולם לא העלה על דעתו שנגיע ליום שבו המובן מאליו יהיה בלתי אפשרי ושבפועל למערכת המשפט וגם  לא לשב"כ אין סנקציה אמיתית מול נבחרי ציבור ובעיקר מול ראש ממשלה שהחליט לשבור את כללי המשחק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

עמוק בתוך ההפיכה ואחרי שמאות ואלפי מתנדבי מילואים הפסיקו להתייצב, התסכול בצבא מרקיע שחקים. מהשיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, עולה תמונה מדאיגה של בוחן מציאות מעוות של הקברניטים (נתניהו: "בדקנו והצבא בכשירות מלאה...") כאשר בפועל ישנן יחידות שרמת התפקוד שלהן יורדת דרמטית, מערכים כמעט מושבתים וכשירות מבצעית שקשה לשער כיצד תשפיע על תפקוד הצבא בשעת מבחן בטווח הבינוני והרחוק. הרמטכ"ל עושה כמיטב יכולתו בכל החזיתות, כשברקע ממתין לו חוק ה(אי) גיוס שעלול להביא לגל של סרבני גיוס חילונים. לא בטוח שבימים הטרופים האלה זה יספיק | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

דיקטטורה מוגדרת כמשטר שאינו דמוקרטיה ליברלית. בתחילת המאה ה-20, מיד אחרי מלחמת העולם הראשונה, מדינות רבות נהפכו לדמוקרטיות עד שנתקלו בתגובת נגד של גל דיקטטורי, שבא לידי ביטוי בשני זרמים אידיאולוגיים בולטים: הקומוניזם והפשיזם. בחלק השלישי של השיחה על הפופוליזם, מתאר עמר דנק את גלי עליית הדמוקרטיות ותגובות הנגד הרצחניות שלהן; מביא דוגמאות של דיקטטורות מהסוגים השונים: הרצחניות, שמבוססות על פחד; האחרות שנמצאות איפשהו באמצע ("משטרים היברידיים"); ומתאר גם את החלק קטן מבין הדיקטטורים, שנחשבים ל"דיקטטורים רכים" ("דיקטטורים של ספין") - מגמה שהתרחבה בשני העשורים האחרונים בעיקר בגלל עליית הדומיננטיות של ארה"ב | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

אחרי הפסקה ארוכה, שיחה נוספת עם קרן הבר - והפעם על הפיל הענק שבמרכז החדר שכל שחקני המחאה והמאבק מתעקשים לא להבחין בו. כי כמו תמיד, מבחינתה השאלות המהותיות הן שאלות הדמוקרטיה והשוויון. ועל כן, ככל שהמאבק הוא עוצמתי ומרשים בכל קנה מידה - הוא לא באמת שואף לדמוקרטיה אמיתית ובוודאי שאינו עוסק בשוויון ולא מקדם אותו. כי מרגע שהכיבוש ומצבה הנואש של החברה הערבית מושתקים בתקיפות (ולעיתים באלימות), אין כאן לא דמוקרטיה, לא שוויון וגם לא תקווה. ועם זאת, היא עדיין משוכנעת שזה לא סוף פסוק, שחייב להתקיים שיח פנימי אמיתי, גם בינינו לבין אלה שקמו עלינו לכלותינו | לקמפיין התמיכה בפודקאסט

השיחה עם ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל וראש התכנון המדיני במשרד החוץ, הוקלטה שעה קלה לפני שהתפרסם הראיון של נתניהו ברשת סי.אן.אן, שבו הגדיר  את חוק ביטול עילת הסבירות כ"תיקון זניח", הבהיר שהחקיקה המטורפת תימשך אבל בעיקר אמר (או לא אמר) משהו חמור הרבה יותר: הוא סירב להתחייב שימלא אחרי פסיקות בג"ץ. ועל זה בעיקר התנהלה השיחה: נתניהו נבצר מלמלא את התפקידו ע"פ כל דין והיגיון והאחרונים שיישארו להביא אותו לכלל נבצרות יהיו שומרי הסף הספורים שנותרו: שופטי בג"ץ, ראשי השב"כ והמוסד, הרמטכ"ל והיועצת המשפטית לממשלה | לעמוד התמיכה בפודקאסט

אין צה"ל בלי האזרחים המשרתים בו ואין חיילים בצה"ל שאינם קודם כל אזרחים. וכאזרחים לובשי מדים, זכותם וחובתם להתנגד למעשיו הנואלים של "שלטון סף דיקטטורי" (או "דיקטטורה רכה" אם תרצו). השיחה עם הפילוסוף פרופ' אבי שגיא ירדה ממגדל השן האקדמי ונגעה בחומרים הקשים, האלימים והכואבים של חיינו בימים שחורים אלה: ההתנהגות המופקרת של המחוקקים, ההלם של הרמטכ"ל וצמרת הצבא מול התופעה החד-פעמית שהתרגשה עליהם, תפקידם של שומרי הסף שעוד לא הוכחדו והכלים שעומדים לרשותנו -  האזרחים - בהתגוננות מפני האלימות השלטונית והמשטרתית. קישור לעמוד התמיכה בפודקאסט

יום הולדת שנתיים לפודקאסט "על הדרך", יום שמצוין דווקא בימים דרמטיים והיסטוריים, בשיאו של מאבק חברתי שהמקום הזה לא ידע מעולם. ובאופן בלתי מתוכנן וכלל לא מובן מאליו, נהפך הפודקאסט לסוג של פס הקול (עוד פס קול, אחד מרבים) של המחאה האדירה על המשך חיינו כאן. כמה מילים על הפרויקט, על ההשקעה המטורפת, על המספרים שלא ייאמנו, הרייטינג, החשיפה וגם התמורה. מוזמנים להאזין, לעקוב וגם לתמוך

אחרי שהתנדב למילואים במשך יותר מעשר שנים אחרי גיל הפטור, לקח לשרגא טיחובר בדיוק שבועיים מנאום הבלהות של יריב לוין להבין שמבחינתו זה נגמר. וכך, למרות הכאב והצער, הוא הודיע לצבא ולמפקדיו שהסיפור שלו תם ונשלם. מאז הצטרפו אליו מאות ואלפים - מתנדבי מילואים בכל הדרגות והתפקידים עד שהגענו לנקודת הרתיחה הנוכחית. שיחה טעונה ועצובה עם אדם שנכנס לכל הגדרות מלח הארץ ומרגיש שהקרקע נשמטה תחת רגליו. שיחה על חברה וחינוך, על משפחה ומורשת, על ציונות ואידיאולוגיה, על מאבק ומחאה ועל אופטימיות שהולכת ומתמוססת

הפופוליזם מבוסס על הקביעה שיש אמת פטריוטית אחת, שאלה שחושבים אחרת הם בוגדים, שהמתנגדים להם שייכים לדיפ-סטייט רב-כוח, שאנשי האליטות הם אויבי העם ואויבים חובה לנטרל. יותר מכל דבר אחר, מסביר עמר דנק בחלק ב' של השיחה על פופוליזם - מנהיגים פופוליסטים מקפידים על קיום בחירות. בחירות חופשיות (לכאורה) חשובות למראית העין של הלגיטימיות שלהם. ובשביל שתוצאות הבחירות יתאימו להם, הם מייצרים קיטוב חברתי, יוזמים משברים, משנים את שיטת הבחירות, ממנים שופטים, משתלטים על התקשורת,  ממנים מקורבים לכל תפקידי המפתח ועוד. זה קרה בטורקיה, בהונגריה, בפולין - זה קרה וקורה גם בישראל

אז מה יכול לעשות האזרח המוחה מול השלטון? מול המשטרה? מול הפעלת הכוח? מול התעמרות בעלי הסמכות? בשיחה המשלימה את הדיון על אי הציות האזרחי, מסביר פרופ' אבי שגיא מהו סט הכלים שעומד לרשותנו כשאנחנו עומדים זקופים מול השרירות השלטונית. מהי המידתיות הסבירה במעבר על החוק (כמו בדוגמה השגורה של חסימת כבישים; חופש התנועה הוא ערך חשוב, אבל כזה שאינו גובר על הזכות והחובה למחות). אבל יותר מזה: בזמנים קשים כמו שאנחנו חווים כעת, האזרחים שיוצאים לרחובות בהחלט צפויים לחצות את הקו החוקי (ללא הפעלת אלימות) וחייבים להביא בחשבון שייפגעו בעיכוב, במעצר, בספיגת אלימות משטרתית ואפילו בהעמדה למשפט

למרות הכל ואחרי הכל, מבהירה ציפי שמילוביץ', שחיה ועובדת בארה"ב כבר יותר מעשור - לפחות בעתיד הנראה לעין ארה"ב לא תפגע באינטרסים של ישראל. לא בתחום המדיני, בוודאי שלא בתחום הבטחוני וגם לא בסיוע הכלכלי. מורת רוח - כן; התעלמות מקיר לקיר מסמוטריץ', בן-גביר ודומיהם -  בוודאי; אי-הזמנה מעליבה במפגיע של נתניהו לבית הלבן - זה לא הולך להשתנות בקרוב. אבל הסנטימנט האמריקאי בנוגע לישראל לא ישתנה תחת הדור הנוכחי של המנהיגות הדמוקרטית ובוודאי שלא תהיה שום פגיעה מצד הרפובליקנים, אם וכאשר יחזרו לשלטון. ועם זאת, גם משם אנחנו נראים כמדינה וחברה שלגמרי ירדה מהפסים וזה לא מחזה מלבב

כשבוחנים את עלייתם של הדיקטטורים המודרניים, בעיקר במדינות שהיו דמוקרטיות (מי יותר ומי פחות), כמעט תמיד אפשר למצוא אצלם את אבני הדרך של הפופוליזם והקווים המנחים שהוליכו אותם בדרך להגשמת מטרותיהם. עמר דנק, סא"ל במיל', נווט קרב בדימוס והיום חוקר במכון אלרום (משותף לאוניברסיטת ת"א וחיל האוויר), מדבר על עלייתם לשלטון באמצעים דמוקרטיים של הדיקטטורים החדשים, השיטות שבהן קודם כל רמסו את האליטות השנואות עליהם ומיד התפנו להשתלט על כל מוקדי הכוח - משומרי הסף, דרך גורמי ההון, התקשורת, החינוך ועד לכיבוש הנרטיב הלאומי בכללותו. וכאשר אנחנו סוקרים את הדוגמאות שכולנו מכירים (אורבן, ארדואן, צ'אווס ויורשיו ורבים נוספים) וחווים את מה שכולנו עוברים בימים האלה, ההשוואה קשה לעיכול הרבה יותר

למתבונן מהצד, ההפיכה לרגע של כוח וגנר שכביכול איימה על המשטר של פוטין, נראתה כמו סרט אקשן רע ובעיקר בלתי אמין. קסניה סבטלובה, חוקרת ועיתונאית ופרשנית שגם הייתה חברת כנסת כאן - שנולדה במוסקבה ועלתה ארצה כנערה - לא באמת הופתעה. בשיחה איתה היא מספרת על רוסיה שהכירה ומה שנהיה ממנה; על החברה הרוסית של העידן הנוכחי, שלטון הכנופיות, השחיתות הממארת, החלוקה לרוסיה הראשונה, השנייה ואפילו השלישית והרביעית, על בריחת המוחות וההידרדרות בכל תחומי החיים - מהכלכלה ועד החינוך והתרבות. שיחה מפוכחת עם אחת שיודעת

המאבק הניטש בימים אלה על יוזמת ח"כ רוטמן ושר המשפטים לוין, שמקדמים חוק שיבטל את עילת הסבירות (אחרי שיוזמות הפיכה אחרות שלהם נבלמו זמנית), הקפיץ את עו"ד דוד קורצוויל לשיחה נוספת בפודקאסט. בניתוח מלומד ומעמיק מפריך קורצוויל אחת לאחת את טענות מובילי ההפיכה ונביאי ("מומחי") פורום קהלת ומרסק את התזות שלהם לרסיסים. חובת האזנה לכל מי שרוצה להתעמק בעובדות ולהבין על מה בעצם מתנהלת כאן מלחמת הנרטיבים

במאמר שפרסם בהארץ, סוקר אמיר תיבון את המגמות ביחסן של ארה"ב ואירופה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. כולם מבינים שהמצב בשטח ופעולות ממשלת הימין הנוכחית חיסלו בפועל את חזון "שתי המדינות" ורבים כבר מדברים על פתרון "המדינה האחת". מה שאנחנו מבינים והם כנראה פחות, זו העובדה שהמדינה האחת הזאת איננה ולא תהיה דמוקרטית ובוודאי לא שוויונית (מי אמר אפרטהייד ולא קיבל?). ובאותו עניין: קשה להחמיץ את ההידרדרות המסחררת במעמדו של נתניהו בעיני רוב העולם המערבי. מהדימוי הצ'רצ'יליאני שכה היה אהוב עליו בעולם של אתמול, היום הוא מוזכר בנשימה אחת עם ארדואן ואורבן

ככל שהמאבק בהפיכה המשטרית הוא אדיר ובלתי נתפס, יש נושא אחד שבכל פעם מחדש מצית ויכוחים ועימותים: הכיבוש. במוצ"ש בקפלן התלהט הוויכוח עד לעימות פיזי בין כמה מחברי "אחים לנשק" לאנשי "הגוש נגד הכיבוש", מה שמצטרף לניסיונות למחות נגד אלימות המתנחלים, ההתנפלות על קומץ מניפי דגלי פלסטין ועוד. לדברי העיתונאי לשעבר גבע קרא-עוז, שמלווה את אנשי המחאה, מראיין עשרות מהם ופועל ברשת ומאחורי הקלעים, מדובר באנרגיה עצומה שמחפשת נתיבי פעולה ולא תמיד מתפרצת בכיוון הרצוי. ועדיין, לפני חצי שנה בלבד איש מאיתנו לא היה מעלה על דעתו מאבק כה עיקש לא בזמן ולא בהיקף

בעוד ארבעה חודשים בדיוק יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות וזו סיבה מצוינת לשיחה נוספת עם אמיר כוכבי, ראש עיריית הוד-השרון. והפעם רוב השיחה התמקדה בתפקיד הארצי והלאומי של ראשי הרשויות בעת הזו, מול הפוליטיזציה הבוטה של השלטון המרכזי, איומי ההפיכה המשפטית-משטרית, האפליה התקציבית המובנית (ע"ע סיפור קרן הארנונה) מול יישובים שיקרים יותר לליבו של השלטון, הסולידריות עם הקולגות בחברה הערבית המדממת, המלחמה העיקשת על שמירת הצביון הפתוח והליברלי של העיר, המאבק בביורוקרטיה והשחיתות והמאבק לשימור השוויון המגדרי ובכלל, החינוך והתרבות. וגם, באופן בלתי נמנע, כמה מילים לקראת הבחירות שבפתח

מיד אחרי שסיימה את שירותה הצבאי, שבמסגרתו נפצעה קשה כשהייתה לוחמת בקראקל, החליטה לורן דגן-עמוס לנקות את הראש בטיול גדול להודו. הציצה ונפגעה. כשחזרה ארצה היא הפנתה את האנרגיות שלה ללימודים אקדמיים באוניברסיטת בר-אילן (מדע המדינה, יחסים בינלאומיים) - לימודים שבסופו של דבר התנקזו להודו. התואר השני עסק בהתייחסות ליחיד והחברה של מהטמה גנדי ומרטין בובר; ואילו עבודת הדוקטורט (שהוכרה בשבועות האחרונים ממש) עסקה ביחסה של הודו לסכסוך הישראלי-פלסטיני. שיחה על מעמדה של הודו בעולם המתחדש, האתגרים של ראש הממשלה מודי, בעלי הברית והיריבים וכמובן - היחסים עם ישראל

בהיותו משפטן בעל שם עולמי, לפרופסור מנחם (מני) מאוטנר קשה לקרוא להפרת חוק - אבל גם הוא מבין שזמנים קשים מחייבים מעשים לא פשוטים. במאמרים והרצאות שלו באחרונה, הוא מדבר על הזמנים הרעים והזמנים הטובים, שבפועל הם בפשטות הזמנים הרגילים. וברור לו לגמרי שאנחנו עמוק בתוך הזמנים הקשים. לדעתו, המחאה המנומסת (יחסית) כמעט שלא נזקקה עד כה להפרה משמעותית של החוק (להוציא, נניח, חסימת כבישים במשורה) אבל מודה שבהחלט ייתכן שבמורד הדרך לא יהיה מנוס מפעולות ספק חוקיות של אי-ציות אזרחי נרחב

ברוסיה כמו ברוסיה, כמעט שאין דרך לחזות את המהלכים הפוליטיים והצבאיים וכל מה שלרגע אחד לא עולה על הדעת, עשוי להפוך למציאות בן לילה. יאיר נבות מדווח שכרגע ערפל הקרב כבד; על כך שברור שמפקד כוח ואגנר הידוע לשמצה - יבגני פרגוז'ין - התהפך על שר ההגנה הרוסי, על מפקדי הצבא הבכירים ובמשתמע גם על הנשיא פוטין; ובפועל הזנב (ואגנר) מכשכש בכלב (רוסיה). כרגע נפוצו שמועות (לא מאושרות) על כך שפוטין עזב את מוסקבה, ידוע שכוח ואגנר השתלט על עיר בדרום המדינה ונמצא במרחק של כמה מאות קילומטרים מבירת רוסיה ושלאורך הדרך מתנהלים קרבות. האם הצבא הרוסי עדיין נאמן לפוטין? האם הנשיא עלול לאבד את כוחו ולהיות מודח? ובעיקר: מה תהיה המשמעות המעשית של קריסת הצבא והממשלה

איש לא הסמיך את השלטון לפעול בניגוד לנרטיב שעליו מבוססת החברה והמדינה הדמוקרטית; אסור למדינה לפגוע באמנה האזרחית שהיא בסיסה של המדינה; אין דבר כזה שאדם כלשהו נעלה על זולתו - ובעיקר אין לרוב הזכות לחוקק חוקים שאינם חוקתיים. בשיחה (מס' 6 בסדרה), מפרט הפילוסוף פרופ' אבי שגיא את ההבדלים שבין סרבנות בכלל וסרבנות מצפון בפרט - לאי ציות אזרחי, שאינו מיועד להפר את החוק אלא דווקא להתייצב לימינו. לדבריו, הדרך שבה פועלת הממשלה כסמכות הביצועית; וגם הכנסת, כמחוקקת מכוח רוב שאינו רלוונטי לזכויות היסוד של *כל* האזרחים - משולה לביצוע של פקודת בלתי חוקית בעליל שדגל שחור מתנוסס מעליה

גם השירות המבצעי החשאי, הנועז והיצירתי של קציני יחידת המבצעים המיוחדים - רס"ן ר' ורס"ן א' - לא הכין אותם למאבק שאליו התגייסו בעוצמה ונחישות חסרת פשרות. בשיחה בהשתתפות אסתי סגל הם מגלים איך הכל התחיל, מה הייתה תגובת חלק מעמיתיהם לשירות, עד כמה לדעתם המצב החברתי-כלכלי-ביטחוני מסוכן ומה עוד אפשר לעשות אל מול המתקפה האלימה על הדמוקרטיה. שיחה על התנדבות וסרבנות, על הפער שבין החיסיון למאבק הגלוי, בין הכרת התודה לקריאות הנאצה, על הפוליטיקה והכיבוש וגם על הספק שמדי פעם מתגנב ומרים ראש

את גל"ץ צריך היה לסגור לפני שנים, אומר ירון טן-ברינק, עורך טיים-אאוט תל-אביב. מדובר באנומליה בלתי אפשרית שהתרחקה מאוד מהייעוד המקורי שלה ובפועל משמשת עוד זרוע תעמולה שקרית בשירות השלטון. ובעצם, הכפיפה את עצמה לשירותו של אדם אחד בלבד, כמו שעשו הבעלים, המנהלים, העורכים והמגישים בערוץ 14 ובמידה רבה גם בחברות החדשות של ערוצי הטלוויזיה המסחריים. שיחה קודרת ובלתי משועשעת בעליל על התקשורת הביביסטית, על המכניזם שמפעיל את מנגנון השקרים, וגם על (אולי) הסיכוי לצאת מזה אחרי שמחולל הכאוס ייצא מחיינו

לכל אורך שנות שלטונו מתהדר בנימין נתניהו בחוזקות שלו, בתחומים החשובים לו. אז כבר ממש לא. כי מעבר לטירוף ההפיכה המשפטית שהוא מוביל עם ממשלתו, ע"פ אלון פנקס (כפי שכתב השבוע במאמר בהארץ) הוא נכשל כישלון חרוץ דווקא בתחומים שהיו סלעי קיומו. בסכסוך המקומי הוא מרחיק את ישראל מפתרון שתי המדינות ומקרב אותנו למדינה דו-לאומית; מול ארה"ב הוא פגע קשות במסורת הוותיקה של התמיכה הדו-מפלגתית; ועיקר העיקרים: במשמרת שלו ולמרות הרהב האינסופי - איראן קרובה מאי פעם להיות מדינה גרעינית

העילה המיידית לשיחה עם אלון גרנות, יו"ר איגוד הגולף לשעבר ואחראי תקצוב ורגולציה בוועד האולימפי הישראלי, הייתה עסקת הענק בעולם הגולף - המיזוג בין סבב הגולף החדש (אל.איי.וי) שממומן בכבדות בכסף סעודי, לסבב הוותיק והמוכר, ה-פי.ג'י.איי. לכאורה אירוע ענפי של כיפופי ידיים בין השחקן החדש שעשה הכל בשביל להתקבל למועדון החברים הוותיק והאקסקלוסיבי; בפועל דוגמה נוספת ודרמטית לתהליכים שעובר עולם הספורט המקצועני, עם כניסתם של גורמי כסף וכוח חדשים כמו סין, מדינות במזרח אסיה, רבות מהמפרציות ובשנים האחרונות - ובגדול - ערב הסעודית, ע"ע רכישת רונאלדו ובנזמה, פורמולה 1 ועוד

כל מי ש"עשה קו" בט"ש במילואים שלו, נדהם לשמוע על נורמות המשמרות הבלתי אפשריות שנחשפו בתקרית שהתרחשה בשבת שעברה בגבול מצרים. לדברי עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, מסתבר שזה ממש לא חדש וקורה לא רק בגבול הרדום בדרום. ולא, הבעיה היא לא הגדודים המעורבים וכמובן שסיפורי "המתח המיני" בין לוחמות ללוחמים הוא קשקוש פופוליסטי-דתי-ימני ותו לא. הצבא נקלע ליותר מדי עיסוקים במקביל, מתקשה להסביר הרג של בלתי מעורבים בשטחים (כולל ילדים ופעוטות) ועלול להיגרר גם לכאוס הקטלני שמשתולל בתוך הארץ. אה, וכמובן שלא שכחנו את איראן

השבוע הזה באוקראינה עמד בסימן הפיצוץ שהביא לקריסת הסכר הגדול על נהר הדנייפר וקבר תחתיו אלפי דונמים של כפרים, עיירות וערים ומי יודע כמה הרוגים ופליטים חסרי מחסה עוד יתגלו כשהמים ייסוגו. יאיר נבות סוקר בשיחה מיוחדת את האסון והשלכותיו, מציג את טענות שני הצדדים אבל גם לדעתו, בלתי סביר בעליל להניח שידם של האוקראינים הייתה במעשה. ועם זאת ולמרות הכל, נראה שמתקפת הנגד האוקראינית הגדולה אכן תצא לדרך ואולי כבר החלה

במאמר שפרסם הבוקר (ראשון) בהארץ, ניתח הפילוסוף פרופ' אבי שגיא את הקריאה "בושה", שהתפשטה והשתרשה במאבק הנוכחי נגד ההפיכה המשפטית-משטרית. אבל בעוד שהמוחים מפנים את הקריאה כלפי אלה הבאים להרע להם, האטימות החברתית של הצד השני גורמת לקריאה לחזור אל המפגינים כמו כדור טניס מהקיר. השיחה (החמישית בסדרה) יצאה מהבושה והגיעה מהר מאוד אל משמעות הפלורליזם והניגוד המוחלט שבין סובלנות והכלה - לקבלת מלאה ואמיתית של הזולת. ובעצם, למהות היסודית של חברה דמוקרטית. וזה נוגע לכל תחומי החיים: דת וגזע ומין, מוצא שפה ואמונה, אורח חיים ומנהגים. מוזמנים לשיחה נוספת של (כמעט) אוניברסיטה משודרת

הבוס ברוס נמצא בעיצומו של מסע הופעות עצום ומפרך, כנראה האחרון מסוגו, ברחבי אירופה. ציפי שמילוביץ' ראתה אותו בפאריז ועמוק מתוך ים הדמעות שרדה לכתוב ולספר על החוויה (אחרים ראו ועדיין רואים אותו בכל פינה ביבשת הישנה ומעניין להשוות את התחושות). אירוע אמריקאי גדול אחר מתחיל הלילה בדנוור - סדרת הגמר של ה-נבא. ובעוד שדנוור נאגטס אכן הייתה הקבוצה הטובה במערב, הרי שיריבתה מהמזרח היא הקבוצה הכי בלתי צפויה והתופעה הכי מרתקת מזה שנים: מיאמי היט, שכמעט והחמיצה כליל את הפלייאוף והגיעה לגמר מהמקום האחרון בדירוג המזרח לפלייאוף. שיחה על הדרך ששתי הקבוצות עשו עד הגמר וניסיון להעריך מה הולך לקרות

גם אם באיחור מסוים ביחס לשמועות, יאיר נבות משוכנע שמתקפת הקיץ של אוקראינה תצא לדרך בשבועות הקרובים. ולמרות שנדמה שהרוסים מאוד מכאיבים לאוקראינה - בעיקר בתקיפות מטרות תשתית ואתרים אזרחיים בעורף - המצב בשטח מצביע על חולשה רוסית לכל אורך החזית ובכל המישורים: ציוד צבאי, חיילים לא מקצועיים, קווי הגנה קשים לכיסוי ומוטיבציה ירודה מאוד של הכוחות בשטח. מהצד של אוקראינה, הסיוע המערבי ממשיך לזרום בהיקף חסר תקדים והאוקראינים בתורם הבהירו שלמתקפות על קייב יהיה מחיר, בדמות מתקפת כתמ"בים על יעדים יוקרתיים במוסקווה

עמוק בתוך העבודה על המיזם "על הדרך", רגע לפני חופשה קצרה וכמה שינויים שמתוכננים מעבר לפינה, נכון וראוי להזכיר לכם מי זה שמדבר אתכם ואליכם ובעצם לערוך היכרות מחודשת. אז להלן ביוגרפיה מקוצרת, תחנות בדרך ובזמן: ילדות / התבגרות / צבא / עבודה ובעיקר איפה אני נמצא היום, במעבר מסטטוס של "עיתונאי לשעבר" ל"עיתונאי עצמאי". שנתיים של עבודה קשה ללא תמורה כלכלית אבל בהנאה שאין לה שיעור, ולא פחות מזה - סיפוק. ועם זאת ולמרות הכל, הגיע הזמן לחשוב על מימוש כלכלי בפורמט שמתאים לימים האלה: גיוס תמורה (לאו דווקא תרומה) ותמיכה מציבור העוקבים והמאזינים, גם אם בצניעות

ובסוף בסוף השורה התחתונה היא: "ביבי מפחד מחיים". זו הכותרת שהעניק חיים שדמי לטור האישי שכתב (פורסם בהארץ) ובו סיכם את הסאגה המשפטית האבסורדית, הכמעט קפקאית, שהוא עבר בשנתיים האחרונות. החלק השני והאחרון בשיחה הארוכה עם שדמי נפתחת בהכרזה הבומבסטית שלו: "תם עידן הבחירות בישראל" ומסתיים בתחזית (לא חלילה נבואה – "אין יותר נביאים בישראל", כדבריו) אופטימית במפתיע, אם כי כשמבינים במה תהיה ההצלה תלויה ובכמה תנאים תהיה מותנית - החיוך נמוג במהרה. מוזמנים לשיחה על מחאה ומאבק; כיבוש ועוולות; סודות ושקרים, פחד וחשבון (חלק שני ואחרון)

במקרה ואולי ממש לא במקרה, מצא עצמו חיים שדמי - כותב ותסריטאי, עיתונאי ומרצה וגם אקטיביסט - במוקד המחאה הנחושה והמאבק ארוך השנים בבנימין נתניהו ומורשתו. שיחה על התודעה החברתית המפותחת שהחלה אצלו מגיל ילדות ממש, יחד עם הרצון לכתוב ולספר סיפור; על הנטייה להתייצב תמיד לימין החלש, המוכה והמדוכא; על ההתגייסות למאבקים החברתיים - בשטחי הכיבוש וגם בתוך הארץ פנימה. חלק ראשון בשיחה שהחלה בילדות עברה דרך העיתונות והגיעה עד למאבק המכריע של חיינו, כאן ועכשיו. אולי המאבק האחרון

בחסות מסך העשן הכבד של ההפיכה המשפטית וההתנגדות האזרחית מולה, מתרחש כאן אחד ממעשי השוד והביזה הגדולים שידע העולם הדמוקרטי. בשיחה עם אסתי סגל היא מציגה ומפרטת בקושי קומץ מהזוועות החברתיות והאנושיות שגלומות בתקציב המדינה שנכתב בימים אלה. מדובר בגזל אכזרי ושיטתי של הנכסים והזכויות של כלל אזרחי המדינה והעברתם לכיסים הייעודיים של מחוללי ההפיכה האמיתיים: המשיחיסטים של הציונות הדתית, הזרם החרד"לי, המתנחלים, והחרדים על מגוון פלגיהם. המזל היחיד שלנו הוא שפשוט לא יהיה להם מאיפה לקחת את כל הכסף הזה

בן-גוריון ידע שמדינת ישראל חייבת להיות "מדינת העם היהודי" והקפיד לכלול בתוכה את כל המרכיבים והזרמים של העם. בשיחה שחוזרת למושגי היסוד הראשוניים של עצם קיומנו כאן, מסביר הפילוסוף, פרופסור אבי שגיא, את העקרונות שהיו הנרטיב שעל-פיו נוצקו יסודות המדינה הצעירה. לדעת שגיא, ההגדרה "דמוקרטית" חייבת להיות קודמת ל"יהודית" והמדינה - בהגדרה - לא יכולה להיות "מדינה יהודית" אלא "מדינה ליהודים" (כפי שהרצל קרא לספרו: "מדינת היהודים"). שגיא סוקר את הדרך הפתלתלה והשגיאות שנעשו מאז ועד היום, אבל משוכנע שחוק השבות עדיין הכרחי ומהווה תנאי בסיס ומרכיב לגיטימציה לקיום המדינה כמדינת היהודים. פרק רביעי בסדרה

בעוד כחודשיים וחצי ימלאו שנתיים להקמת הפודקאסט "על הדרך": 130 אורחות ואורחים, קרוב ל-300 פרקים, כ-100 אלף הורדות, מאות ואפילו אלפי צופים בכל פרק שעולה בערוץ היוטיוב וזו רק ההתחלה. כמה מילים על ההתארגנות לשלב הבא: עיצוב, טכנולוגיה, נושאי שיחה נוספים, אורחים חדשים וגם כמה מילים על העתיד הכלכלי של המיזם. ומכיוון שבלי פוליטיקה ואקטואליה אי אפשר, אז גם כמה מילים על השלב הקריטי שבו אנחנו נמצאים במלחמת ההישרדות שלנו, המאבק הגדול על עתידנו

לפני חודש מלאו 7 שנים ל"נאום התהליכים" של מי שהיה אז סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן. המילים שלו הדהדו לאורך זמן ארוך והן עדיין בתודעה - רק שהיום נראות ומרגישות כמו פרומו חלבי, מעודן ומרוכך בהשוואה למציאות הקטסטרופלית. בשיחה איתו מודה גולן שהוא אכן היה מדוד וזהיר באותו נאום (כמצופה מלובש מדים); שבהחלט ייתכן שהנאום פגע בסיכוייו להתמנות לרמטכ"ל; אבל הוא לא מתחרט. גולן פעיל מאוד במאבק הנוכחי ועומד על כך שאנחנו רחוקים ממיצוי ארסנל הכלים: מהשבתה כללית של המשק עד לסרבנות נרחבת (כולל בצבא!) ואי ציות אזרחי מסיבי. הוא גם עמל על הקמת תנועת מרכז-שמאל חדשה, משוכנע שתהיה לנו תקומה חברתית וגם פוליטית וגם מתכוון להציג תוכנית מדינית להיפרדות מהפלסטינים

לדעתו של דוד קורצוויל, עו"ד ותיק וכותב מאמרים בנושאים משפטיים (באחרונה מקפיד לפרסם דווקא בכתבי עת שמזוהים עם הציבור הימני והדתי) - קיים פער עצום במידת ההבנה (המאוד נמוכה) שמגלים תומכי ההפיכה שמוביל יריב לוין לבין המתנגדים והנאבקים נגדה, שברובם יודעים היטב מה עומד מולם. לדבריו, לוין מוביל מהלך הרסני ומסוכן שמוביל בוודאות לדיקטטורה, ועושה זאת בחוסר תום לב ("זה רק השלב הראשון"). הוא מתנגד בחריפות לשינויים בוועדה לבחירת שופטים ("נזק לעשרות שנים"), מסביר את ההבל והבורות שבמתקפה על עילת הסבירות וקובע שדווקא המצדדים בהפיכה הם גנבי השלטון האמיתיים

בקצה של שרשרת אירועים כלכליים, פוליטיים ומדיניים שמתרחשים בעשרים השנים האחרונות ויותר - שורה ארוכה מאוד של מדינות, באזורים שונים של העולם, עומדות על סף פשיטת רגל וקריסה כלכלית טוטאלית. דודו קינן ("רוח-מין-הון"), איש העסקים הישראלי שפועל בהודו, סוקר את תולדות והסיבות להידרדרות הכלכלית העולמית, קריסת הגלובליזציה, העלייה באחוזי האבטלה, המחירים המאמירים והאינפלציה הקשה שמרימה ראש - מה שמביא לאי-יציבות חברתית במדינות ענק, תסיסה שעלולה להגיע לעוני קשה וסכנת רעב. ואין היום מבוגר אחראי (מעצמה דומיננטית עשירה אחת) שיחלץ את העולם. השורה התחתונה: התיקון ייקח זמן (לפחות עשור) ויהיה מדמם

מערכת המשפט אכן זקוקה להתרעננות, להרבה מאוד תקנים חדשים, לעדכון נושאים כמו זכות העמידה בבג"ץ, שמירה קפדנית על זכויות חשודים ועוד - בוודאי שלא למהלכי ההפיכה שאליה דוחפת ומובילה ממשלת ישראל. מני מאוטנר, משפטן בעל שם עולמי ופרופסור אמריטוס באוניברסיטת ת"א, קובע שיותר מכל גוף אחר -  המערכת שכן זקוקה לרפורמה היא דווקא הפרקליטות, שלדעתו מתנהלת בכוחנות מוגזמת, אינה שומרת על זכויות חשודים ונאשמים במקרים רבים מדי ולעיתים אף גורמת לעיוות דין. הוא גם מתנגד להתערבות המוגזמת של בג"ץ בהחלטות שהן במהותן פוליטיות, כולל מינוי שרים

ספק אם ההיסטוריה האנושית - בוודאי המודרנית, המערבית, הדמוקרטית - ידעה מהלך כל-כך מהיר ומדהים של השמדת ערך טוטאלית כמו זו שאנחנו חווים היום. כבר ארבעה חודשים שהראש נלחם בגוף ומתעקש לחסל אותו, בעוד שהאברים החיוניים נלחמים על הישרדותם בשארית כוחם. שיחה בגוף ראשון על אירועי הימים האלה, הסיכוי לשרוד אותם ולמה בעצם אפשר לצפות בסוף הסיבוב הנוכחי בטווח הקצר והבינוני (בטווח הארוך באמת שעדיף לא לעסוק כרגע). ועל הדרך, החג "שלנו" מעבר לפינה ממש, אבל גם הוא כבר לא יהיה מה ש(אולי) היה פעם

השלגים הפשירו, הבוץ התייבש, המלחמה נכנסה עמוק לשנתה השנייה וכולם מתכוננים לשלב הבא: האוקראינים מתכננים מתקפת נגד מסיבית שעשויה לצאת לפועל בכל זמן בקרוב - הרוסים מתכוננים ומתבצרים. יאיר נבות, שעוקב ומסקר את האירועים במזרח אירופה, מתאר ומסביר את הסיטואציה הנוכחית ומשרטט את מצב הכוחות ומצב הרוח בשטח: האוקראינים הנחושים, החמושים ובעיקר אלה שנלחמים על הבית; ומצד שני הרוסים הרחוקים מהמולדת, החבולים מאוד, עם צבא מקרטע שנסמך (גם) על שכירי חרב שלוחי רסן וחסרי רחמים, כוח שכולל גם אסירים שמשמשים כבשר תותחים. ובנפרד, שוחחנו גם על הדרך שבה אנחנו - הישראלים - נראים ממבט מרחוק (ממערב וגם ממזרח אירופה) בימים הסוערים של המאבק על הדמוקרטיה

הימים לגמרי לא פשוטים, המאבק עוד יהיה ארוך ומתיש, ההצלחה ממש לא מובטחת - וכל זה עוד לפני שדיברנו על ה-נבא. אז כמו שאומרת ציפי שמילוביץ': הגענו לתקופה הכי טובה של השנה. האביב הגיע לארה"ב ואיתו הפלייאוף של ליגת הכדורסל הטובה בעולם. אז מכיוון שכולנו זקוקים לחסד ובעיקר למעט אסקפיזם, הלכנו על שיחת ספורט נטו. דיברנו על המירוץ המטורף של הלייקרס (אחרי פתיחת עונה מזעזעת); על הקשיים של פניקס (אמש הם כבר ניצחו); על הפריחה של סקרמנטו (הנפלאה) ועל (אולי) סוף הדרך של שושלת גולדן-סטייט  (הפסידו את שני המשחקים הראשונים ואיבדו את דריימונד גרין למשחק מס' 3 הקריטי). מוזמנים

כאשר ראש הממשלה, בנאומו בשבוע שעבר, התפאר בכך שהוא "טיפול בסרבנים", אבי שגיא פשוט רתח מזעם. כאחד מכותבי מסמך "רוח צה"ל" וחבר בוועדה שבוחנת הענקת פטור משירות לטוענים לסירוב מטעמי מצפון, שגיא מכיר היטב ומקרוב את הנושא, את ההבדל בין סרבנות מצפון לפציפיזם וקובע: לדברים של נתניהו אין שחר. בפרק השלישי בסדרת השיחות עם פרופ' שגיא, מתמקדת השיחה במעמדו וזכויותיו של האזרח מן השורה מול גחמות השלטון, הכלים שעומדים לרשות האזרחים, מהות אי הציות האזרחי, ההגנות שעומדות למוחים והסיכוי להצליח במאבק מול גורמי הכוח

ספק אם קיימת היום אסטרטגיה ישראלית כלשהי מול איראן - אבל גם אם הייתה כזאת, ספק אם יש לישראל כלים ותמיכה בינלאומית לבסס אותה. האיראנים (כמו העולם כולו) מתבוננים בעניין רב ובסיפוק בהשמדת הערך הבלתי נתפסת שמובילה ממשלת ישראל הנוכחית, שעוסקת אך ורק בקידום הפיכה משפטית-משטרית. השיחה עם ערן עציון, לשעבר סגן ראש המל"ל, עוסקת במעמדה של ישראל - שבהיעדר הסכם בין המערב לאיראן (הפרחים לנתניהו וטראמפ), כוונתה הגלויה של ארה"ב להתרחק מענייני המזרח התיכון וההתקרבות בין טהרן למוסקבה וריאד - הולכת ומתרחקת מהמעמד של מעצמה אזורית שרכשה לעצמה במשך שנות דור

באמצע חודש דצמבר 2022, עוד לפני שהושבעה ממשלת הימין הנוראית, החלה להתארגן הקבוצה שממנה התפתח המאבק החברתי-אזרחי העצום שמתנהל כאן קרוב לארבעה חודשים. רגע לפני השבת ה-15 ברציפות שבה ייצאו מאות אלפי אזרחים מבתיהם ויפגינו בכל פינה בארץ, שיחה עם אחד ממייסדי ומובילי מטה המאבק, עו"ד גלעד שר. שיחה על ההתארגנות, ההיקף, הניהול השוטף, החיבור המדהים בין המוני בני אדם שמייצגים מאות קבוצות וסקטורים; על הקשיים, ההצלחות והתקוות. המאבק עדיין רחוק מסיום, אבל מטה המאבק מציע ומקדם חוזה חברתי חדש: יוזמת העצמאות

מותו של מאיר שלו תפס אותנו לא מוכנים. זה היה ממש הלם. רובנו לא הכרנו אותו אישית, אבל חשנו כאילו כן. שיחה ספונטנית, קצרה ובעיקר כואבת עם אסתי סגל על האיש שדיבר בשפה שלנו; האיש שדרכו חשנו במגע ובריח של האדמה שעליה פסענו; שבאמצעותו חזרנו אל הצמחים, הפרחים וגם הקוצים של ילדותנו; שאיתו חזרנו אל הדמויות שהיו האנשים האמיתיים של הדור שלנו ובעיקר הדור שקדם לנו. אף אחד לא כתב כמו מאיר שלו, אף אחד לא ריתק כמוהו, אף אחד לא היה דומה לנו כמוהו. כמה חיכינו לספר, לרומן החדש שלו. שכבר לא יהיה

מצד אחד, כל ההערכות המוקדמות לגבי הידרדרות המצב הביטחוני מתממשות לנגד עינינו ממש: פיגועים קטלניים בשטחים, טפטופי רקטות בצפון ובדרום, מתיחות ועימותים קשים בהר הבית - ואנחנו עדיין יותר משבוע עד לסוף הרמדאן וחגי האביב. שיחת העדכון עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, נוגעת בסאגת פיטורי גלנט (שאמש נתניהו ביטל סופית), באמירות הלא ייאמנו של נתניהו בפורום מטכ"ל ("קיבלתם 70 מיליארד שקל"), במתיחות בגבולות בצפון ודרום ובהערכת אמ"ן על הסבירות שגברה להידרדרות למלחמה בשנה הקרובה

דונלד טראמפ הגיע לניו-יורק כאילו היה קיסר מודח שהושפל וירד מכנסיו, הואשם רשמית בשורה של עבירות וחזר לפלורידה. האם זה ימנע ממנו לנסות לרוץ שוב לנשיאות? כנראה שלהיפך. ובענייננו: גם אחרי שנשיא ארה"ב אמר שהוא "מודאג ומאוכזב" ממה שקורה בישראל; וגם אחרי שהבהיר במילים בוטות שנתניהו לא יוזמן לביקור ממלכתי בבית הלבן בעתיד הנראה לעין - המדיניות האמריקנית מול ישראל לא צפויה להשתנות. ציפי שמילוביץ' טוענת שביידן ישמור על היחסים המיוחדים עם ישראל כמעט בכל תנאי ומול כל ממשלה ישראלית. ולבסוף, בשביל שנישאר עם מעט טעם טוב בפה, החלפנו כמה מילים על ליגת ה-נבא - רגע לקראת סיום העונה הרגילה והכניסה לפלייאוף

הרבנים, הפוליטיקאים, הוגי דעות ובעלי תפקידים שנושאים לשווא את שמה של הציונות הדתית שהייתה פעם, לא מאמינים בדמוקרטיה ובעצם כופרים בה. הם פועלים כפי שעשו ההם שאסור להזכיר לפני כך וכך עשרות שנים: מרגע שנבחרו הם נאחזים בסמכות ובכוח ועושים הכל בשביל לחסל את הדמוקרטיה והחופש. בשיחה השנייה בסדרה עם הפילוסוף, פרופ' אבי שגיא הוא מקעקע את יסודות המחשבה והמדיניות של הזרם העכור שהוא הציונות הדתית העכשווית, מחדד את הגדרות הדיקטטורה וקובע במפגיע: היא כבר כאן. ועדיין, אחרי ולמרות הכל, הוא מאמין שהמאבק האדיר יישא פירות מסיבה פשוטה אחת: אין לנו ברירה אלא לנצח

השיחה עם פרופסור אבי שגיא - פילוסוף, הוגה ופובליציסט ואחד ממנסחי "רוח צה"ל", הקוד האתי (העדכני) - הוקלטה פחות מ-12 שעות לפני שנתניהו טרף את כל הקלפים, פיטר באבחה את שר הביטחון גלנט והביא להתנערות הלאומית הספונטנית והבלתי נתפסת שהתרחשה לאורך כל הלילה. בשביל לשמור על מידה של אקטואליות במחול הטירוף, הקלטנו פתיח מאוחר ועדכני, אבל המהות נשארה נוקבת: מדינת ישראל נמצאת בצלילה חופשית לכיוון של דיקטטורה מקיפה ומלאה. ושיהיה ברור: עצירת החקיקה תהיה, במקרה הטוב, הפוגה זמנית בלבד

השיחה עם דן עדין, עורך-דין תל אביבי שמתמחה בנושאי קניין רוחני, הוקלטה לפני אירועי אתמול ואמש. אבל גם בהאזנה מאוחרת, נראה שלא באמת נסחפנו אחרי טרנד האופטימיות הזהירה, שרצתה להאמין שאולי משהו ייעצר. שיחה מפוכחת על ריצת האמוק של לוין ורוטמן שבפועל הצילה אותנו מתרדמה שהייתה נהפכת לתרדמת; על הריכוך לכאורה, שאם יעבור ייגמר באסון; על ההתעוררות וההתנערות של אנשים שמעולם לא היו חלק ממחאה כלשהי והיום מסורים לה לחלוטין; על דמוקרטיה, דמוגרפיה, הכוח של האליטות והעתיד המעורפל

נדירים המקרים שבהם אפשר לקבל עדות מבפנים, בזמן אמת כמעט, על מערכת המשפט - המערכת האזרחית שהיא אולי הכי מסתורית עבור הקהל הרחב. שרה חביב, שפרשה אחרי 13 שנות שיפוט בדרום (דיברנו בגלוי גם על נסיבות הפרישה), עונה על כל השאלות ומספרת איך הדברים קורים באמת: מהרגע שבו אופציית השיפוט עולה על הפרק, מסלול הבחירה וההכשרה, השגרה השוחקת של העבודה השוטפת, אופציות הקידום, המניעים הנסתרים במערכת ומחוצה לה, המרדף הבלתי אפשרי לסיום תיקים - ועד לרגע שבו את/ה מבין/ת שהדרך למעלה נחסמה. וכמובן ששוחחנו גם על ההפיכה המשפטית וסכנות המשבר החוקתי

מצד אחד קבלת הפנים הקפואה שבה התקבל סמוטרי'ץ בוושינגטון, הדאגה הכנה המופגנת בערוצים השקטים, התבטאויות של סנאטורים וגם ההזמנה לבית הלבן שמבוששת להגיע - מצד שני הנימוס והזהירות האופייניים לנציגי הממשל ביחסים עם ישראל. לדעתו של אמיר תיבון, מי שהיה שליח הארץ בוושינגטון והיום עורך המשנה של מהדורת הארץ באנגלית, ביידן עוד לא השתמש בתותחים הכבדים (נניח, הימנעות מהטלת וטו במועצת הביטחון) אבל בהחלט מעביר מסר תקיף של דאגה בנוגע להפיכה המשטרית. וגם אסור להתעלם מהזרמים הגועשים בצד של יהדות ארה"ב, זו הממסדית וגם האחרת, הלעומתית

לקראת ההתכנסות מס' 11 בקפלן ובכל רחבי הארץ, קרן הבר חוזרת לשיחה על המשבר החוקתי שבפתח. על מצבם הבלתי האפשרי כמעט של אזרחי ישראל הערבים, על המניעים והשאיפות הגלויות ובעיקר הסמויות של מחוללי ההפיכה וגם על הסימנים שאפשר לתת במאבק הנוכחי: מאבקן של קבוצות האיכות באוכלוסייה, מלחמתו של דור המייסדים (לפחות בעיניו) שנדחק לפינה (הוא ויורשיו ודומיו) ומנסה להשיב את העטרה ליושנה וגם על הטרנספורמציה שעבר הדגל הלאומי - מסימן ההיכר של הצד הפשיסטי לסמל המאבק נגדו

בהפוך על הפוך, אומרים עורכי הדין שחר בן-מאיר וניר אלפסה, ייתכן שאנחנו צריכים להודות ליריב לוין ושמחה רוטמן על ריצת האמוק שלהם להעברת חוקי ההפיכה. כי אם הם היו פועלים בשיטת הסלמי ההונגרית למשל, כנראה שהיו מצליחים להשחיל לנו אותה בלי שנרגיש. שיחה על מרכיבי ההפיכה המתקדמת בקצב מטורף, מעמדה וסיכויי הישרדותה של היועצת המשפטית לממשלה, הסיכוי להגיע למשבר חוקתי וכיצד הוא ייראה בפועל, השפעת המהלכים על משפט נתניהו ועוד. ובשורה התחתונה - ייתכן שמעז ייצא מתוק והתגובה הציבורית האדירה (מחאה שמחוללי הכאוס ממש לא צפו את היקפה ועוצמתה) תביא בסופו של דבר לשינוי מקיף בכללי המשחק

אומרים שאורח לרגע רואה דברים שהמקומיים כבר לא מרגישים, אבל בשיחה עם יאיר נבות מסתבר שזה לא תמיד מדויק: בביקור המולדת שלו שהסתיים לפני כשבוע הוא חש בדיוק את מה שעובר עלינו בימים השחורים האלה. אבל הוא חזר למקום מושבו הקבוע ומדווח משם על מצב העניינים באוקראינה, רגע לפני שהחורף נגמר, האביב מעבר לפינה ויחד עם השלגים המפשירים כך גם ההבטחות למתקפות האביב והקיץ - של שני הצדדים. ועל הדרך הוא מספר גם על המחאות האפקטיביות בגיאורגיה - אירוע שגם אנחנו וגם הממשלה יכולים ללמוד ממנו דבר או שניים על עוצמת העמידה האזרחית

כשהעבודה על פאודה נכנסה לשלבים המכריעים והעמוסים שלה, הבין התסריטאי אבי יששכרוף שלא יוכל לתפקד כעיתונאי במשרה מלאה וכם להשלים את העבודה על היצירה הטלווזיונית. אז הוא לקח פסק זמן ויחד עם שותפו, השחקן ליאור רז, הצליח להביא למסך את אחד הפרויקטים המרשימים שיצאו מכאן - סיפור הצלחה ברמה בינלאומית. וזו הייתה רק ההתחלה. שיחה על מה שקורה בחצר האחורית שלנו וגם בלוס אנג'לס, על הגשמת חלום שבעצם אפילו לא היה כזה, על התוכניות לעתיד הקרוב והרחוק וגם על המציאות המקומית הכאוטית

בלי שהתכוון לכך, מצא עצמו סא"ל (מיל') עמר דנק, נווט בדימוס בחיל האוויר, בלב מחאת צוותי האוויר המתנדבים. דווקא בגלל העובדה שהוא כבר לא איש צוות אוויר פעיל, יכול דנק - היום חוקר במכון אלרום של חיל האוויר ואוניברסיטת ת"א - להסביר במילים ברורות ובפנים גלויות את התפקיד הקריטי שממלאים מתנדבי המילואים במערך המבצעי של החיל, את הנרטיב של חבריו המוחים ("הפסקת התנדבות לא יכולה להיות סרבנות") וגם להבהיר את המשמעות המעשית והסכנות שאורבות להם אם ההפיכה המשפטית-משטרית לא תיעצר

בשיחה בספייס בטוויטר שאירח אתמול עו"ד דן עדין בסיועו של און עזריאל, התארחה ד"ר רונית לוין-שנור - מרצה בכירה למשפטים באוניברסיטת רייכמן, ממקימות פורום המרצות והמרצים למשפטים למען הדמוקרטיה. השיחה עסקה ב"מתווה הפשרה" כביכול שגיבשו יובל אלבשן ודניאל פרידמן (יחד עם עוד כמה גורמים). בשיחה בספייס עו"ד לוין-שנור פירקה לגורמים את סעיפי המתווה והסבירה והדגימה עד כמה מדובר באותה מזימה לשינוי המשטרי - אותה הפיכה משפטית, רק בתחפושת. מוזמנים להקשיב להקלטת השיחה

זה עדיין לא שיטפון, אבל ניצני ההתנגדות (עדיין לא ממש סרבנות) של יחידות ספציפיות - חלקן קריטיות לכשירות המבצעית של הצבא - מטרידה מאוד את מערכת הביטחון, מהרמטכ"ל דרך מפקד חיל האוויר ועד למפקדים בדרגי הביניים. לדברי עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, הדילמה מתגלגלת גם לפתחו של שר הביטחון גלנט, שבינתיים מנסה להלך בין הטיפות. עם זאת, ברור שאם הדהירה להפיכה לא תיבלם - הצונאמי בוא יבוא. ובינתיים הטרור הפלסטיני בשטחי הגדה לא עוצר ואף אחד גם לא טורח לבלום את השתוללות המתנחלים, אפרופו הפוגרומים בחווארה

כשמנסים להביט על הפוליטיקה המקומית של הימים האלה ממעוף הציפור, קשה להבין איך הפוליטיקאי הכי מיומן, ותיק והכי חשדן וערמומי שהיה כאן, נפל שבי בידי אנשיו ושותפיו עד למצב של אין מוצא. לדברי טל שלו, הכתבת והפרשנית הפוליטית של וואלה! ניוז, נתניהו לא שולט באירוע. הוא חלש מאוד, מבודד, מורתע  ולגמרי לא צפה את ההשתוללות של רוטמן ולוין. שיחה על מערכת פוליטית שסועה, מפוררת וכאוטית; על הניסיונות העלובים להגיע לפשרה כלשהי; על הנשיא שמנסה כמיטב יכולתו אבל אופיו ויכולותיו לא יספיקו. שיחה כבדה על מערכת שאיבדה שליטה

בסוף, אחרי הכל, מדובר בבני אדם שרוצים לדבר. שעושים כל מה שהם יכולים שקולם יישמע. זו השורה התחתונה של אורית פרלוב, מומחית לענייני רשתות חברתיות שעוסקת בניתוח הלכי הרוח ומגמות באמצעות המדיה החדשה במדינות הערביות במסגרת המכון למחקרי ביטחון לאומי. בשיחה מדגישה פרלוב שהיא לא עוסקת בערביי ישראל ובסכסוך המקומי, אבל כמובן שהגענו גם לכאן: לשכם ולג'נין, לגוב האריות ולדור הצעיר של האינתיפאדה. שיחה על העולם הערבי שסובב אותנו - כמעט חצי מיליארד בני אדם שקולם לא תמיד נשמע; וכשזה קורה, כמעט תמיד מדובר במאבקים לחופש וזכויות אדם. וגם, מה לעשות, באלימות רצחנית

כמו רבים אחרים, גם גונן בן יצחק - האדם הכי מחובר לענייני המאבק והמחאה בימים אלה - נקלע במקרה לאירוע המספרה בכיכר המדינה. וכמעט כמו כל מי שהיה שם בפועל ולא ניזון משמועות ודיס-אינפורמציה, גם הוא מודה שזה היה הרבה יותר מצחיק ממסוכן. ובין לבין, כעו"ד בשירות המאבק הוא משחרר ומייצג עצורים וטורח סביב השעון על איסוף, מיון ופרסום חומרים שיביכו את מחוללי הכאוס. וכמי ששירת בשב"כ, הוא כואב את ההתנהלות הכושלת מול הטרור היהודי בשטחים, אבל מקווה שביום פקודה ראשי הארגון יבחרו בטובת המדינה ולא בזו של המנהיג

אחרי ששירת ככתב לענייני פלילים בגל"צ ונפל על שידור היסטורי ונורא במשמרת שבה נרצח רבין, נסע יריב בן יהודה לארה"ב לעשור שלם. אחרי שחזר לארץ הוא מקפיד לשלב ולאזן בין שלל תחומי העיסוק שמהם הוא נהנה באמת (לא עיתונות): עסקים, מוזיקה, תיאטרון ועל הדרך גם מחאה חברתית בשלל פורמטים, כולל פינה מוזיקלית בועטת ששידר בתוכנית של גיא זוהר (שיר מקורי שכתב לפינה משודר בסוף הפרק). המצב משפיע עליו כמו על כולנו, אבל הוא בכל זאת אופטימי וגם רומז שמה שראינו עד עכשיו במחאה הוא כאין וכאפס לעומת מה שעוד נראה

אם היו מציעים לו לחזור מחר בבוקר למשרד הבריאות, ניצן הורוביץ היה מתייצב ללא היסוס. חודשיים אחרי שמסר את המפתחות לאריה דרעי (...), הורוביץ לא מצטער לרגע על המשימה הבלתי אפשרית שנטל על עצמו, בעיצומו של המשבר הגדול ביותר שהמשרד ידע. שיחה על ממשלה ובריאות, על חיבורים פוליטיים שנחשבו דמיוניים, על השמאל שנעלם ועל מרצ שנגרסה ואבדה בדרך. ואיך ייראה העתיד הפוליטי? הורוביץ משוכנע שמודל ממשלת השינוי - שחיבר בין הימין הקשוח לשמאל האידיאולוגי, המרכז הפרגמטי והמיעוט האתני - יהיה המפתח לריפוי הפוליטי והחברתי בעתיד

הפגנות הענק; הפעילויות המתוכננות ופעולות הגרילה מול הבתים של חברי קואליציית ההרס; המחאות במהלך ובתוך אירועים שבהם משתתפים מקבלי ההחלטות. עשרות ואף מאות קבוצות של אנשים מכל תחומי החיים - בעלי תפקידים לשעבר, אנשי ציבור בעבר ובהווה; אנשי צבא, משטרה וארגוני ביטחון בדימוס; מיליונרים, אמידים וגם כאלה שבקושי סוגרים את החודש. כולם קלטו בחודשיים האחרונים שאם הם לא ייצאו לרחוב, לא יהיה להם רחוב לצאת אליו. שיחה נוספת עם אסתי סגל על האנשים שמהם מורכב המאבק הגדול והחשוב של חיינו

במאמר שפרסם בעיתון "הארץ" היום (רביעי), קרא הפרשן המדיני אלון פנקס לחברי הכנסת של האופוזיציה (בהנחה שאכן קיימת כרגע אופוזיציה) לא לשתף פעולה עם הקרקס של לוין ורוטמן, לנטוש את דיוני ועדת החוקה ואולי אפילו להתפטר מהכנסת, כולם כאיש אחד. בשיחה איתו הסכמנו שזה כנראה לא יקרה, אבל לדעתו של פנקס כלל לא בטוח שיעלה בידם של נתניהו וחבורתו לממש את מזימותיהם (הפרטים בשיחה עצמה). מה שכן, כרגע אנחנו דוהרים למשבר חוקתי חסר תקדים שיהיה משולב עם קטסטרופה כלכלית, כשברקע מתנהלת ומתעצמת מחאה אזרחית אדירת ממדים שכמותה לא חווינו כאן מעולם

מתוך מאמר שכתב השבוע עורך טיים אאוט תל-אביב: "ימיה האחרונים של הדמוקרטיה הישראלית לא ישודרו בטלוויזיה. ברגעים שבהם היא תחרחר את נשימותיה האחרונות, עם השלמת חקיקת חוקי ההפיכה, יתווכחו בטלוויזיה אם מחוץ לכנסת יש חצי מיליון מפגינים או אולי רק 50 אלף...". שיחה עם כותב המאמר, ירון טן-ברינק, בהמשך לסדרת השיחות על קריסת העיתונות בישראל בשנות נתניהו בכלל, בשנתיים האחרונות, בחודשים האחרונים ובימים האלה בפרט. השורה התחתונה: התקשורת הישראלית (ברובה) מכרה את גופה ונפשה לשטן ואם לא יקום כוח מסיבי שיגובה בהון אמיתי, לא תהיה לנו תקומה

זה היה אחד הסופרבולים האיכותיים והמהנים של השנים האחרונות, בין שתי הקבוצות הכי טובות בליגה ובין שני הקווטרבקים המצטיינים של העונה. משחק נהדר שבסופו הטוב מכולם - פטריק מהומס מקנזס סיטי צ'פס - ניצח את האיגלס מפילדלפיה. ציפי שמילוביץ' צפתה, התרגשה ומדברת על זה. בנוסף שוחחנו כמובן על עונת הטריידים באן.בי.איי,  שהכותרת הגדולה שלה היא פירוק הניסוי הגדול של ברוקלין, שהעבירה לדאלאס את קיירי אירווינג; ובעיקר - וזה הסיפור העצום - את קווין דוראנט לפניקס. שיחה על הקבוצות הגדולות, על השחקנים הבולטים וגם על הנפילות - רגע לפני פגרת האול-סטאר והכניסה לישורת האחרונה

מאות אלפי ישראלים קמו בבוקר והבינו שאם לא יעשו מעשה לא יהיה להם עוד בית. ומאז הם מארגנים ומתארגנים, קמים והולכים, יוצאים איש ואישה, הורים וילדים, זקנים וצעירים - ומייצבים: מדי מוצ"ש בת"א ובכל רחבי הארץ; באמצע השבוע בהפגנות מאולתרות וצעדות ספונטניות; סטודנטים ותלמידים, מרצים ומורים, עם שלם עצום ורב. שיחה עם אסתי סגל שמרכזת את פעילויות המאבק והמחאה באתר ייעודי, מקבלת ומעבירה את ההודעות, משתפת מיקומים, מעלה תמונות ומפיצה סרטונים. ומי יכול להישאר אדיש למראה התמונות שהגיעו היום מירושלים. ובסוף ננצח כי אין לנו אופציה אחרת

שיחה נוספת בסדרה על האנשים שמאחורי המאבק נגד ההפיכה המשפטית, והפעם מהכיוון המשפטי. כמו שקרה בקבוצות האחרות, גם פרופסור איסי רוזן-צבי (אוניברסיטת ת"א) וחבריו התגבשו באופן ספונטני ומאוד מהיר והקימו את קבוצת האקדמאים (שפעילה יחד ובמתואם עם שאר הקבוצות) - כשהבינו עד כמה הסיטואציה מסוכנת והרסנית. שיחה על מחאה ומאבק, על אמצעי ההתנגדות שנותרו לאזרחים, כמה מילים על הדילמות המשפטיות שמציבה החקיקה המדוברת ועל קשרי הגומלין שבין המשפט לפוליטיקה

מאפיין שבולט מאוד במאבק הציבורי הנרחב נגד ההפיכה המשטרית, הוא ההתגייסות הספונטנית על פי סקטורים של אזרחים שחרדים מפני העתיד. אחד הענפים הסקסיים בתחום הוא ענף ההייטק - מנוע הצמיחה של הכלכלה הישראלית בעשורים האחרונים. שאול אולמרט, יזם הייטק שהקים וניהל כמה חברות מצליחות בתחום, פועל היום בישראל אחרי כמה שנים בחו"ל ומושקע רובו ככולו בפעילות במסגרת קבוצת ההייטק של המאבק והמחאה החברתית האזרחית. וכמו רבים מחבריו, גם הוא חושש שהרכבת הדוהרת של החקיקה לחיסול הדמוקרטיה תביא לבריחה אפשרית של ההון והמוחות

מאחורי הקלעים של המאבק הציבורי המתרחב במזימת ההפיכה המשטרית-משפטית פועל גלעד שר - גם כעורך-דין ובעיקר כאיש של חיבורים, יוזמות שלום ומאבקים חברתיים - יחד עם רבים וטובים אחרים, לארגן ולרכז ככל הניתן את כל הכוחות המשתתפים, לחדד את המסרים ולבזר את המחאה לכל רחבי הארץ (והעולם). והמאבק אכן המוני, מתמיד, עיקש ונחוש - עם ואולי גם בלי הארגון והניהול המרכזי. שיחה על מהות ומטרות המאבק, על מה שעלול לקרות אם הנאשם וחבר מרעיו יצליחו במשימתם, על סיכויי המהלכים המשפטיים (נבצרות ועוד) וכרגיל אצל גלעד שר - גם על התקווה

חודש ומשהו לממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ' - עם רמטכ"ל חדש, שר ביטחון חדש וגם שר התנחלויות ייעודי חדש במשרד הביטחון - השטח לא ממתין לשחקנים החדשים. שיחה עם עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, על בן-גביר שנראה בהלם מול המציאות המדממת שאליה נקלע "במהלך סעודת השבת"; על הרמטכ"ל הלוי שיצטרך להסתדר עם עמיתו-יריבו זמיר שמונה למנכ"ל משרד הביטחון; על סמוטריץ' שעובד במלוא המרץ עבור ההתנחלויות והמתנחלים ועל נתניהו שנשאר לגמרי לבדו כ"מבוגר האחראי" (התיאורטי). וגם אם נכון שכרגע השטח עדיין לא בוער ממש, זה עלול להשתנות ברגע אחד

כשעלתה לארץ בתחילת שנות ה-90, קיבלה אמה של הנערה קסניה סבלוטבה עצה מפקיד ההגירה: תשלחי את הילדה לחינוך הממלכתי-דתי. וכך התגלגלה סבטלובה לאולפנה דתית-לאומית בירושלים, למדה בקפדנות וגם חזרה בתשובה - עד שהתחילה לשאול את עצמה שאלות והגיעה למקום שהיא נמצאת היום: חילונית, ליברלית ושמאלנית (בוודאי שמאלה מהמרכז). היא נעשתה עיתונאית חרוצה, למדנית, דוברת 4 שפות והיום דוקטורנטית וחוקרת בנושא יחסה של מצרים לישראל בעשורים האחרונים. שיחה על רוסיה ואוקראינה, ישראל ושכנותיה, עלייה וקליטה, יהודיות וישראליות ולאן אנחנו הולכים במרחב המזרח-תיכוני הפרוע

בין כל שאר הדברים שאפשר לייחס לו ומתרחשים בגללו, בנימין נתניהו מציב דילמה ארוכה ומתמשכת לכותבי הטורים, הבלוגרים, כותבי פרוזה וגם בעלי הפודקאסטים: עד מתי? כמה נדבר עליו ומה עוד נחדש? השיחה עם הסופרת והפובליציסטית ("הארץ") איריס לעאל עוסקת גם בשאלה הזו, חוזרת למקורות האפשריים של התופעה ועוסקת גם בטיבם ומהותם של אלה שמתיימרים להיות יורשיו. שיחה על מאבק, חברה, מחאה, על משתפי הפעולה ועל מנהיגות ועל אומץ לב ציבורי. ובזהירות המתבקשת, לעאל בכל זאת שומרת על מידה של אופטימיות בנוגע לתוצאה הסופית של המחאה הנוכחית

קנצלר גרמניה שולץ היסס ועיכב את ההחלטה בדבר העברת טנקי לאופרד 2 לצבא האוקראיני, אבל הלחץ האמריקני הכריע בסופו של דבר. הרוסים כצפוי התרעמו ואיימו, ויאיר נבות מעדכן על הפצצות מסיביות שלהם על ערים באוקראינה באמצעות טילי שיוט ומל"טים מתאבדים. כרגע נראה ששני הצדדים מתארגנים לאביב, שבו צפויות להתחדש המתקפות הקרקעיות. ובנפרד: איך אירופה מקבלת את הממשלה החדשה? מה יעשה האיחוד וכיצד יגיב על המהלכים לריסוק מערכת המשפט כאן? נושא מרתק לבחון, אפרופו הניסיון המצטבר מול הונגריה (חברת האיחוד), פולין וטורקיה

דברים בשם אומרם: "השלום היחיד שאפשר וצריך היה לעשות באמת הוא בינינו לבין הפלסטינים... "זה לא שלום בין מדינות אלא בין עמים... "אנחנו דומים להם והם לנו הרבה יותר ממה שאנשים מבינים... "הם מכירים אותנו הרבה יותר ממה שאנחנו מכירים אותם וכאן אנחנו בבעיה... "מה שהיה הקו הירוק כבר נמחק ובפועל חזון שתי המדינות כבר לא יתגשם... "נהיה סוג של מדינה דו-לאומית". אורן כהן, עיתונאי ועורך מתחילת שנות השמונים ועד היום, בשיחה מרתקת על המסע המרתק שעשה מבאר-שבע דרך עזה ובנותיה, דרך רדיו וטלוויזיה  עד למערכת עיתון כלכליסט היום

ישראלים שחיים בחו"ל ומגיעים ארצה מדי פעם, חווים במהירות כפולה ומשולשת את הדברים שעוברים עלינו. אנחנו לא תמיד מודעים למה שקורה לנו ומה שנהיה מאיתנו. הרעש, הצפיפות, גסות הרוח, האלימות; התרגלנו לכך שהערים שלנו חפורות והמדרכות הן שדה קטל; שכבר אין לנו סניפי בנק או דואר; שהביורוקרטיה היא קטסטרופה ועד כמה שהכל כאן נורא יקר. את ציפי שמילוביץ', עשור ויותר בארה"ב, קשה להפתיע - ובכל זאת. כי גם אם אפשר להוציא אותנו מישראל ובלתי אפשרי להוציא את ישראל מאיתנו - יש כאלה שאנחת הרווחה משתחררת מתוכם כשהם נוחתים בשלום במולדת החלופית

את מה שנתניהו וחבורתו לומדים עכשיו, דיקטטורים מודרניים כבר הספיקו לשכוח. דיקטטורים במסווה כמו אורבן, ארדואן, מורבייצקי, שאבז, פוג'ימורי ואחרים רכבו על השיטה הדמוקרטית בשביל להיבחר - רק בשביל לשנות את החוקים והכללים רגע אחרי. הם השיגו שליטה טוטאלית באמצעות כיבוש כל מוקדי הכוח - מהפרלמנט, דרך מערכת המשפט, שומרי הסף ועד לתקשורת. עמר דנק, נווט בדימוס שעוסק במחקרים אסטרטגיים במסגרת מכון אלרום, מביא נתונים, מספרים, דוגמאות  ושיטות שישאירו את כולנו פעורי פה

תחת שלטון אלים, דורסני ונקמני; עם כנסת סוערת ומפולגת; עם מערכת המשפט שדי בקרוב תחוסל; עם מערכת חינוך שתסורס; עם חופש אישי ופלורליזם חברתי ותרבותי שיעברו מן העולם; עם הווה סוער ועתיד שחור. זה המקום שאליו הגיע המפעל הציוני וכאן אנחנו ניצבים היום. זה כבר לא קו פרשת המים - זה קרוב לתחתית המדרון התלול. המספרים קשיחים ולא טומנים בחובם בשורה, השפות שונות, הנרטיבים מתרחקים והולכים, הפערים מעמיקים והשסע רחב ועמוק עד כדי קריעה. וכאשר זה המצב עכשיו, מפחיד לחשוב לאן עוד נגיע. אז כן, יכול להיות שזה נגמר (זה נגמר)

אז מה חדש בחזית רוסיה-אוקראינה? פוטין הכריז על הפסקת אש, שכמובן שלא החזיקה מים. הרוסים שאפו להפוגה בשביל לייצב את קווי ההגנה בעוד שהאוקראינים מתארגנים למתקפה גדולה נוספת, אולי לקראת האביב. ובכלל, פוטין נראה באחרונה עייף מאוד, נרגן ובעיקר מאוד מבודד וממשיך לספוג ביקורות חריפות מבחוץ וגם מתוך הבית פנימה. בחלק השני של השיחה מתאר יאיר נבות את מהלכי ריסוק הדמוקרטיה שהתרחשו בהונגריה ובפולין - מעשים שמתחוללים עכשיו כאן, לנגד עינינו ממש. וכשמביטים במצב שאליו הגיעו הונגריה ופולין, קשה להישאר אופטימיים

זה לא שבוושינגטון לא יודעים עם מי יש להם עסק - הם הרי מכירים את נתניהו היטב. ועדיין, אלון פנקס - במאמר שכתב בעיתון הארץ וגם בשיחה כאן - לא לגמרי מבין את הנימוס המופלג שבו הגיבו האמריקנים על דברי ההבל של "שר החוץ" אלי כהן בעניין מדיניות ישראל מול רוסיה ואוקראינה. וגם אם בכל העולם, כולל בארה"ב, פחות מתעניינים היום בסכסוך בין ישראל לפלסטינים - אפשר להניח שמהלכים חד-צדדיים בוטים ייתקלו בתגובות הרבה פחות רגועות

לפני קצת יותר מ-11 שנה שידר אבנר הופשטיין ביומן שישי של חדשות 10 כתבה על שלדון אדלסון - עניין טראומטי שהסתיים בהתנצלות מבישה של הערוץ ללא כל סיבה עניינית. במידה רבה, האירוע ההוא היה קו פרשת המים של החופש והעצמאות של חברות החדשות בערוצים המסחריים, ואת תוצאות כיפוף הידיים ההוא אנחנו מקבלים על כל המסכים מדי ערב. שיחה עם ראש דסק התחקירים של "זמן ישראל" על המקצוע, על חשיבותו, על מה שנשאר ממנו ועל סיכוייו לשרוד

כבר שמעתם על אספת אזרחים? יודעים במה מדובר? רוב הסיכויים שלא. ובכן, מדובר על טכניקה דמוקרטית מתקדמת שבה קבוצה מצומצמת ומייצגת של אזרחים בודקת, בוחנת, דנה ובסופו של התהליך מקבלת החלטה שמועברת כהמלצה לביצוע לרשות הרלוונטית. אורן מטר בחן את הרעיון, למד אותו גם בחו"ל (יוזמות כאלה כבר פעילות בצרפת, אירלנד, בלגיה ואפילו בארה"ב), עקב אחרי ניסיון כזה שנערך בקרית-טבעון ומנסה לקדם אותה גם בארץ

השיחה עם ענת סרגוסטי הוקלטה לפני שפרצה פרשת ישראל פריי, העיתונאי שנעצר (בתחבולה מגוחכת ומיותרת) ונחקר על ציוץ שלו מלפני שבועות רבים. אז גם אם לא כולנו היינו מתנסחים בדרך שבה פריי התבטא, עדיין יש מרחק עצום מכאן ועד למעצר משטרתי של עיתונאי בגין התבטאות ברשת. השיחה עם סרגוסטי נגעה במצב העיתונות בישראל, בעיקר בערוצי הטלוויזיה המסחרית: האינטרסים, הכסף, הלחצים, האיומים, ההפחדות, מעמדו של הטאלנט, הערבוב הבוטה בין חדשות לבידור ועוד

מעבר למניפולציות והשקרים שהשתלטו על העיתונות בארה"ב, הירידה הדרמטית באיכות הדיווח והסיקור העיתונאי נעוצים בעובדה שבכירי העיתונאים והמנהלים בעיתונות הממוסדת לא זיהו את הטרנד ולא הגיבו. ציפי שמילוביץ' משרטטת את קווי המתאר של המקצוע ומנסה להסביר איך בדיוק זה קרה. אז נכון שאנחנו לא אמריקה, אבל אפשר להבחין בלא מעט מגמות דומות: השתלטות הכסף הגדול, האינטרסים הכלכליים והפוליטיים, הנחישות של צד אחד מול הרפיסות של הצד השני ועוד

לקראת סיום השיחה נשאלו עורכי הדין שחר-בן-מאיר וניר אלפסה האם היו שוקלים את אופציית המחילה (חנינה?), ביטול סעיפי אישום מסוימים וכללית חילוץ נתניהו - בתמורה לוויתור שלו על המהלכים שיחסלו את מערכת המשפט ואת החברה והדמוקרטיה הישראלית. למרבה ההפתעה, התשובות לא היו חד-משמעיות (גם לא אחידות). שיחה על התמשכות ומריחת המשפט, על אווירת סוף הקורס של אחרי הבחירות, על עדים מבוהלים וגם על חולשת המערכת מול מהלכי החקיקה המופקרים הצפויים

למרות שמשדרי החדשות בערוצי הטלוויזיה המרכזיים נמצאים בנסיגה מתמדת, הם עדיין מגיעים למסה גדולה ומכרעת באוכלוסייה. אין מצב שבו רוב הצרכנים יידעו לסנן את החדשות מהרעש הגדול ושלל הספינים וגם העיתונות העצמאית -  הספוראדית לפי שעה - רחוקה מלתת מענה. השיחה עם העיתונאי חמי שלו חוזרת לתוכנית הגדולה של נתניהו, שהצליחה מעל ומעבר, וחוזרת לחפש את הנוסחה של הכישרון ובעיקר ההון שיוכלו להזיז במשהו את כיוון הספינה. פרק נוסף בסדרה על ריסוק העיתונות בישראל

אולי זו העובדה שתומר מיכלזון הוא עיתונאי פעיל (בימים אלה ב"כאן") ואולי זה פער הגילאים בינו לבין רוב המשוחחים בנושא, אבל לשיחה איתו הייתה דינמיקה שונה. הוא מסכים עם רוב הטענות על הבעיות המובנות של העיתונות הישראלית ואפילו שקל לכתוב ספר על "בגידת העיתונות", אבל נראה שהוא מעט פחות נסער: כי לא המצאנו כלום; כי ככה זה בכל העולם; כי כניסת הרשתות החברתיות לעולמנו שינתה ובעצם ריסקה את החוקים הישנים; כי הטלוויזיה המסחרית היא בסופו של דבר עסק שחייב להשיג רייטינג והפקת חדשות זה המוצר הכי זול; כי הטלוויזיה בירידה. מוזמנים לשיחה מעט אחרת

בשעה שהעיתונות עוסקת בשאלות פוליטיות אישיות, מטפלת במיקרו ומחמיצה את המאקרו - חוקרי ביטחון לאומי ואסטרטגיה מביטים בתהליכים ומגמות ממבט-על. סא"ל (במיל') עמר דנק, לשעבר נווט בחיל האוויר ומרתוניסט ומאמן ריצות ארוכות היום, משלב בין שתי הגישות. חוקר במכון אלרום שחיל האוויר הקים לפני שנה וגם מפרסם מאמרים בבלוג שלו, "שאלה אסטרטגית". שיחה על אסטרטגיה, ביטחון לאומי, הפעלת כוח וגם סדרי שלטון ודמוקרטיה

החורף מגיע מהר וחזק לאירופה בכלל ולמזרח בפרט והצדדים מתארגנים בהתאם. בעוד שרוסיה תוקפת במכוון את תשתיות האנרגיה של אוקראינה שתיאלץ לעבור את החורף בתנאים קשים - הצבא האוקראיני מחכה דווקא להחרפת החורף, לפני שיחדש את המתקפות על הצבא הפולש. בנוסף, יאיר נבות מדווח על רצף מוזר של אירועים קטלניים שמתרחשים עמוק בתוך רוסיה, עם או בלי קשר למלחמה. וגם כמה מילים על עיתונות חופשית ברוסיה ובכלל

מלאך החבלה (זכויות היוצרים ליצחק שמיר) לא מסתפק במינימום ההכרחי לריצוי שותפיו הקואליציוניים - הפעם הוא נחוש לפרק ולהרוס עד היסוד. אחרי שחיסל את התקשורת ואת מוסד מבקר המדינה; סירס את המשטרה, את מערכת המשפט והאכיפה - הוא מתמקד בפירוק כל מה שנשאר: הביטחון הפנימי והחיצוני; החינוך הממלכתי והמשלים; הדו-קיום והחברה, התרבות, הרווחה והבריאות; הכלכלה, התחבורה והשיכון. באינפוגרפיקה המושקעת שהכינה, מדגימה אסתי סגל כיצד הנאשם לא מתכוון להשאיר כאן אבן על אבן

הדיון על מצבה של העיתונות המקומית של ימינו משול לאותו מושג נשכח "חבצלת". דנים  ועוסקים בנפטר שעדיין בחיים אבל כולם יודעים שימיו ספורים. ובמקרה הזה אפילו כאבי הפנטום כבר נעלמו. התקשורת הישראלית זנחה את העיסוק בחדשות אמיתיות, בפרשנות מעמיקה, בניתוחים מקצועיים, בעיתונות - ועוסקת בבידור גלוי וסמוי שמטרתו היחידה רייטינג וטראפיק (וכמובן: הרבה כסף). והחדשות הטובות הן שהעתיד יהיה כנראה עגום אפילו יותר

פה ושם עוד אפשר למצוא פוליטיקאים בדימוס שפעם היו שם, רואים את המציאות הפוליטית המתרגשת עלינו ומסוגלים לנתח את המצב בעיניים מפוכחות. עוזי ברעם הוא אחד כזה והוא יודע שמצב קשה דורש מעשים לא פשוטים. ולמרות הקשיים הברורים, ברעם טוען שיש דברים שבכל זאת אפשר לעשות. למשל, מרי אזרחי. שיחה על שלטון ("נתניהו יודע שזה לא יהיה פיקניק"), על מפלגת העבודה ("הגיעה לסוף דרכה"), קצת על הגיל השלישי וכמובן - ספורט

מי שעקב בשנים האחרונות אחרי התנהגות התקשורת הישראלית לא מתפלא על תוצאות הבחירות והכאוס השלטוני והמשטרי שנפל עלינו. מערכות החדשות נעשו עצלות, מעדיפות רכילות פוליטית על פני חדשות, הפסיקו לבדוק עובדות ולהצליב מידע, ובפועל לא הכירו בממשלת השינוי והתמסרו להחזרת נתניהו לשלטון. שיחה עם איתי לנדסברג-נבו, מי שהיה עורך מבט שני ומנהל מחלקת התעודה בערוץ הראשון (פרק ראשון בסדרה)

פעם נהוג היה לומר שאם ארצות-הברית תחליט להיות שחקן מרכזי בכדורגל העולמי, זה יקרה. אז נכון, שחקנים גדולים עדיין מגיעים ליבשת לסיים שם את הקריירה (השם החם האחרון הוא מסי) - אבל למרות ההעפלה לשמינית הגמר הדרך עוד ארוכה. ובעניין אחר: ציפי שמילוביץ' מעריכה שהיחסים עם וושינגטון לא ישתנו מהותית גם אחרי שתושבע ממשלת נתניהו-בן-גביר-סמוטריץ', למרות מורת הרוח הברורה. ואם כבר אמריקה, אי אפשר בלי קמצוץ של נבא לקינוח

קשה לחשוב על מישהו שביטחון המדינה, סדרי השלטון, יציבות המשטר ושמירה על יסודות הדמוקרטיה חשובים לו יותר מלד"ר עוזי ארד. ואם האיש שבמשך שנים היה כמעט צמוד לנתניהו - חבר בכוורת הכי צפופה במשרד ראש הממשלה כיועץ לביטחון לאומי מדיני וגם כראש המל"ל - אם הוא חושש שהגענו לנקודת האל-חזור ומה שנתניהו עושה מסכן בעליל את עצם קיומה של המדינה, אז כדאי להקשיב לו ולהפנים את עוצמת המובאות ההיסטוריות שהוא מביא

פסטיבל סולידריות, מושג שכבר שכחנו מקיומו, ייפתח השבוע בסינמטק תל אביב. במסגרת מחווה לבמאי אודי אלוני יוקרנו בפסטיבל חמישה מסרטיו התיעודיים בשילוב עם שיחות עם אורחים מיוחדים, וזה תירוץ מצוין לשיחה נוספת בינו לבין קרן הבר. מה הקשר בין קריאת התיגר על ההתבוננות מתוך זהות בלבד שיש בסרטיו של אודי ולרעיון הקמת המשרד לזהות לאומית? לאן נעלמה הסולידריות? איך מתמודדים עם התחזקות הימין הפופוליסטי והלאומני? שיחה פסימית שמהולה באופטימיות

למרות שעדיין לא ידוע מי יהיה שר הביטחון הבא, אופייה של הממשלה הנכנסת ברור למדי וגם הלהיט החדש מבית היוצר של נתניהו ובן-גביר - "השר לביטחון לאומי" - מתערבב בשטחים עם פעילות הצבא. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של "הארץ", מעריך שלא נראה כרגע פרישות מהדהדות של קצינים או מחאות קולניות אבל אפשר לצפות להתגברות הסרבנות ה"אפורה", שתתבטא בעיקר הירידה באחוזי ההתנדבות ליחידות קרביות

אחרי שיתפזר העשן והממשלה החדשה תושבע - הצד המובס ייאלץ להתחיל לפעול. אסתי סגל, אחת שיודעת דבר או שניים על מאבקים חברתיים ומחאה, מנסה לשער מה יעבוד הפעם, אם בכלל. על פניו נראה שעבר זמנן של מחאות נוסח רוטשילד, בלפור, הגשרים והצמתים. אז מה בכל זאת עשוי לעבוד? קבוצות שונות של אזרחים מנסות בימים אלה ממש לחשוב על רעיונות מחאה ומאבק חדשים. אלא שבלי תקשורת פתוחה ועיתונות חופשית זה לא יהיה פשוט

מאז שנודעו תוצאות הבחירות עושה קרן הבר לילות כימים בניסיון לגבש תנועת שמאל חדשה. הרעיון הוא לכנס כמה שיותר גופים מהצד הזה של המפה לכלל הסכמה ראשונית, עקרונית, על ייסוד תנועה, שוויונית ופלורליסטית - גוף רעיוני שיהיה הבסיס למפלגה שתקום בהמשך על בסיס אותם העקרונות. וכמו שהיה צפוי - מדובר במלאכה קשה וסבוכה. נכון לעכשיו כל שחקן בתחום מושך לכיוון שלו ולגמרי לא ברור אם ומתי אפשר יהיה לאחד את הקצוות הפרומים

לפני כשבועיים הגיעה עונת הבייסבול לסיומה, שבסופה - הלם ותדהמה - הקבוצה הטובה בעולם הוכתרה שוב כאלופה. בשיחה לסיכום הפלייאוף והאליפות מסביר ארז שץ את סוד כוחה וייחודה של האלופה מיוסטון, את הסיבות והנסיבות לכך שהקבוצות הגדולות של ניו-יורק ולוס-אנג'לס לא הגיעו לשלבים המכריעים, מציין את השמות הגדולים של העונה ומעריך מה תהיה התחנה הבאה של השחקן המצטיין של השנה, ארון ג'אד

דווקא ההחלטה הטקטית לסגת באופן מסודר מהעיר חרסון, החלטה שהיה אולי היחידה שפוטין (בעצמו) קיבל מאז שהחליט לפלוש לאוקראינה בפברואר השנה, חשפה אותו לביקורת קשה מאוד מבית (כניעה, תבוסתנות, השפלה). בשיחה עם יאיר נבות הוא מתאר את המצב הנוכחי בשדה הקרב ובשטחי הכיבוש, מדבר על מה שעובר באחרונה על זלנסקי, מבהיר את סיפור הטיל שנחת בפולין ואיזה חורף צפוי לאוקראינים, לרוסים וגם לאזרחי מערב אירופה

שיחה נוספת של פוסט (טראומת) בחירות: העובדה שנאשם בעומד למשפט פלילי בשלושה כתבי אישום ירכיב (שוב) ממשלה; האפשרות שעבריין כלכלי שהורשע פעמיים יהיה שר אוצר; שמי שהיה חבר במפלגה שהוצאה מחוץ לחוק יהיה השר לביטחון פנים; ובעיקר: הכוונה להעביר פסקת התגברות שתחסל מעשית את מערכת המשפט. לגלעד שר, שמאמין שתמיד נוכל לשנס מותניים ולהתגבר, עדיין אין תוכנית סדורה בנוגע להמשך הדרך - אבל אין ספק שתהיה לו כזו

אחרי שגורלה של מרצ נחרץ ומהעבודה לא נשאר הרבה, עכשיו זה הזמן להתחיל מחדש: לחשוב אחרת, להתכנס יחד, לכנס את כל מי שרעיונות ועקרונות השמאל והשוויון והשלום חשובים לה ולו ולחשוב מה עושים מחר. לקרן הבר היה ברור ששום דבר לא ייצא מהמסגרות הקיימות ועכשיו היא קוראת לכל שוחרי הטוב - ערבים ויהודים, נשים וגברים, אנשי מפלגות וכל השאר - להתכנס ולהתאחד סביב רעיון אחד משותף ולנסות להחיות את הרעיון והמותג

כל הסימנים הצביעו על גל אדום גדול, תגובת נגד קלאסית לבחירת נשיא חדש, שישטוף את ארה"ב בבחירות האמצע. גם ציפי שמילוביץ' הייתה פסימית, כמו רוב העיתונאים והפרשנים שפקפקו בסקרים האופטימיים יחסית (שהתברר כי דייקו בשיעור יוצא דופן) ופירשו אותם בכיוון אחד בלבד. ואז החלו לזרום התוצאות ומצב הרוח השתנה מהקצה אל הקצה. כי גם אם בסופו של חשבון הדמוקרטים ינחלו הפסד נומינלי, ההישגים שלהם פנטסטיים ומעוררי תקווה

הניצחון של נתניהו לא מוטל בספק, למרות שהמספרים המוחלטים היו כמעט זהים. זו השיטה והוא ניצח. חמי שלו, לשעבר עיתונאי ופרשן פוליטי-מדיני, אומר שהצרה הגדולה של נתניהו כרגע היא שהניצחון שלו אולי גדול מדי. בעוד שהשאיפות שלו אישיות בעיקרן, לשותפיו הטבעיים יש מטרות גדולות ושונות לגמרי. אם לא צרותיו הפליליות הוא היה שמח להקים ממשלה רחבה, אבל לא בטוח שממשלה כזו תהיה הצלתו. וכאן הוא בבעיה

הראפר קנייה ווסט פרסם תוכן אנטישמי ומשלם על זה מחיר כלכלי כבד (אין חשש שיתרושש). הכדורסלן קיירי אירווינג שיתף וקידם תוכן ספר (וסרט) אנטישמי מכחיש שואה, הושעה בידי קבוצתו ועלול לסיים את הקריירה. השיחה עם ציפי שמילוביץ' נוגעת בדוגמאות הבולטות האלה, אבל הולכת לאחור אל אירועי הירי שכוונו לקהילה היהודית, להתבטאויות אחרות ופגיעות פיזיות ממש ומזכירה את הדלת הרחבה שטראמפ פתח בשנות כהונתו לאנטישמים החדשים

מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ניסתה ישראל, לא תמיד בהצלחה, לפסוח על שתי הסעיפים. מצד אחד לשמור על אחדות המחנה המערבי - בעיקר ארה"ב והאיחוד האירופי; ומהצד השני לא להרגיז מדי את הדוב הרוסי היותר קרוב ומאיים וזה שיש לו בעלי ברית ואינטרסים קרובים יותר למקום מגורינו. יאיר נבות מנסה לשרטט את הדרך שבה יוכלו נתניהו ופוטין לחדש את היחסים המיוחדים בלי להקים עליו את בעלי הברית ההיסטוריים

זה לא היה קרב של מחנה מול מחנה או גוש נגד גוש אחר - כי יש רק מחנה אחד וגוש אחד בלבד. כי בצד אחד יש כאלה שמוכנים לשבור את החוקים, לכופף את הכללים, להפעיל אלימות, לשקר ולזייף למען הצלתו האישית של אדם אחד ועל הדרך גם להחזיר את החברה כולה לימי הביניים; ובצד השני מתעקשים פשוט לשחק את המשחק. אבל מה יש לדבר על מחנה או גוש, כאשר ראשיו פוסלים למפרע את שיתופו של המיעוט שמהווה שליש מהמחנה שלהם

קהילת הטוויטר המקומית לא יכלה להחמיץ בחודשים האחרונים את הצייצנית הנמרצת הזאת. לפני זמן לא רב, כמעט משום מקום, נכנסה ד"ר רינה ענתי לחיינו עם אינספור ציוצים, שרשורים - גם רציניים ולעיתים סרקסטיים - על הפוליטיקה הישראלית, על נתניהו ועל מה שצפוי לנו אחרי שיצליח להקים את ממשלת הבן-גבירים שלו. בשיחה נוקבת וללא פילטרים היא חותכת בלי רחמים את אישיותו, מעלליו ומתארת איך לדעתה ייראו החיים שלנו כאן אם הוא לא ייבלם

בשיחות קודמות איתו, חזה דודו קינן שהעולם דוהר למלחמה עולמית חדשה. אולי לא בדיוק באותם הכלים של המלחמות הקודמות, אבל העיקרון יהיה דומה. אז הפלישה הרוסית לאוקראינה, שנהפכה במהרה לעימות גלובלי בין המערב (ארה"ב והאיחוד האירופי בעיקר) לרוסיה כשברקע הולכים ומחריפים יחסי המסחר של ארה"ב עם סין - כל אלה מעידים שאנחנו כבר ממש שם. נקודת אור פרובינציאלית זעירה: יש סיכוי שאנחנו אולי נסבול קצת פחות

הרבה דברים אפשר להגיד על יוסי לוי - על דבר אחד אין מחלוקת: הוא עקבי. מתעקש על כך שנתניהו פיקח, מוכשר, נחוש ויודע לעשות פוליטיקה וקמפיינים כמה דרגות מעל כל יריביו - וגם האדם המסוכן ביותר לעתיד החברה הישראלית. הכי מסוכן שהיה. וחשוב לו להזהיר: הסכנה לא חלפה. שיחה על מצבו של הנאשם רגע לפני הבחירות ועל הספר שפרסם - "רק ביבי" - שמבוסס על הפינה "כיכר סחריר" שלוי כתב והגיש בדמוקרטיוי

מעטים יודעים איך בדיוק נקרא אותו גוף בתוך שב"כ שעוסק באיומים "שאינם טרור ערבי", אבל דביר קריב - ששירת באגף הספציפי הזה בימי רצח רבין - מתעקש שלא מדובר ב"חטיבה היהודית". בשיחה איתו חוזר קריב לימים של הרצח (ריכז את המודיעין בחקירה ההיא), מתאר את המצב בשטח, סוקר את השתלשלות וצמיחת התופעה מאז ועד היום וקובע במילים ברורות: זה לא שמדינת ישראל לא מסוגלת טפל בבעיה הזו - היא פשוט לא רוצה

משפט נתניהו עומד להתחדש כשבוע לפני הבחירות, ולמרות העדות הבעייתית של עד המדינה פילבר - עדותה של הדס קליין מרמזת על כך שמצבו של הנאשם קשה, בעיקר בתיק טובות ההנאה. עורכי הדין שחר בן-מאיר וניר אלפסה חוזרים עם פרשנות על המצב המשפטי של הנאשם ערב הבחירות, הערכות לגבי הצפוי לו משפטית אם ינסה להקים ממשלה והכל על רקע יוזמת רשימת הציונות הדתית להביא לביטול החוקים שעוסקים במרמה והפרת אמונים

בחודש הבא יציין אמיר כוכבי 4 שנים בראשות עיריית הוד-השרון, ובפרק הזמן הזה הולכת המדינה למערכת הבחירות החמישית (ואולי לא אחרונה). שיחה עם כוכבי על הקשרים והבעיות שבין חוסר יציבות המערכת הפוליטית הארצית לצרכים המוניציפליים השוטפים; הדמיון והשוני שבין הפוליטיקה הארצית למקומית; השקפת העולם הפוליטית, חברתית ומדינית וההקשר העירוני היומיומי שלה ועוד. ואגב, הוא בהחלט מתכוון לרוץ לקדנציה נוספת

סקרים ומחקרים רבים מציגים תמונה ברורה מאוד בנוגע לחשיבות אחוז ההצבעה של החברה הערבית בבחירות: ככל שאחוז ההצבעה יירד כך עולה הסיכוי של נתניהו להגיע לגוש ימני-כהניסטי יציב, ולהיפך. והבעיה הגדולה של החברה הדמוקרטית בישראל כרגע היא שהצפי הוא לירידה דרמטית באחוז ההשתתפות. שיחה בהנחיית אסתי סגל עם איש מדעי המדינה והחוקר ד"ר מוחמד ח'לאילה ואיש המחקרים הפוליטיים-חברתיים נמרוד ניר

רמי מתן, מי שעד לפני שנתיים היה מזוהה עם הקרבות והגבורה של מלחמת יום כיפור, מוכר היום לרובנו כאחד ממחוללי המחאה שהחלה בצמתים, עברה לבלפור ולגשרים ועכשיו שוב חזרה לגשרים. לפני כמה שבועות הוא נקלע לעימות עם אחד מביריוני הליכוד ומספיק לעקוב אחרי השתלשלות הסיפור המופרך הזה בשביל להבין איפה היינו ולאן הגענו. שיחה עם מי שהמחאה בוערת בו והוא לא ישקוט ולא ינוח עד שהנאשם ייצא מחיינו

כל הפרשנים תמימי דעים שליגת ה-נבא שתיפתח השבוע תהיה טובה, אולי הכי טובה שהייתה - בעיקר בגלל שרוב הקבוצות מגיעות אליה בסגלים כמעט מלאים וכל הכוכבים שהיו פצועים בשנים האחרונות החלימו. ומספיק לעבור על רשימת הקבוצות שראויות (על הנייר) להגיע לפלייאוף ואפילו לפליי-אין במזרח ולהבין שבוודאות יהיו יותר קבוצות טובות ממקומות זמינים. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על מה שצפוי לנו באיזור המזרחי של הליגה

למרות שנדמה לנו שהמחלוקת בין ישראל ללבנון בעניין אסדות הגז צצה לה פתאום, מסתבר ששורשי העימות הולכים הרבה שנים לאחור. וככל שהגדרות הגבול הימי עתיקות ממש - המחלוקת הנוכחית נמצאת איתנו בפועל משנת 2000 בערך. עמוס הראל, הפרשן הצבאי של הארץ, מסביר איך קרה שהנושא נעשה בהול ודחוף פתאום, מציג את השחקנים בפרשה וקובע שמעבר לשאלות הכלכליות והפוליטיות - מדובר בהסכם בעל חשיבות ביטחונית דרמטית

הרוסים בכלל ופוטין בפרט לקחו קשה את הפגיעה שכמעט הוציאה מכלל פעולה את הגשר הגדול - המיזם ההנדסי האדיר שהם בנו בחצי האי קרים - והגיבו במתקפת טילים מרוכזת וקטלנית על ערים באוקראינה ובפגיעה ממוקדת בתשתיות אנרגיה וחשמל. יאיר נבות מסביר שהתגובה הרוסית לא תשנה מהותית את מהלך המלחמה, אבל בהחלט עשויה להקשות על אוקראינה במישור האזרחי והצבאית, לקראת הכניסה הקרובה לחורף הקר

שבועות ספורים לבחירות, ושוב השאלות היחידות שעומדות על הפרק הן פרסונליות, פופולריות ופופוליסטיות - בעוד שאין רשימה אחת שאפילו מנסה להתמודד עם השאלות המהותיות באמת לחיינו. קרן הבר מתעקשת על ה"מה" ופחות עוסקת בשאלת ה"איך", כשהיא מדגישה את אפס ההתייחסות של כל המפלגות, כולל אלו שבצד "הנכון" לכאורה לעניינים כמו הכיבוש, השליטה על עם זר, חוסר השוויון, משבר האקלים המחריף, יוקר המחייה, השיטה הכלכלית ועוד

פחות מארבעה חודשים אחרי שהחבורה הנפלאה של גולדן-סטייט חגגה אליפות רביעית בשבע שנים, הכל נראה ורוד. עד ש. עד שלדריימונד גרין השתחררו הברגים והוא תקף באלימות חסרת פשר את חברו לקבוצה ג'ורדן פול. ועכשיו הכל נראה פתאום אחרת. שיחת קידום העונה במערב עם ציפי שמילוביץ': על הקליפרס שחזרו לחיים, דאלאס ודנוור שנראות מצוין, ממפיס, מינסוטה וניו-אורלינס המבטיחות, פניקס המבלבלת וכמובן - הקרקס המביך של הלייקרס

הביביסטים מתעקשים לצבוע את אנשי מחאת בלפור בצבעי שמאל קיצוני, אנרכיסטים, בוגדים. הרבה יותר קשה להם להכיל אנשי ימין מובהקים שיצאו לרחובות אחרי שהבינו עד כמה מסוכן המשך שלטונו של נתניהו. שיחה עם יאיר אלוני, שנולד למשפחה רוויזיוניסטית ואפילו נקרא ע"ש אברהם "יאיר" שטרן. מתנגד חריף של ראש הממשלה לשעבר, תוקף אותו בחריפות ברשתות החברתיות וגם היה מאלה שנשאו נגדו דברים קשים בבלפור

קשה להשוות בין מלחמות, צבאות, מדינות וזמנים - ובכל זאת מדהים לגלות עד כמה קונספציות שגויות מובילות לתוצאות הרות אסון. ערב יום כיפור, השיחה עם יאיר נבות חוזרת להערכות המוקדמות שהובילו להרפתקה של פוטין באוקראינה, הערכת היתר של עוצמת הצבא שלו מול הערכת חסר שתוצאותיה נוראיות של נחישות המערב ואיכות ההתנגדות האוקראינית

את דרכו העיתונאית החל דני זקן בסוכנות עתי"ם (למי שזוכר שהיה דבר כזה), כיסה את השטחים וההתנחלויות, שידר והגיש ברשת ב' וכיו"ר אגודת העיתונאים בירושלים ייצג את העיתונאים של רשות השידור עד לסגירה הכואבת. שיחה על העיתונות אז והיום, על עיתונים רדיו וטלוויזיה, על נתניהו והמחאה, על שטחים, פוליטיקה, ימין ושמאל, מקצועיות והוגנות

לפני כשלושה חודשים איימה יודוקה היה על גג העולם כמעט. אחרי שעונת הרוקי שלו כמאמן הסלטיקס הסתיימה במרחק שני ניצחונות בלבד מאליפות, הוא הושעה על-ידי הקבוצה לכל העונה הקרובה, אחרי שהתברר שקיים יחסים בלתי הולמים עם עובדת של המועדון. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על הקיץ הנורא של בוסטון, על רוברט סארבר שייאלץ למכור את הבעלות על פניקס סאנס ועל עוד כמה עניינים שקיצרו מאוד את חופשת הקיץ של אדם סילבר

נשיא רוסיה מתנהג כמהמר שיודע שנגמר לו הקרדיט בקופת הקזינו, ובכל זאת מגדיל את סכום ההימור עם כל מה שיש (ובעצם אין) לו. כפי שמסביר לנו יאיר נבות, פוטין היה מוכן לסיים את הקרבות עכשיו ובלבד שיוכל להכריז על ניצחון, אלא  שכרגע זה לא אפשרי. אז כמה רחוק הוא יעז ללכת? ועד כמה האופציה הגרעינית אפשרית? בעוד כמה שבועות או חודשים נדע (או לא)

השיחות עם עו"ד גלעד שר, מי שעמל במשך שנות דור על קידום השלום וביסוס הדו-קיום, הן טיפות של אופטימיות בים הכאוס המקומי. הוא מודע לפרדוקס הגלום ב"דמוקרטית ויהודית" ובטוח שיש לו היתכנות; מאמין שגבולות מוסכמים למדינה יהיו בסיס הכרחי לשיקום החברה; עדיין מגדיר עצמו ציוני וגם בטוח שלמרות הכל, מדינת ישראל מתקיימת על יסודות איתנים

נעשינו חברה קשה, קהה ובעיקר אלימה. חברה שהולכת ומתרחקת משוויון, מחוק ומסדר, משפיות ומהיגיון. בשיחה עם קרן הבר אנחנו מדלגים בין הרשמים והתחושות בעקבות סרטו של בילאל יוסף "חיים בצל המוות" לביקורו של בן-גביר בבליך ומשם להתלהמות הכללית ברשתות החברתיות וכמובן - לביטויי האלימות הפוליטית בכלל. שורה תחתונה? עוד לא הגענו לתחתית

אחרי חודשים של דשדוש במקום, הרוסים דווקא צפו את מתקפת הנגד של אוקראינה והתארגנו לקראתה. רק שהם התכוננו למתקפה בדרום - מה שאכן קרה, בקטנה - אבל חטפו את ההפתעה חזק ומהר מאוד בצפון-מזרח המדינה. יאיר נבות מתאר את התרגיל המרשים של אוקראינה, הנסיגה הבהולה של הכוחות הרוסיים והאופציות של פוטין שהולכות ומצטמצמות

הביקור המתוקשר של ח"כ בן-גביר בתיכון בליך ובשבט הצופים התל-אביבי, האיר באור בוהק את מהותה של מערכת החינוך בדורות האחרונים. השיחה עם אסתי סגל חוזרת למקורות החינוך הימני-מתנחלי-אמוני-מסורתי כפי שאנחנו מכירים אותו היום, בדגש על האישים שבראש המערכת שהם האנשים שאחראים על חינוך הילדים (וגם המורים והמנהלים) שצהלו לקראת הח"כ הגזען וגם חינכו את הצלף שכיוון וירה והרג עיתונאית בשטחים הכבושים

תקלה נדירה הביאה לכך שרק היום עולה השיחה שהקליטה קרן הבר עם ח"כ עופר כסיף, שיחה שראשיתה באירוע שבו חברי הכנסת של המשותפת לא הגיעו לנאום של זלנסקי ששודר בזום. בשיחה כאן מסביר כסיף  את האירוע הזה ואת מה שרוב הישראלים לא ממש רואים ולא מבינים (לדעתו כמובן). ועוד בשיחה: חוסר השוויון האזרחי בישראל, חוסר שיתוף הפעולה בין המפלגות הציוניות עם ח"כי המשותפת וכמובן - שמאל בישראל, זהויות, כיבוש ואפליה

הסרבנות הפוליטית-אזרחית, שכמעט תמיד באה לכלל ביטוי בסירוב להתגייס ולשרת בצבא - גיוס בכלל וסירוב לשרת בשטחים בפרט - היא עניין שעולה ויורד בציבוריות הישראלית. בא והולך בגלים. ועכשיו עלו לכותרות הממשיכים הצעירים של השמיניסטים משנות ה-70, הקומוניסטים, הטייסים ועוד. עינת גרליץ ושחר שורץ, שניים מקבוצת צעירים שהמצפון שלהם הביא אותם לכלל סירוב, מסבירים מאיפה זה מגיע ואיזה מחיר הם מוכנים לשלם

לפני כמה שעות, באליפות ארה"ב הפתוחה בפלשינג, קווינס, ירד בפעם האחרונה המסך על הקריירה המופלאה של סרינה וויליאמס, הטניסאית הגדולה בהיסטוריה וכנראה שגם הספורטאית הגדולה והמשפיעה אי פעם. ציפי שמילוביץ', שעוקבת מהיום הראשון אחרי האגדה לבית וויליאמס (האחות ונוס והאבא ריצ'רד), מסכמת מסע בלתי נתפס וכמעט בלתי אפשרי. סיפור היסטורי שבנוסף לטניס ולספורט יש בו הכל והרבה יותר

בשבוע הבא יוצאת לדרך עוד עונה של פוטבול ואמריקה מתעלפת מהתרגשות. וכמו בכל שנה, גם פרשיות קשות של אלימות, הטרדות ואפילו חשד לאונס קבוצתי, לא ירחיקו את האמריקאים מהאצטדיונים והמסכים. שיחה עם כותב הספורט הייחודי (כלכליסט) והפודקאסטר המתמיד (בכל יום נתון) אוריאל דסקל על המשחק, התמורות שעבר, האפיל החברתי שלו, הצדדים האפלים שכולם מעדיפים להתעלם מהם וגם קצת על העונה החדשה

האם יאיר גולן היה הבטחה לשינוי או נטע זר במפלגה שלא ברור הקשר שלו אליה? שיחה עם אסתי סגל אחרי ניצחונה של זהבה גלאון - על מרצ, שמאל והדמיון המופלא שבין רשימות העבודה ומרצ ולמה בעצם לרוץ בנפרד. וגם על נתניהו ששתה ממעיין הנעורים, על לפיד שכובש אנשים, על גנץ שסוד קסמו לא ברור ועל החברה הישראלית שלא ברור לאן היא הולכת

נשיאים אמריקנים באים והולכים וכך גם ראשי ממשלות בישראל - הגרעין האיראני איתנו מאז ולתמיד. ושוב מדובר על אפשרות קרובה לחזרה להסכם הגרעין ושוב ישראל מתחפרת בהתנגדות שלה, לא ברור למה בדיוק. אלון פנקס כתב על זה מאמר פרשנות בהארץ וחזר לערוץ החוץ להסביר לכולנו מה בעצם קורה כאן. ולא פחות מעניין: כמה מילים על התופעה הפנומנלית שנקראת פוטבול אמריקני, רגע לפני פתיחת העונה החדשה

כשרכב השטח של אלכסנדר דוגין התפוצץ סמוך למוסקבה ובתו דריה נהרגה במקום, הדעה הרווחת הייתה שהיעד היה אביה - מקורב לפוטין ואף קיצוני ממנו. אבל בחלוף כמה ימים, זה פחות ברור. יאיר נבות, שעוקב מקרוב אחרי האירועים ו"הפיענוח" המאוד מהיר, מעדכן שייתכן שהמתנקשים לא בהכרח טעו. כל הפרטים בשיחה בערוץ החוץ, שסוקרת את המצב הנוכחי במערכה וגם את ההשלכות הכלכליות של הפלישה, לפני חצי שנה בדיוק

הייחוס המשפחתי של יואב לימור הוליך אותו בדרך היחידה האפשרית: עיתונות. מהשירות ב"במחנה" דרך השליחות בלונדון; מכיסוי עניינים פוליטיים לתפקיד הכתב לענייני צבא במעריב; מכס הפרשן הצבאי של הערוץ הראשון לכהונה כפרשן הצבאי של ישראל היום, תוכניות בנושאי ביטחון בגל"ץ ועד להגשת תוכניות בוקר בטלוויזיה המסחרית. שיחה על עיתונות אז והיום, טלוויזיה, רשתות חברתיות, צבא וביטחון וגם קצת ציונות בטעם של פעם

מרתק לראות מה קרה לאנשי ימין קשה, אידיאולוגי, שגדלו בבתים רוויזיוניסטים והיו הקולות הבולטים ביותר בימין הישראלי - ואיפה הם היום. חלקם פרש מרצונו, אחרים הופרדו בעל כורחם מהבית הפוליטי שלהם ורובם ככולם לא מבינים איך כל זה קרה. רוני בר-און, מי שהיה ח"כ בולט, שר בכמה משרדים, מפורשי קדימה ועוד, מספר את הסיפור דרך העיניים שלו

לא הרבה קורה עכשיו בגזרת רוסיה-אוקראינה ונראה שדווקא האוקראינים הם אלה שמתכננים מתקפות נגד ומדי פעם גם  עוקצים את הדוב הרוסי. למשל, בחצי האי קרים. יאיר נבות חוזר ומדווח מהמתרחש שם וגם מנסה להסביר את המתיחות החדשה-ישנה בבלקן המסוכסך - הפעם בין סרביה לקוסובו. ונקפוץ גם למזרח הרחוק, שהזכיר לנו שיש בעולם את סין, שהיא לא מתכוונת לוותר על טיוואן ושיום אחד היא תממש בכוח את ריבונתה שם

בהמשך ובתגובה ל"הסכת אוסלו" (פרק 169), מספר מי שהיה בצוות המו"מ להסכם הביניים ולימים ראש צוות המו"מ המדיני - עו"ד גלעד שר - על עקרונות המו"מ שהובילו להסכם אוסלו, אבני הדרך שלו, ההבטחה שהייתה גלומה בו והמציאות שאליה התגלגל. השיחה, בהשתתפות אסתי סגל, מדלגת בין העקרונות של קמפ-דייויד ב-1977 דרך ההסכם של 1993 ועד למציאות של קמפ-דייויד שנת 2000 - וכל מה שקרה בדרך. וגם: מה נשאר לעשות עכשיו

הרעיון החיובי של נסיעות חינם בתחבורה הציבורית העירונית לבני 75 ומעלה נתקל בתחנות המרה מסורבלות, בעיות בהמרת כרטיסי הרב-קו ומגבלות בקבלת הזיכוי על הסכומים שנצברו ולא מומשו, טרטור אנשים מבוגרים שאינם ניידים ומה לא. וגם על קטסטרופות התחבורה הציבורית בכלל, הריסות וחפירות הרכבת הקלה, השבתת הקווים בלילות ובסופי שבוע, ההתעללות בעוסקים עצמאים, השרירותיות בחלוקת מענקי ופיצויי הקורונה ועוד

בסרט "החיים בצל המוות", שזכה להיות מוצג בפסטיבל ירושלים, מגולל הבמאי בילאל יוסף את סיפור הפשיעה בחברה הערבית, את המאבק, הכאב וחוסר האונים שהפשיעה מביאה איתה - סיפור שהחברה היהודית ברובה לא מכירה ולא דחוף לה לפתור. שיחה על הסרט, על החיים עצמם, האפליה המוסדית והיעדר שיתוף פעולה הנחוץ ליצירת חיים טובים בין יהודים וערבים

ליגת הבייסבול מציגה השנה עונה מרתקת שבה שתי הליגות משחקות סופסוף על-פי אותם החוקים ("חובט ייעודי"); עונה שבה הגדולות ההיסטוריות חזרו להיות גדולות (היאנקיס והדודג'רס); עונת תחייה מרתקת גם לקבוצה השנייה של ניו-יורק, המטס; וגם עונה שבה, בגלל שיטת הפלייאוף המעודכנת, לכמחצית מהקבוצות עדיין יש סיכוי ממשי ללכת עד הסוף

כשמאזכרים את אוסלו, על מה בעצם מדברים? על ההבטחה שהייתה טמונה בו או על האלימות שבאה אחריו? האם אוסלו נכשל, כפי שטוענים רבים, או שדווקא ההצלחה שלו הביאו לחורבנו? ד"ר ארנון דגני בשיתוף ארגון "מולד" יצא לחקור את מה שהוביל והוליך להסכם הזה, כיצד הוא בא לעולם ומה הותיר אחריו. התוצאה: "הסכת אוסלו" - פודקאסט ב-8 פרקים

רשויות החקירה האמריקניות פועלות אולי לאט, אבל ביסודיות. ומי שעוקב אחרי דיוני הוועדה המיוחדת לחקירת ניסיון ההשתלטות על הקפיטול ב-6 בינואר 2021, מתרשם שהוועדה מתקרבת לבשר החי. ציפי שמילוביץ עוקבת  אחרי המתרחש שם, מודה שהיא פחות סקפטית משהייתה בתחילת הדרך אבל עדיין מעריכה שטראמפ ייצא גם מזה בלי אישום ובלי כלא

אחרי שניצן הורוביץ פרש מראשות מרצ ותמר זנדברג הודיעה על פסק זמן מהפוליטיקה, דרכו של יאיר גולן לראשות המפלגה נראתה סלולה. אבל אז הודיעה זהבה גלאון שהיא חוזרת למירוץ וגולן נתקל בפוליטיקה הפנימית בכל עוצמתה. אסתי סגל ואני שוחחנו איתו על ההתמודדות, על מצב השמאל, הכיבוש, הביטחון, החברה, הכלכלה, הרווחה ועל הסיכוי לשינוי

במקביל לאינספור החקירות, כתבי האישום, המשפטים, הזיכויים וגם ההרשעה ששלחה אותו ל-16 חודשים בכלא - עשה אהוד אולמרט דרך מדהימה מ"אף שעל" ו"שתי גדות לירדן" להכרה שרק הסדר מדיני שמבוסס על קווי 67' - כולל ויתורים דרמטיים בירושלים - יציל את המדינה. ועל הדרך גם מלמד אותנו עוד קצת מי זה בנימין נתניהו, כולל כמה סיפורים שספק אם סופרו בעבר. שיחה שבקלות אפשר לשייך אותה גם לערוץ השמאל

השם יותם נבין מעורר אצל רבים מאיתנו אסוציאציות גרפיות עזות. במקרה שלו, הביטוי "תיאור גרפי" הוא לא רק צורת ביטוי. מזה שנים שיותם נבין מעבד תמונות ומצבים של פוליטיקאים ואנשי ציבור בלי לעשות חשבון - עבודות שאיש מהם לא יתלה על קיר הסלון בביתו. נבין, עיתונאי במקורו (צלם, כתב ועורך) וגם איש עסקים - בשיחה על עיתונות, גרוטסקה ובני אדם

לפני שנה בדיוק עלה לאוויר הפרק הראשון, פרק ההיכרות שהשיק את הפודקאסט הזה: "על הדרך | שיחות עם טובי פולק". היום, אחרי יותר מ-160 פרקים, 6 ערוצי תוכן, מגוון רחב של נושאים וכמעט 90 אורחים - זה זמן טוב  להביט לרגע לאחור ולנסות להבין מה היה ולאן זה הולך. מוזמנים להאזין, להגיב, לשתף, להשתתף, להמליץ ולהציע

אחרי תארים ראשון ושני בלימודי אסיה (אוניברסיטת חיפה), מצאה עצמה שי יגר בעיצומה של עבודת דוקטורט על היחסים בין דרום וצפון קוריאה, על רקע הרעב ההמוני שהתרחש בצפון קוריאה בשנות ה-90. באחרונה היא גם הצטרפה למכון למחקר צבאי במרכז דדו כעמיתת מחקר. שיחה על האניגמה עם שגרירת הטוויטר לענייני קוריאה הצפונית

בזמן שברשת מנסים פרשנים בעיני עצמם להסביר את החברה הערבית ולבקש ממנה להציל את החברה היהודית מפני עצמה, השיחה של קרן הבר עם תא'אר אבו ראס, דוקטורנט למדע המדינה, מביאה תמונת מצב אחרת. אבו ראס לא מנסס להגיד את האמת: ה"לא פרטנר" הוא החברה היהודית. שיחה נוקבת על החיים במשותף ועד כמה העיניים שלנו עצומות לרווחה

הפרשנויות הקטלניות לתיקון השני של החוקה; התוצאות המעשיות של ביטול הלכת רו נגד וויד; תגובות הנגד המוגבלות של הבית הלבן והממשל הפדרלי; הצעדים המעשיים האפשריים של מושלי ונציגי המדינות הכחולות ועוד. שיחה מרתקת עם מעין אפרת, שלמדה וחקרה לעומק את הנרטיבים האמריקאים הסבוכים ומנסה לחזות לאן כל זה הולך בעתיד הקרוב והרחוק

במקביל וללא תיאום, יצאנו – יאיר נבות ואני – לחופשות קיץ באירופה. אני הסתבכתי בדרך ללונדון עם הכאוס הבלתי אפשרי של נתב"ג, יאיר הגיע בלי בעיות לאיטליה. מה שכן, שנינו נתקנו בחום ויובש אירופי קיצוני ואפילו נדיר לזמן הזה. שוחחנו על עולם התיירות והתעופה בימים אלה, על הטיסות, בתי המלון ואתרי התיירות. ובלי עדכון מהמלחמה אוקראינה אי אפשר

כשחוסה (יוסי) הוזמן לארוחה משפחתית וביקשו ממנו שלא ידבר פוליטיקה, הוא ויתר על הארוחה. כשהוא נוסע לחברון או למוקד פורענות אחר בשטחים, הוא מאוד מפחד. מת מפחד. מהמתנחלים, לא מהפלסטינים. קרן הבר חוזרת לערוץ השמאל ומשוחחת שוב עם מי שרואה בעיניים וחש ברגליים את הכיבוש שעליו אנחנו בעיקר מדברים וכותבים. והוא לא אופטימי

בשורה התחתונה, עוה"ד שחר בן-מאיר וניר אלפסה מסכימים שעדותו של עד המדינה פילבר הייתה מאוד בעייתית. הוא השכיל להציל את עורו ובמקביל זגזג בין החקירה במשטרה לעדות על הדוכן, התברר כעד לא אמין ולא סיפק את האקדח המעשן באישום השוחד. השבוע נפתחת עדותה של הדס קליין בתיק 1000 וזו הולכת להיות חגיגה מסוג שונה לגמרי

העדויות ממקור ראשון על אירועי ה-6 בינואר 2021, מפיה של מישהי שהייתה שם ביום הגורלי שבו ארה"ב כמעט וגלשה להפיכה שלטונית ו/או מלחמת אזרחים, הותירו את העולם השפוי המום. בשיחת המשך בערוץ החוץ מתאר חמי שלו את היום הסוער בדיוני הוועדה ומרחיב על הפסיקות הנוראיות של בית המשפט העליון, שמאיימות להחזיר את ארה"ב עשרות שנים לאחור

כתבה נרחבת שפורסמה השבוע בדה-מארקר סיקרה  את המצב המתדרדר של רשת 13. אבל הסיפור הוא לא "רשת" ולא "13" - הסיפור האמיתי הוא הסיכול הממוקד שבנימין נתניהו, שליחיו  ומשתפי הפעולה שלו עשו לערוץ 10 הצעיר, שהיה הבטחה למשהו אחר. אסתי סגל הולכת אחורה לשורשי האובססיה של נתניהו לשליטה בתקשורת - אובססיה שהשמידה את ערוץ 10 ובעיקר את חדשות 10 וחירבה לחלוטין את העיתונות הישראלית

בצל פסיקת העליון על חוקיות ההפלות, מתקיימים בוושינגטון דיוני הוועדה המיוחדת של בית הנבחרים על אירועי ה-6 בינואר 2021 (ההסתערות האלימה על הקפיטול). חמי שלו, אחד שמכיר היטב את הפוליטיקה והממשל בארה"ב, צופה בדיונים ואפילו הוא נדהם לגלות עד כמה האירוע היה קרוב להפיכה אלימה. וכמה מילים גם על הפוליטיקה שלנו

זה היה באוויר, זה היה צפוי, זה הודלף לפני כחודשיים ובכל זאת זה היכה את העולם המערבי בהלם. החלטת הרוב השמרני בבית המשפט העליון של ארה"ב על ביטול הלכת "רו נגד וייד" משמעותה הפקרת מיליוני נערות ונשים אמריקניות, בעיקר מהשכבות הנמוכות, העניות והמוכות של האוכלוסייה. ולהערכת ציפי שמילוביץ', הבשורה הרעה היא שזה לא ייעצר באיסור על הפלות. הרע עוד לפנינו

רו"ח-מין-הון (דודו קינן), איש העסקים הישראלי שמחלק את ימיו ועסקיו בין בנגלור לרחובות, עומד על כך שהוא אינו רואה שחורות מקצועי. בשיחה מפוכחת איתו הוא מתאר את היקף ועומק המשבר והשבר בשורה ארוכה של מרכיבים כלכליים ופיננסיים ולא מוכן להמר כיצד ומתי כל זה ייגמר. שיחה ריאלית להחריד על עולם שמשתנה לנגד עינינו

אחרי רצף אינסופי של מערכות בחירות הייתה לכתבים והפרשנים הפוליטיים עדנה - ממשלה שכיהנה בשקט יחסי במשך שנה תמימה. לא עוד. השיחה עם טל שלו, הפרשנית הפוליטית של וואלה!, נערכה 24 שעות בדיוק לפני שבנט ולפיד הטילו את הפצצה הפוליטית. וכמו בהזמנה, השיחה התנהלה בדיוק על הדברים האלה: פוליטיקה, פוליטיקאים, בחירות ועיתונות

טליה לוין  חתומה על כ-500 טורים שבועיים ב"מעריב סופהשבוע". עוסקת בכתיבה, בהוראה, מחבבת בנוסטלגיה וכותבת על פוליטיקה, חברה, אנשים, יחסים, יין בפרט ואלכוהול בכלל. הייתה רקדנית מקצועית, שחקנית תיאטרון וגם אופרה. והיא גם חברה בכירה בפורום "החתונמיות" - הדיבור הכי חם ברשת היום (והכי בלתי מובן למארח שלה)

קלישאה נושנה טוענת שבספורט אין דבר כזה "מגיע". מצד שני, כשהמנצח הוא "הנכון" - זה האושר המושלם. אז לגולדן-סטייט הגיע לקחת את האליפות הרביעית ב-8 שנים, לסטפן קרי הגיע לזכות לראשונה בתואר השחקן המצטיין של סדרת הגמר, הטובים אכן ניצחו ושאר מרכיבי האגדה קיבלו את ההכרה שלה היו ראויים. שיחה עם ציפי שמילוביץ' לסיכום סדרת הגמר

אחרי שהמלחמה נכנסה להתשה מתמשכת ונדמה היה שהעולם מתחיל לשכוח מקיומה, נקטו הצדדים בפעולות והצהרות שהבהירו שמה שהיה הוא מה שיהיה - לפחות עד להודעה חדשה. מצד אחד, מנהיגי אירופה חזרו לעלות לרגל לקייב לסדרת פגישות עם הנשיא זלנסקי; מהצד השני, נאום תקיף של פוטין הבהיר שהוא לא מתכוון לעצור. להיפך. יאיר נבות מספר ומעדכן

שאלות הפרטיות והזכות לפרטיות מלוות אותנו לאורך כל חיינו. כולנו מצטטים את האח הגדול ו-1984, קוראים בצמא סיפורי ריגול ובלשים ומתנחמים בכך שזה קורה למישהו אחר ולא לנו. הבעיה היא שבעוד שבעבר התמודדנו בשאלות פרטיות מול הריבון, המדינה - הזמן הדיגיטלי מביא אותנו למחוזות מאתגרים הרבה יותר. שיחה עם המשפטן, פרופ' מיכאל בירנהק מאוניברסיטת ת"א, על חלק מההיבטים של הזכות לפרטיות בעידן המודרני

עם הגב לקיר, עם חצי רגל בקבר, עם קרסול פגוע אצל כוכב הגדול, בנחיתות גופנית ופיזית משמעותית, עם שחקן מרכזי שאיבד לחלוטין את היכולת לקלוע סל. ואחרי כל זה - ניצחון חוץ אדיר של גולדן-סטייט במשחק 4 בסדרת הגמר, בבוסטון, אחרי תצוגת כדורסל היסטורית של סטפן קרי. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על משחק נדיר וחד-פעמי ועל מה שאפשר ללמוד ממנו

כמעט ארבעה חודשים לפלישה הרוסית, והקמפיין של המערב בהובלת ארה"ב - שעיקרו סנקציות כלכליות-מסחריות קשות על רוסיה (במקביל לסיוע אזרחי וצבאי מסיבי לאוקראינה) - מציג תוצאות מרשימות. אלא שלמהלכים האלה יש השפעה מטלטלת על השווקים העולמיים (ניירות ערך וסחורות בכלל ומשק האנרגיה בפרט) וכאן נכנסת למשוואה ערב הסעודית. אלון פנקס משרטט את דילמות הריאל פוליטיק של הנשיא ביידן

מאה ימים לפלישה הרוסית לאוקראינה והקונפליקט המדמם מגבש מאפיינים של מלחמת התשה מתמשכת. בשיחת העדכון השבועית מסביר יאיר נבות מה קורה ומה התחדש, מספר על המשך חימושה של אוקראינה באמצעי תקיפה מתקדמים, מעדכן בסטטוס המצור הכלכלי המתהדק על רוסיה וגם מתייחס לשמועות על בריאותו הרופפת של הנשיא פוטין

בתחילת העונה קבעו סוכנויות ההימורים שבגמר ה-נבא ייפגשו הלייקרס וברוקלין. איך זה נגמר כולם יודעים. אחר-כך הדעה הרווחת הייתה שנקבל גמר חוזר, ופיניקס - הקבוצה הטובה ביותר בעונה הרגילה - תאזן את החשבון עם מילווקי. גם זה לא הסתייע והלילה תתחיל סדרת הגמר שתפגיש את גולדן-סטייט ווריורס ובוסטון סלטיקס. שוחחתי עם ציפי שמילוביץ' על הדרך שעשו שתי הקבוצות, מה הולך לקרות בסדרה וגם העזנו להמר איך זה ייגמר

רגע לפני שמתחילה סדרת הגמר של ליגת הכדורסל הטובה בעולם, שיחה בערוץ הספורט של הפודקאסט עם שגיא רפאל על העונה שהסתיימה, קצת על הפלייאוף והגמר שעומד להיפתח השבוע - ועל ההדסטארט למימון הספר שהוא מתעתד לכתוב על העונה שהייתה. "קוראים את הליגה" (שם זמני) יסכם את העונה ויחזור לסיפורים הגדולים שהרכיבו אותה

כמעט שנה להקמת ממשלת השינוי, הריפוי והאיחוי ומאז ועד לרגעים אלה ממש, החברה הישראלית היא הכל חוץ משינוי, ריפוי ואיחוי. השיחה עם קרן הבר עוסקת במעשי ומחדלי הממשלה הנוכחית מול התעצמות הפשיזם, בביטויים הבוטים של מפגיני העליונות היהודית ושואלת האם באמת הרע הנוכחי עדיף על האלטרנטיבה המפחידה. ועיתוי הפרסום (כך יצא), בעיצומו של מצעד הדגלים הלאומני והאלים, הופך את השיחה למצמררת במיוחד

השבוע רצח נער מתבגר 19 ילדים ושני מבוגרים בבית-ספר יסודי בטקסס. לפני שבוע רצח בן אותו הגיל עשרה שחורים בסופרמרקט בבאפלו, ניו-יורק. שני אירועים שמצטרפים לשרשרת אינסופית של מעשי טבח חסרי פשר בחפים מפשע. מכירות הנשק בארה"ב יצאו מכל פרופורציה, ההגבלות מגוחכות והפיקוח אפסי. איפה ומתי זה נולד ואיך הגענו לטירוף הנוכחי? ואיך זה שאיש לא באמת מנסה לעצור את זה? ציפי שמילוביץ' מנסה להסביר

שלושה חודשים ויום מאז הפלישה הרוסית לאוקראינה, ועדיין הסוף אינו נראה באופק. יאיר נבות, שעוקב אחר האירועים ומדווח בקביעות, מזכיר שהמלחמה לא פרצה בפברואר השנה אלא לפני 8 שנים, עם כיבוש האי קרים על-ידי הרוסים. ובשטח, נכון להיום, הרוסים מתמקדים בניסיון נוסף להשלים את כיבוש חבל דונבאס

הפעם האחרונה שבה הייתי תקופה משמעותית בחו"ל הייתה לפני 4 שנים כמעט וזה פשוט בלתי נתפס. אז תקופת היובש הסתיימה, נסענו בשלום וחזרנו בשלום. אלא שכמעט כל הדברים שהיו בעבר מובנים מאליהם, כמעט אוטומטיים, נראים היום קצת אחרת. אז ריכזתי לסיכום קצר כמה מהפרוצדורות, הלבטים והדילמות של החזרה לשגרת נסיעות וגם קומץ טיפים לגבי כמה דברים טריוויאליים, שבעבר הלא רחוק מי בכלל היה מדבר עליהם

אתמול, כמו תמיד ב-9 במאי מאז סיום המלחמה ההיא, ציינו הרוסים את הניצחון הגדול על הנאצים. אבל הפעם המצעד הצבאי היה מעט עגום, המטס החגיגי בוטל, אורחים מבחוץ לא נראו וגם המעגל הפנימי לא היה לגמרי מאויש. יאיר נבות צפה באירועי יום הניצחון, האזין לפוטין ומביא את התרשמותו. השורה התחתונה: לפי שעה אין שינוי של ממש בזירות המלחמה

כמה מאיתנו יודעים מה זו באמת איראן? מה מרכיב את המעצמה האזורית הגדולה עם ההיסטוריה העשירה, האוכלוסייה המגוונת וכל השאר? אחד שיודע הוא ד"ר רז צימט, מומחה לאיראן ממרכז אליאנס באוניברסיטת ת"א ובמכון למחקרי ביטחון לאומי. לרגל הוצאת ספרו "איראן מבפנים", הוא מתארח בערוץ החוץ של הפודקאסט ומספר על איראן מבפנים

אחרי שירותו הצבאי הלך גונן בן יצחק לעבוד בשכונה הכי קשה של באר-שבע במסגרת תנועת הצופים, ושם התוודע לראשונה לישראל השנייה. אחרי רצח רבין הוא התגייס לשב"כ ושם פגש את הצד האפל של המדינה. ואז הגיעו מחאות מתווה הגז ופתח-תקוה וכמובן השיא בבלפור - וכל השאר היסטוריה. שיחה לא אופטימית במיוחד על החברה, המחאה והמדינה

למרות שתמיד הייתה מזוהה עם ארה"ב והמערב, ישראל ממשיכה לשבת על הגדר בכל הנוגע למעשיה של רוסיה - והתוצאה בלתי נסבלת. ערן עציון, מי שהיה סגן ראש המל"ל, ינסה להסביר את הסיבות להתנהגות הישראלית. הוא גם מעדכן בנוגע לסטטוס השיחות (התקועות) על חידוש הסכם הגרעין מול איראן ומביע את דעתו גם על הסכנות שמאיימות עלינו מבית

השיחה עם הסופר והפובליציסט עודה באשארת, שהוקלטה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, נוגעת לזיכרון ולאחריות ומתייחסת לשואה היהודית ולנכבה הפלסטינית ולצורך בהכרה שנחוצה לתהליך הריפוי. דיאלוג על פליטות, עוולות, שוויון וערכים אוניברסליים עם המון הסכמה וגם מעט אופטימיות, אבל זהירה במיוחד

אחרי הפסקת חגים קצרה, יאיר נבות חוזר לערוץ החוץ עם עדכון על מה שהתרחש בזירה הרוסית-אוקראינית בשבועות האחרונים, קצת על העיקשות של פוטין ועל התגובות המשמעותיות של ארה"ב, האיחוד האירופי ובעקיפין גם נאט"ו. וגם: כמה סיפורים מצמררים על הפנים, השמות והזוועות של הטרגדיה הכה מיותרת הזאות. שיחה נטולת בשורות

אחרי סיבוב ראשון צפוף ומורט עצבים ובתום סיבוב שני שהסתיים בהפרש לא דרמטי (מארין לה-פן גרפה כמעט 42% מהקולות), נקבע שנשיא צרפת עמנואל מקרון ימשיך לכהונה שנייה. דניאל שק, מי שהיה שגריר ישראל בצרפת ובמונאקו, מספר לנו על הבחירות שהיו, על מארג הכוחות הפוליטי הנוכחי ועל מה שצפוי לנשיא הרפובליקה בכהונה השנייה שלו

לפני כמה שבועות עולם הספורט רגש ונרעש: טייגר וודס חוזר. הגולפאי האגדי, שכמעט איבד את חייו בתאונת דרכים כשנה לפני טורניר המאסטרס ואיש לא העלה על דעתו שהוא יצליח לעמוד שוב על הרגליים - לא כל שכן להתחרות בטורניר הכי מפרך - עשה את זה. שיחה מרחיבת דעת עם אלון גרנות על מה זה בכלל גולף, על משמעותו בעולם וגם על מה שקורה כאן

במלאת חודשיים למתקפה הפראית של רוסיה על אוקראינה, שיחה נוספת - שיחת עדכון - עם החוקר וההיסטוריון ד"ר רומן ברונפמן. בעוד שבחזית הצבאית אין חידושים משמעותיים (הרוסים מרפים לפי שעה מקייב ומתרכזים במתקפות במזרח, בניסיון להשתלט על עוד ערים בנוסף למריופול) - ברוסיה פנימה הכאוס הפוליטי, הצבאי והאזרחי רק הולך ומחריף

היום כולנו יודעים עד כמה הרשת היא נשק יעיל ואכזרי בידיהם של גורמי כוח שלוחי רסן - תנועות פוליטיות, גורמי הון, אופורטוניסטים חסרי עכבות ודיקטטורים רצחניים. אורי קול הוא אחד הפעילים הנמרצים בחשיפת השתלטות הימין הקיצוני על המדיה והמסר, בבלימת השתוללות הטרולים והבוטים, בפייק-ניוז ועוד. שיחה עם אדם צעיר ונחוש ולמרות הכל אופטימי

הפליי-אין מאחורינו, שתי הקבוצות של לוס-אנג'לס נשארו בחוץ והפלייאוף של ה-נבא בעצם כבר יצא לדרך. שיחה עם ציפי שמילוביץ' על העונה שהייתה, על המובילות במירוץ לאליפות, על הקבוצות שעשויות להפתיע וקצת על אלה שאין להם מה לחפש ומה למכור בשלב הזה של העונה. חלק מהתחזיות המוקדמות כבר קיבלו אישוש אמש אבל זו ממש רק ההתחלה

המיזם האישי הצנוע הזה, שהתחיל בהיסוס בשבוע האחרון של יולי 2021 ומאז לא עצר לרגע - נהפך די מהר למפלצת תוכן ששואבת על בסיס יומי את כל הפנאי והאנרגיה של בעליה. אז רגע לפני הסדר, קצת סדר אישי: מחשבות (בחלק השני גם בדיאלוג עם קרן הבר) על הפודקאסט, מהותו ומטרותיו, הנושאים, הערוצים, האורחות והאורחים. וגם על ההשקעה והתמורה

לפני הרבה שנים שאלו את משה סיני מה הוא הכי אוהב. התשובה הייתה: כדורגל. וחוץ מזה, מה עוד? כדורגל אנגלי. וככה גם אנחנו - ציפי שמילוביץ', ארז שץ והח"מ. אז נפגשנו לשיחה משולשת על ספורט, על תרבות ספורט, על עיתונות ותקשורת ספורט - בעיקר ספורט אמריקאי. הפרק יצא ארוך במיוחד, ולמרות זאת יכולנו להמשיך לקשקש עוד שעות. מוזמנים

מצד אחד, הצבא הרוסי ויתר לכאורה על כיתור ובוודאי כיבוש קייב ובפועל נסוג לחלוטין מסביבת עיר הבירה; מהצד השני - הרוסים מגבירים את הלחץ על הכוחות האוקראינים ובעיקר על האוכלוסייה האזרחית במזרח המדינה. ובכל יום שעובר מתגלים עוד ועוד מעשי זוועה שהרוסים ביצעו באזורים שאליהם נכנסו. ולמרות הלחץ העולמי הכבד על פוטין, הסוף אינו נראה באופק

לציפייה של נשיא אוקראינה שמועצת הביטחון של האו"ם תנקוט בפעולה מול רוסיה, אין על מה להתבסס. כפי שמסביר הפרשן והדיפלומט לשעבר אלון פנקס, למועצת הביטחון - כמו לאו"ם בכלל - אין כלים להתמודד עם משברים וגלובליים. ולמרות שמוקדם לשפוט את הצלחת הסנקציות, ברור בעליל שפוטין נקלע למבוי סתום ורק הוא יחליט מתי וכיצד הוא ייחלץ ממנו

את המסע שלו בעיתונות החל חמי שלו - עד לא מכבר כותב ופרשן בכיר בעיתון הארץ – דווקא בג'רוזלם פוסט, עד שהעיתון נמכר למו"ל שהפך אותו על פניו וסימן את סופה של העיתונות הישראלית הבלתי תלויה. בשיחה בערוץ העיתונות מספר שלו על התחנות בדרך: דבר ומעריב, ישראל היום והארץ, השליחויות בחו"ל ובעיקר התמורות שהמקצוע החשוב עבר מאז ועד היום