במיוחד לסוכות, אירחתי ב"סוכה הנפשית שלי" 5 חברים חדשים בחיי, התקבצנו ביחד, חתיכות מחלקי הפאזל של החברה הישראלית ותראו מה יצא כשמוכנים להתעניין באמת אחד בשני. הכרנו לפני מספר חודשים במסגרת תוכנית שנקראת "המעבדה לחיבורים", יוזמה של הפדרציה היהודית של ניו יורק, במטרה לקדם לכידות חברתית דרך עשיה משותפת.  משתתפים בתוכנית הזו  אלה ש"תורתם אמונתם", וכאלה שרק הדיבור על אלוהים עושה להם לזוז באי נוחות בכיסא. יש כמה שעומדים כבר כמעט שנתיים בקפלן, וכאלה שעומדים בצמתים אחרים. יש מי שחולם על פדרציה יהודית פלשתינאית שתקום כאן יום אחד, ויש מי שחולם על מדינה יהודית הלכתית. יש כאלה שעבורם האדמה היא קדושה, ואת אלה שעבורם הנאמנות למשפחה היא ערך עליון, יש כאלה שמבקשים לא להכנס לשום תווית. בקיצור הבנתם - חילוניים ודתיים, ליברליים ושמרנים, ימין ושמאל - מכל וכל.  אנחנו כבר כמה חודשים בדרכים  מנסים לסלול איזה נתיב שעליו נוכל לצעוד יחד, ולמצוא איך אנחנו יכולים להיות שותפים. איך עושים "אנחנו". בפרק הזה, סביב השולחן שלי באולפן מתארחים  5 מתוך החברים - רמזי הוא בדואי מרהט, יזם ומוביל טכנולוגי, מייסד ומנכ"ל עמותת science club , מעיhן היא חרדית מבית שמש, והיא מנהלת עירונית של תוכנית אורבן 95 בבית שמש, תוכנית המנגישה את המרחב הציבורי לקטנטנים, מיכל- מהישוב מורשת שבצפון' היא מנהלת התכניות בעמותת פעמונים - עמותה המסייעת ליחידים ולמשפחות לנהל חיים כלכליים מאוזנים. עדי מירושלים, היא הבעלים והסמנכ"לית של אתר החדשות "כיפה" והיא עוסקת כבר למעלה מעשרים שנה בתחום התקשורת וקשרי ממשל. עמרי מתל אביב, מנהל קריאטיב, תסריטאי ויוצר תוכן, פעיל במערך ההסברה נגד אנטישמיות. ואנוכי - פסיכולוגית סופרת ומוזיקאית מהוד השרון.  6 אנשים שצמחו בבתי גידול שונים, באזורים גאוגרפיים אחרים, עם תפיסה פוליטית שונה, עם מקצועות שונים, ועם אהבה מאד דומה ועמוקה לבית הזה שלנו - ישראל. בשיחה אישית, מלב אל לב - שיחקנו יחד במשחק ה"תודו ליסט" ובאמצעות שאלות ההודיה - חלקנו אחד עם השני זכרונות ותקוות, סיפרנו על אבא ואמא, על המשפחות בהן צמחנו ועל אלה שיצרנו בהתבגרותנו, על אתגרים שעברנו, על המקומות האהובים עלינו כאן בארץ וגם קצת על החלומות שלנו לעתיד. לא דיברנו פוליטיקה, דיברנו "אנושיות" .לא דיברנו "מגזר", דיברנו חוויה פרטית ואישית.ועשינו לנו סוכת שלום, סוכה של שלום בתוכנו. בדיוק כמו המשאלה ההיא של שלומית שעליה אנחנו שרים מילדות   אם גם אתם רוצים לפתוח שולחן בסוכה שלכם או סביב ארוח החברים הבא - מוזמנים להכיר את ה"תודו ליסט"   בלינק - https://tinyurl.com/2v4ey55c עוד על הקולאב, מעבדת החיבורים' תוכלו למצוא בלינק הזה  https://www.colab.org.il/

בתוך המציאות הישראלית הכל כך מורכבת בשנה/שנתים האחרונות, הספוגה בכאב ובדאגה, יש לא מעט ייאוש, ולא פעם רצון לברוח, להמריא מכאן לאנשהו, למקום שקט ובטוח, כזה שבו השמים לא מטפטפים טילים או רסיסי יירוט, כזה שלא צריך לצרוך בו חדשות על בסיס שעתי.  רבים מפנזטים על חופשה, או רילוקיישן, או סתם הרפייה זמנית עד שהעניינים יסתדרו כאן ומישהו יתקן בשבילנו את המציאות.  אבל זה לא באמת אפשרי, עבור רובנו, אפילו כשאנחנו נוסעים, אנחנו מופתעים לא פעם לגלות שארזנו גם את עצמנו במזוודה, עם כל ענייני הלב/הדאגות/הטרדות, והחיבור העמוק שיש לנו לבית שלנו, כאן בישראל. אז לכבוד השנה החדשה - קבלו את מה שאני מכנה "חומר מרחיב תודעה - גרסת הסאחית" (הגירסה שלי),  הנה כמה דברים שאני עושה כדי להתרחב בימים של צמצום, כדי לא להרגיש נחנקת, כדי להיזכר בטעם החיים ובמשמעותם.  לפני כמה שבועות אירחה אותי תאיר מורדוך בפודקאסט שלה. באתי לדבר אתה על האפשרות לצאת למסעות, להגביר את תחושת האנרגיה והחיוניות שלנו, ולגלות תגליות, גם בלי להחתים דרכון. אז הנה השיחה שלנו, ואני מאמינה שהיא תעודד אתכם בימים המורכבים האלה. ואמן שתשפ"ה תשיב אלינו במהרה את החטופים שלנו, את החיילים שלנו, את המדינה למסלול של תיקון ושיקום, ואת תחושת השפיות בבית הזה שלנו

שולה מודן, היא פסיכותראפיסטית, סופרת, עורכת, אשה רבת פעלים. ממש לאחרונה היא חגגה יומולדת 80 ובצמוד לזה היא חוגגת גם את לידתו של ספר חדש שלה. הזמנתי אותה לשיחה, ביקשתי לשמוע ממנה: "מה את כבר סוף סוף מבינה על החיים בגיל 80?  ועל איך זה להיות בת 80? היא צחקה ואמרה לי מיד : "אני לא ממליצה", אז פירטתי ואמרתי שאני רוצה ללמוד מחוכמת הדרך שלה, כי היא אשה חכמה מאד בעיני, והיא אמרה שוב - "תראי, הרי כל אחד חורש את אדמתו בעצמו".. אז תספרי לי הנוף , ביקשתי ממנה, כי שולה יודעת לספר על נוף,  על נוף פיזי ועל נופי הנפש, והיא מנסחת את זה כבר שנים רבות בכל העשייה המיוחדת והמגוונת שלה. הספר החדש שלה - "כל יום בולע שמש", נכתב בעקבות חוויה שעברה לפני חמש שנים כשהתאשפזה באיכילוב, אשפוז טראומטי,של מחלה בימי קורונה ובידוד. בימים ההם של בגידת הגוף, העסיקה אותה מאד השאלה - איך אפשר לחיות כשמחכים למוות? כמה שנים אח"כ היא כתבה על זה רומןץ במרכזו - חיבור מפתיע בין אשה שמאושפזת באיכילוב, המחליטה בלילה אחד של כמעט יאוש, לברוח לכמה שעות החוצה, אל הספסל שברחוב, ספסל, שעליו היא תפגוש הומלס.  הספר עוסק בשאלות עמוקות על החיים ועל המוות, על הומלסיות ובית, על רכוש והיעדרו. וגם על האפשרות לחיבורי נשמה מפתיעים שהחיים מזמנים לנו. בעמודים הראשונים היא כותבת כך - "בלילה השישי בבית החולים, בבידוד, מיוסרת, הגיחה מתוכי ההבנה שבכל יום, אני מידרדרת יותר ויותר, מחליקה לעומקו של בור. יכולה פחות, מתקשה בפעולות פשוטות, נחטפים ממני חלקיי המוכרים, בגדיי הרגליי, הגנותי, מעשיי ומחשבותי… כוח זר השתלט עלי. כבו לי האורות של עצמי". המשפטים האלה נשמעים כאילו נכתבו על כולנו, היום. על החוויה הישראלית שלנו עכשיו, על כך שנחטפים מאתנו חלקיינו המוכרים. רבים חווים את התקופה הזו כבור, ומרגישים גם הם את החשיכה הזו של "כבו לי האורות של עצמי".  מוזמנים לשיחה על השאלה מה ניתן לעשות כדי להדליק את האור בחזרה.   

אנחנו רגילים לשאול את עצמנו - מה אנחנו חייבים לילדים שלנו? איך להיות הורים טובים? אבל בשיחה הזו, הפכנו את השאלה - "מה הילדים שלנו חייבים לנו?" והאם בכלל?  ומה עושים עם התלות שלנו בילדינו? עם המשאלות והאכזבות והשמחות והדאגות,וכל עיסקת החבילה הרגשית הזו הכרוכה בחווית האימהות.  האורחת שלי היא  ליהיא לפיד, עיתונאית, פעילה חברתית, צלמת וסופרת. היא פרסמה 13 ספרים, ברבים מהם היא משרטטת קווים לדמות החוויה האימהית. ליהיא היא בעצמה אמא לשני ילדים. בתה יעלי שאובחנה כבר לפני שנים על הרצף האוטיסטי,היא ילדה מיוחדת שהפכה את ליהיא לאמא מיוחדת ועיצבה גם משהו בתחושת השליחות שלה - להשמיע את קולם של אנשים מיוחדים, לעשות להם מקום בשולחן המשפחתי ושייכות במרקם החברתי. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על הקשר המורכב והפלאי הזה שבין הורים לילדיהם. על קירבה ומרחק, משאלות ואכזבות, שייכות וזרות. אני בטוחה שתתחברו או כ"ילדים של" אמא כלשהי… או  כ"הורים של" ילד כלשהו, או גם וגם

"עוד לא אבדה תקוותנו" - מזכיר לנו ההמנון הלאומי שלנו, אבל בימים האלה - נראה שצריך להתפלל לא רק לשלומנו ולהישרדותנו אלא גם ליכולת שלנו לשמור על התקווה.   תקוה, יש הגורסים, היא מה שנשאר לנו "להחזיק" כשאין שום דבר אחר שאנחנו יכולים לעשות, אבל בפרק הנוכחי נדבר על תקווה פעילה- על תקווה שכרוכה בהגדרת מטרות ברות מימוש ובחתירה בלתי נלאית למימושן. נספר על מחקרי המדע של התקווה, ונצייד אתכם לא רק במחשבות אלא גם בטכניקות שיעזרו לכם למלא את מחסני התקווה שלכם שהתרוקנו. האורח שלי, פרופ' בן קורן הוא רופא, אונקולוג בכיר, והוא גם חוקר כבר למעלה מ 20 שנה את המדע של התקווה. יחד עם אשתו דבורה, מטפלת משפחתית  הקים את ארגון "גישה לחיים", שמציע סדנאות תקוה לאנשים. בשיחה מרגשת במיוחד הוא מספר לי על חייו, על תפיסת עולמו ועל השליחות המקצועית שלו. בימים עכורים שכאלה, השיחה והמפגש שלי עם פרופסור קורן היו קרניים של אור ומזור לנפש. אני בטוחה שכך תרגישו גם אתם כשתאזינו. ואם אתם רוצים לבחון את עצמכם - עד כמה אתם "תקוותיים" - הנה המדד - the adult hope scale מתורגם לעברית - https://forms.gle/55oVriKEkanKM4KN7

דמיון הוא תכונה שניתנה לאדם כדי לפצותו על מה שאינו, וחוש הומור - כדי לפצותו על מה שהינו. -  כתב פעם אוסקר ויילד. בימים קשים,אנחנו זקוקים לשניהם, לדמיון כדי להאמין שהמציאות תשתפר יום אחד, ולהומור - כדי שנוכל לשאת את זה בינתיים. מחקרים פסיכולוגים מצביעים על כך שהיכולת להשתמש בהומור היא סוג של חוזקה, שריר שאם מפתחים אותו, פשוט עוזר לנו לעבור את החיים האלה, על המורכבות שלהם, עם הראש קצת יותר מעל המים. הומור כסוג של "שנורקל נפשי".  בפרק הנוכחי אני מארחת את עינב גלילי, עיתונאית, אשת תקשורת, אשה שמחזיקה ארסנל של מילים, והן נשלפות, מדוייקות, תופסות את מצב האדם,  ומנסחות אותו, תמיד עם דוק של הומור, ציניות, סאטירה. בשיחה מלב אל לב אנחנו מדברות על החיים בכלל ועל המסע הפרטי שלה. על כאבים ועל הומור. על אהבה וזוגיות, על זכרונות הילדות שלה, על האופן שבו למדה מאביה שאין רגע שלא מתאים לרכך אותו באמצעות מבט קורץ. ודיברנו גם על הומור בחדר הטיפולים. על האופן שבו הומור מחבר בין אנשים, והופך אותם לרגע לבעלי ברית של הבנה, שותפים לרגע של הסתודדות פרטית מול המציאות 

פרופסור מירב רוט היא פסיכולוגית, פסיכואנליטיקאית סופרת ומומחית לטראומה. בחייה האישיים היא מכירה את החוויה של טראומה פתאומית, של בולען כזה השומט  את הקרקע מתחת לחיי המשפחה. כשהייתה בת 18 נהרגה אחותה הבכורה מיכל, בתאונת דרכים. האובדן המשפחתי הנורא,היה למעשה בית-הספר שלה להתמודדות עם טראומה ועיצב לא רק את חייה האישיים אלא גם את השליחות המקצועית שלה. מאז ה-7 באוקטובר מרב עסוקה בלווי,טיפול ותמיכה במאות נפגעים, אנשים שאיבדו את היקר מכל, משפחות חטופים, מפונים, וגם אנשי מקצוע המלווים אותם. היא יודעת לעמוד עם הנפגעים על סף התהום ולעזור להם להאמין שימצא להם סולם, משהו שיעזור להם לטפס למעלה על החבל של הדחף לחיות, משהו שיעזור להם לדבוק בחיים ולא לסגת אל ה"מוות הנפשי" שהטראומה מושכת אליו. בימים אלה יוצא לאור ספרה החדש -"מלחמות יצרים בספרות העולם ועל ספת הפסיכואנליזה" במרכז הספר מירב משרטטת את קוי המתאר של כמה מהמאבקים היסודיים המתחוללים בתוך נפש האדם. כמו למשל המאבק בין הדחף לחיות, לבין הרצון למות במצבים מסוימים. בשיחה מלב אל לב אנחנו צוללות לסיפור חייה האישי והמקצועי, לזכרונות הילדות שלה בבית בו גדלה, בבית שבו כולם כתבו, וגם קראו זה את כתביו של זה, בית שבו ארוחת הצהרים כללה קציצות ואורז וגם דף ועט ומשחקי מילים וריצה הלוך ושוב לאנציקלופדיה. שיחה על המתנות הנפשיות שקיבלה מאימה הסופרת שולמית לפיד, ומאביה העיתונאי הסופר והפוליטיקאי טומי לפיד' ומהקשר הקרוב והמיוחד שלה עם אחיה, יאיר לפיד. שיחה על תפקיד ותפקוד, על "אמונה שיש בה עשייה", על אופטימיות ועל האפשרות לבחור בחיים למרות ובנוכחות משברים נוראיים   

רבים מאתנו חוו בחודשים האחרונים, מאז ארועי ה7 באוקטובר, רגעים של פחד מצמית. וזה ממשיך - כל אזעקה, כל "הותר לפרסום", כל נוטיפיקציה שקיבלנו בynet, הכל מעורר ללא הרף את מנגנון תגובת הפחד בגוף ובנפש שלנו. קשה לחיות עם כל כך הרבה פחד באוויר, אבל בפרק הנוכחי - ננסה להתיידד קצת עם הרגש הבסיסי הזה, להבין למה פחד הוא רגש חשוב, הישרדותי, מציל חיים לפעמים. נשרטט את ההבדל בין פחד לבין חרדה. נבין מדוע פחד עשוי להיות מדריך טוב ברגעים מסויימים, אבל חרדה - היא זו שממררת את חיינו ומצמצמת אותנו.  האורחת שלי, ד"ר קרן בן יצחק, היא חוקרת מוח העוסקת ברגשות, במיוחד בשאלה - מדוע חשוב להרגיש? היא גם פסיכותרפיסטית שמטפלת באנשים המתמודדים עם חרדות ופוביות. היא עצמה הגיעה לתחום של חקר המוח אחרי אירוע מסכן חיים שעברה כשהיתה בשנות ה-20 לחייה ונקלעה לשוד מזוין.  האירוע ההוא הותיר אותה עם חוויה של פוסט טראומה, כזו שהיו לה תסמינים יומיומיים למשך שנה, ואלה שלחו אותה למסע של למידה מקצועית ואישית - על מנת לעזור לעצמה להחלים, ובהמשך גם לרבים רבים אחרים.  בשיחה מעודדת, שתנסוך בכם אומץ, נצייד אתכם גם במחשבות וכלים שיעזרו לכם - לא לפחד מהפחד לאתר של שירלי יובל-יאיר- https://shirley-yuval.com/ לפרטים על סדנת "פסיכולוגיה חיובית בימים קשים" -https://tinyurl.com/ywwdcarw  

לפני שנים כתב דוד גרוסמן את הספר הנפלא שלו - "מישהו לרוץ איתו" והכניס למטבעות הלשון הפרטיות שלי עוד מושג. מישהו לרוץ איתו - זה מישהו שיכול להיות לי מלווה, זו יד שמחזיקה את שלי, זה מישהו שאני יכולה לסמוך עליו, זה מישהו שיעזור לי לדחוף בעליה כשאני מתעייפת. האורחת שלי נינה אבן עזרא, היא מישהי לרוץ אתה, גם במובן המטאפורי, וגם במובן הממשי. נינה היא פסיכולוגית קלינית, והיא בעצמה אצנית. אחרי הרבה שנים שבהם בתור מטפלת היא ישבה עם אנשים והקשיבה להם בחדר הטיפולים, ובשעות הפנאי היתה רצה בפארק ומקשיבה לפעמים לשכניה לריצה, היא הבינה שצריך לחבר בין העולמות האלה, ובנתה שיטת טיפול באמצעות ריצה. בפרק היום נשמע על נינה ועל שיטת העבודה המרתקת שלה, אבל זה הרגע להגיד לכל מי שרק המחשבה על ריצה מעייפת אותו, שזה בכלל לא פרק לאנשים שאוהבים בהכרח לרוץ, זה פרק שיעורר בכם מחשבות - על מה שקורה לנו כשאנחנו מצליחים לשים לעצמנו יעד פיזי מדיד ולעמוד בו, תלמדו בו גם למה חשוב להעלות דופק, ואיך זה עוזר לנו להתמודד עם פחד וחרדה, נדבר בו על החיים ועל ריצה, ועל מירוץ החיים. וכמו תמיד ניתן לכם כמה רעיונות ומחשבות לדרך שלכם, כאלה שעשויים לעזור לכם לשפר את בריאותכם ואת מצב הרוח  מזמינה אתכם - לשפר את מצב הרוח שלכם ולהצטרף לסדנה שלי - פסיכולוגיה חיובית לימים קשים כל הפרטים בלינק - https://tinyurl.com/ywwdcarw

היום נדבר על מה אפשר לעשות "בשביל המחר"? הסיפור האישי של האורחת שלי מקפל בתוכו את החוויה הישראלית, זה סיפור על אובדן וכאב, וגם על צמיחה ועל היכולת להתמיר כאב אישי - למפעל חיים משמעותי.  בשנת 1969 ענת סמסון-יופה היתה ילדה בת 12 כשאביה, חנן סמסון, נהרג בעת שירות מילואים במרדף אחרי מחבלים בבקעה. שנים רבות אחרי כן, כשענת כבר היתה אמא ל3 ילדים משלה, ובנה הבכור התגייס לצבא - היה כנראה איזה טריגר. טריגר שהוביל אותה להקים את עמותת "בשביל המחר" - מיזם חברתי, שמטרתו ללוות את כל מי שעבר חוויה משמעותית במהלך שירותו הצבאי, ולעזור לו לעבד את החוויה ההיא. ענת הבינה כבר לפני שנים רבות, את מה שעכשיו ברור גם לצה"ל ולמשרד הבטחון - ההבנה שההגנה על הנפש, היא האפוד הקרמי של החיילים שלנו. ההבנה שמי שהיה בשדה הקרב, משהו נגרע בו, הוא לא חוזר הביתה כתמול שלשום, הוא נושא מטען, מטען שצריך לעבד, מטען נפש, שכדי שלא יהפוך למטען נפץ פנימי צריך לתת לו מקום. אנחנו נפגשות לשיחה על משברי חיים ועל היכולת לעבד אותם ולהתאושש מהם, על בורות שנפערים בחיינו ועל האפשרות לטפס החוצה מהם, על טראומה ועל האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית 

כל אדם זקוק למשמעות בחייו, אבל לא כולם יוצרים לעצמם חיים בעלי משמעות. כל אחד רוצה שחייו יבטאו את בחירותיו, אבל רבים תופסים את עצמם כקורבנות של נסיבות חייהם.  איש אינו רוצה לחיות סתם, ללא תכלית, יעד, פשר או מטרה. איש אינו רוצה לפספס את חייו, לבזבז אותם, להופיע על במת העולם מבלי להטביע חותם ואז להיעלם בלי להותיר זכר. רבים חשים כי חייהם הם בעלי משמעות במידה מסוימת, מי יותר ומי פחות, אבל לא רבים יאמרו בלב שלם שהם חיים את החיים שהם מבקשים לחיות, או שהם חיים את הגרסה הטובה ביותר של חייהם. רבים נמצאים היכן שהוא באמצע, בין חיים משמעותיים לבין חיים חסרי משמעות, שבהם גוברת הסכנה לדיכאון -  הציטוט היפה הזה הוא מתוך מאמר שכתבה ד"ר תמי יגורי, האורחת שלי בפרק זה. נפגשנו לשיחה על המושג המעורפל הזה - תחושת משמעות בחיים? מה זה בכלל? מתי ואיך אנחנו יודעים שהחיים שלנו מלאי משמעות, שמשהו שאנחנו עושים משמעותי? וגם -למה זה כל כך בריא עבורנו? ואיך כל זה קשור לאושר שלנו? תמי היא מרצה בכירה לפילוסופיה, וגם סופרת שכתבה את : "פתרון חידת המשמעות", "אומנות המשמעות: הדרך למציאת מהות חייך". היא מציעה להחליף את החתירה לאושר, בחתירה למשמעות. היא פיתחה את גישת "אמנות המשמעות" כדי לעזור לאנשים לחפש ולמצוא את ההגדרה המדויקת ביותר למשמעות בחייהם. היא עושה את זה באמצעות ראיון מובנה. בפרק הנוכחי - התנדבתי בעצמי, "לשכב על הספה הטיפולית" של הד"ר לפילוסופיה ולנסות באמצעות השאלות שלה, לנסח משהו על משמעות בחיי בשלב זה 

החיים מלאים "בגם וגם" - אושר ועצב, תקווה וייאוש, אומץ ופחדים, עירנות עייפות, הכל מכל וכל. בימים כאלה שבהם הגרביטציה לכיוון השלילי חזקה במיוחד, בואו ננסה להתמקד גם במה שעובד, ולא רק במה שהלך לאיבוד.  בפרק ה"תודו ליסט" עם דניאלה לונדון דקל ולייזה פאנלים, נכיר אותן דרך סדרת שאלות על הטוב בחייהם.  שיחה מענגת - על הגיל ועל המתנות שהוא מביא איתו, על חברות נשית, על מה שקיבלו בבית בו גדלו ומשמש להן צידה טובה לדרך, ועל האומץ להישיר מבט אל המציאות ולראות נכוחה 

אנחנו רוצים להיות בריאים ומאושרים לנצח, אבל מחלות ומשברים הם חלק מהחיים שלנו. מחלה היא אתגר לגוף ולנפש, ויש לה נטיה "לצבוע" את כל התמונה בשחור, להשכיח מאיתנו את האזורים הבריאים של חיינו.הפרק הזה מיועד לכל מי שמתמודד כרגע עם מחלה, מכל סוג. (אני חושבת גם על מה שקורה לנו בישראל כרגע כמו על סוג של מחלה, משבר נוראי שהתפרץ. חלקו תוצר של הרבה תהליכים רעים ותת קרקעיים שמתרחשים כאן כבר שנים)כך או כך, בחיים של כולנו יש תקופות שבהן אנחנו צריכים למצוא כוחות כדי להתגבר על מחלה, לפעמים פשוט ללמוד איך לחיות בנוכחותה, לחזק למולה את מערכת החיסון שלנו, לבנות לנו צבא הגנה פנימי. ויש הרבה מה לעשות כדי לעזור לעצמנו להתמודד טוב יותר עם משברים שכאלה.ארזתי לכם כאן כמה מחשבות וגם כלים פרקטיים שתוכלו להיעזר בהם כדי לטפל בעצמכם טוב יותר. ושנהיה בריאים, אמן

כסף מסובב את העולם - הוא שיר הנושא של המחזמר "קברט", והוא גם פזמון נפשי שמלווה את חיינו. כסף, קשור להישרדות שלנו כי הקיום שלנו תלוי בו, אבל הוא קשור גם לתיאבון שיש לנו, לחשקים שלנו ולאופן שבו אנחנו מנהלים את החשק, לא רק את חשבון הבנק. בפרק היום - נדבר על מערכת היחסים המורכבת שבין אדם לבין כספו, על האופן שבו היא נקבעת ומתעצבת בבית שבו גדלנו. ממה שלמדנו (לעיתים באופן לא מודע) על היחס של הורינו לכסף, ממה שהיה או לא היה בבית. איך אנחנו תופסים כסף? מה מותר ומה אסור? מה מראים ומה מסתירים?  ואיך כל העניין הזה מסתבך כשאנחנו מקימים בית עם אדם אחר, שגם הוא מביא אל השולחן את סיפור ילדותו? האורחת שלי היא שרית אמיתי, מאמנת עסקית, תרפיסטית פיננסית,  ומחברת הספר "אינטימיות פיננסית  - איך לדבר על כסף בתוך זוגיות". נדבר על האפשרות ליצור מערכת יחסים חדשה עם "מר כסף", וגם לשפר את התקשורת סביבו.  נצביע על גורמי המצוקה העיקריים שיש בין בני זוג - סביב כסף, וכמובן - נציע דרכים להתקרב, לחתור לאינטימיות ולשפר  גם את הרווחה הכלכלית וגם הרווחה הרגשית שלנו סביב כסף

חשק?? זוכרים את הדבר הזה? רבים מאתנו מתקשים להרגיש חשק בתקופה הנוכחית, גם המלה "בא לי" ירדה למחתרת, נשמעת כמו שפה אסורה. חשק, עירנות, תחושה של משחקיות, האפשרות להתמסר בלי להיות דרוך- כל אלה נרמסים תחת כובד משקלם של כאב ודאגה, בושה ואשמה. בפרק הנוכחי נדבר על האפשרות לעורר את הדופק המיני שלנו, ולהחזיר חיוניות למרחבים שהתייבשו. נדבר על מיניות כתחושה של חיות וחיוניות, ככוח חיים, הרבה מעבר ל"יחסי מין".  האורחת שלי, מיכל ניר, היא מטפלת מינית וזוגית וותיקה, היא מרכזת את התוכנית לטיפול מיני באוניברסיטת בר אילן. ומחברת הספר "מיניות בלב פתוח". מוזמנים לשיחה פתוחה על  מיניות בימי מלחמה אבל גם על מיניות לכל אורך חיינו. על החשק -כחוויה דינמית ומשתנה לפי עונות השנה ועונות החיים. שיחה אופטימית בימים קשים, שתציג לכם גם כמה שאלות מרתקות שמומלץ לשאול את עצמנו, אם אנחנו סקרנים להבין את עצמנו לעומק, גם כיצורים מיניים

בהיפרד האור מהשמש - נברא הבוקר/ בהיפרד הפרח מהעץ - נברא הפרי/ בהיפרד האד מהמים - נברא המטר/ כל החיים פרידה הם- ולמה נירא אותה שנינו? -  כך כותב המשורר עומר חיאם, ומזכיר לנו את העובדה שזה טבעו של הטבע, הרצוף תהליכי שינוי ופרידה.ובכל זאת - למרות הידיעה הזו אנחנו כל כך יראים את הפרידה, וכל כך כאובים כשאנחנו נאלצים להיפרד. בפרק הנוכחי נפנה מבט אמיץ לשאלה - איך ממשיכים אחרי אובדן, איך חיים עם החסר והגעגוע? מנין מוצאים כוחות? היום נדבר על החיים שאחרי המות. בישראל שאחרי ה7 באוקטובר יש המוני אבלים, אנשים שחרב עליהם עולמם, והם מנסים לגשש בתוך הערפל הסמיך של הכאב. גם ברמה הלאומית - כולנו חיים עכשיו אחרי המות. האורחת שלי היא סיגל ביבר, היא מגדירה את עצמה בין היתר "מתלמדת בחיים ובמות". לפני 24 שנים נפטר בנה שהיה אז בן 4, הפרידה ההיא שינתה את מסלול חייה.  בתקופה הקשה ביותר של חייה, שרויה במשבר עמוק, בצער ופחד. בעת גסיסתו של בנה זהר ז"ל - היא חיפשה מזור, הכוונה, משהו שיחזק אותה. "רציתי להמשיך לחיות, לא רציתי למות איתו" היא מספרת. "היוגה הגיעה אלי כשהייתי מוכנה לה, גיליתי את עוצמת הריפוי העצמי דרכה. את הבחירה בחיים". כיום, סיגל היא מורה בכירה ליוגה תראפיה, היא מרצה ומלמדת את הפילוסופיה המעשית ויישומית של היוגה ומרכזת את המסלול להוראת היוגה למתמודדים עם מחלת הסרטן בוינגיט. בשיחה מלב אל לב, מרגשת במיוחד- אנחנו צוללות אל הסיפור האישי שלה, על מה שעזר ואיפשר לה לבחור בחיים

יש כל מיני דרכים לחיות "רחב" - אפשר לנסוע ברחבי העולם, להכיר צורות חיים אחרות, לעבור ממטוסים לאוניות לרכבות, לצאת להרפתקאות (כל זה נראה רחוק מאד מאיתנו כרגע) . אבל המחשבות שלנו, יודעות לדלג על מעברי גבול, ואפשר לנדוד על גבן.  למעשה המוח שלנו מקדיש כ 47% מזמן הערות שלו לפעולה החשובה הזו שנקראת  "נדידת מחשבות". אני יודעת מה אתם חושבים… בימים משבריים הכניסה פנימה למחשבות היא לא תמיד המרחב המוגן שאנחנו מחפשים (בתוך הראש מחכות לנו הדאגות, תסריטי האימה, שאלת ה"מה יהיה" - אולי עדיף מהר מהר להידבק לנטפליקס?)ולכן, דווקא בימים של תחושת צמצום ומצב רוח נאחס, נדבר בפרק הזה על אפשרות מיוחדת שיש לכולנו - להרחיב את התודעה שלנו. נדבר על האופן שבו תוכלו לנדוד עם המחשבות שלכם - לטובה!  האורח שלי, פרופ' משה בר, הוא חוקר מוח בעל שם עולמי. הוא היה ראש המעבדה למדעי העצב הקוגנטיבים באוניברסיטת הארווארד, ואח"כ שימש כראש המרכז הרב-תחומי לחקר המוח באוניברסיטת בר-אילן. פרופ' בר גילה במחקריו שדווקא חוסר ריכוז, התפזרות של הראש ומחשבות נודדות הם מפתח חשוב למצב רוח טוב ויצירתיות. עכשיו הוא עושה מזה סטארט־אפ שנלחם בדיכאון באמצעות אפליקציה מיוחדת. בשיחה מלבבת (ששיפרה מאד את מצב הרוח שלי)  היתה לי הזדמנות להציץ על החיים דרך העינית של חוקר מוח, ולחזור עם תובנות ואפילו כמה פרקטיקות מעודדות

בגוף אני מבינה - קרא דוד גרוסמן לאחד הספרים שלו, ובפרק הנוכחי אני מארחת מישהי שמבינה בגוף, ומבינה גם באפשרות להיעזר בו וביכולת התנועה הטבעית שלו - על מנת לצאת מתקיעות, להשתחרר מתחושת הצמצום, הכאב והפחד של הימים הנוכחיים. רננה רז היא כוריאוגרפית, רקדנית ויוצרת ובפרק הזה אנחנו מדברות על שפת הסתרים של הגוף, על איך להקשיב לה, על תרגילים פשוטים שתוכלו להכניס ליומיום שלכם כדי להשתמש בגוף כתחנת עגינה, על הריפוי שיש בריקוד ועל הרקדן הטבעי שיש בכל אחד מאיתנו. נספר לכם גם על המדע שמאחורי התנועה, ועל דרכים נפלאות לשחרר למחזור הדם שלכם חומרים כימיים המכונים "מוולקולות של תקווה" כאלה שיעזרו לכם להאמין שיהיה טוב   

להתראות, תהיו בבית" - ככה רותי היתה מפטירה ליד הדלת בכל פעם שהיתה יוצאת מהבית בילדותה, משמיעה מין פזמון חוזר של ילדה, קצת חרדתית, שרגע לפני שהיא יוצאת לעוד הרפתקאה עצמאית מחוץ לבית -משאירה אחריה את המשאלה -"תהיו כאן כשאחזור -  אבא, אמא, ביטחון,  חיק.  רותי לא ידעה כילדה, שכשתהיה בת 20, הא תתיתם מאמא שלה. שנים רבות אח"כ, היא תמצא בבית אביה, ארגז עם חליפת מכתבים שהתקיימה בין הוריה בצעירותם, בשנים שבהן היא עצמה עוד לא נולדה. והיא תצא למסע של גילוי, שיחצה עשרות שנים ואוקיאנוס של געגוע.  מסע היכרות מחודשת עם אמא ואבא שלה, עם מי שהיו, עוד לפני שהיא עצמה נולדה. וזה יתגלגל לספר היפה שכתבה : "ימים ראשונים".  את השיחה שלי עם ד"ר רות קלדרון הקלטנו ב5 לאוקטובר.  לא ידענו אז שתיכף העולם יתהפך עלינו, הבית שלנו לא יישאר כמו שהיה, וגם יושביו. ושיחה על געגוע תקבל משמעות אחרת ומצמררת.זו שיחה על האפשרות להכיר את ההורים שלנו, בדרך חדשה. שיחה על האפשרות ליצור "זכרונות חדשים" עם מי שהיו ואינם.  ד"ר רות קלדרון היא סופרת, חוקרת תלמוד, אשת חינוך ומייסדת בית המדרש "עלמא", בית לתרבות יהודית

אני חושבת שצמד המילים שאני שומעת הכי הרבה מאז אירועי ה7 באוקטובר - הוא "אין מילים", ומצד שני,בחוויה האישית שלי- יש עכשיו יותר מדי מלל. מין שילוב מוזר של "אין מילים" אבל יש עודף מלל. בשיחה מלב אל לב עם הסופר אשכול נבו - אנחנו מדברים על היכולת להתנחם באמצעות מילים ועל השאלה איך מוצאים אותן. על האופן שבו מילים עוזרות לנו לעשות קצת סדר בתוך הכאוס הרגשי שלנו. ואנחנו מדברים גם על אהבה. על הקשר של אשכול להוריו, ולילדיו, ועל הרצון החזק להביע אהבה באופן מפורש, רצון שמתגבר בנוכחות העצב והמוות מסביב

לצד הצער והחרדה המציפים את הלבבות בחודש האחרון, מבצבץ עכשיו ביתר שאת גם רגש האשמה ושולח את השורשים שלו למעמקי הנשמה שלנו. רגש האשמה הוא רגש אנושי ומייסר הקשור למצפון ואחריות (בעלי חיים אגב,  פטורים ממנו)  אבל גובה מאתנו מחירים כבדים ולעיתים הוא מופיע במקומות הלא נכונים. נורית פייט פגלה אירחה אותי בפודקאסט שלה "שינוי מבפנים" כדי להסביר למה רבים מאתנו מרגישים אשמה בימים האלה ועל מה?באיזה אופן רגש האשמה הוא סוג של מורה דרך פנימי, כזה שמהבהב לנו כשסטינו מדרך הישר, ולמה כדאי לפעמים להקשיב לו, אבל נדבר גם על ההפך - על האופנים שבהם רגשות אשמה עשוים להיות הרסניים ומזיקים עבורנו, נסביר את המושג הפסיכולוגי של "אשמת ניצולים", נתאר את האופנים שבהם נוכל לעזור ולעטוף את האבלים והניצולים שאתנו. ונסביר גם את כוחה של הפסיכולוגיה החיובית דווקא בימים שבהם יש כל כך הרבה שלילי

בהורות יש כלל חשוב - אנחנו לא משקרים לילדים שלנו, אנחנו אומרים להם את האמת, אבל לא את כל האמת. בימי מלחמה קשים כמו אלה שלתוכם נקלענו, זה הופך להיות מאתגר במיוחד. אז מה מספרים? ממה נמנעים? איך עוזרים להם לבנות את החוסן הנפשי שלהם בימים קשים? האורחת שלי, טלי ורסנו אייסמן, היא מומחית לחוסן, סגן אלוף במיל', מסבירת פיקוד העורף להורים וילדים. ביחד אנחנו משרטטות בפרק הזה כמה "הנחיות החזקה" - תובנות וכלים שיעזרו לכם להיות חיק תומך, יציב ומרגיע בתוך הסערה. ניסינו להשמיע גם את קולם של הילדים, להציג את הדברים מזווית מבטם, להביא את השאלות שהם שואלים אותנו, ואת התשובות שאנחנו יכולים לספק

כשאני שואלת את פרופסור מולי להד, מומחה בינלאומי להתמודדות במצבי משבר ולחץ קיצוניים - מה הוא אומר לעצמו עכשיו כדי להרגיע את האימה, מה "המעקה הנפשי" שלו, הוא עונה לי שלמול עיניו הוא מציב את המשפט שלימד הבודהה : "ככה זה עכשיו".  והדגש הוא על המילה עכשיו.  החיים של כולנו בישראל התהפכו ברגע אחד והתגלגלו לאסון רב מערכתי, שאנחנו צריכים להכיר בו, לעמוד בו, ולצלוח אותו עד שנצא ממנו. ברגעי חירום קשים - אנחנו ממקדים את המבט ברגע הנוכחי ובמשימה המרכזית שלנו - לצאת מהמשבר. איך מחזקים את עצמנו ומגייסים כוחות שיעזרו לנו? איך לגדר את החרדה ולא לגדל אותה? איזה פעולות כדאי לעשות וממה מומלץ להימנע? איך להבחין בין המחשבות שלנו לבין המציאות? איך לבנות את שגרת היומיום שלנו כדי לשמור על ויסות נפשי ופיזי? איך לעזור לאנשים שסביבנו? פרק לשעת חירום ובו תיק עזרה ראשונה להתמודדות עם ה"עכשיו" של כולנו - האורח שלי, מולי להד, הוא אדם שיש לו ניסיון של 40 שנה בטיפול בפסיכוטראומה, בישראל וברחבי העולם. מייסד מרכז משאבים בקרית שמונה, מפתח מספר שיטות התערבות וטיפול, ומי שעוזר לאנשים למצוא גישה למשאבים שיעמדו לעזרתם בעת צרה 

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור, הם ימים שבהם היהדות מדריכה אותנו לעסוק בסליחה, מתוך הבנה עמוקה שסליחה היא ה"חומר הממיס", היא חומר הניקוי של מערכות היחסים שלנו. בלי היכולת הזו לסלוח ולהיסלח, לא נוכל לחיות בתוך קשרים בריאים ומזינים. וזה נכון גם לקשר של האדם עם עצמו. אזורי הסכסוכים הפנימיים שלנו מרובים - הם גדושים בייסורי מצפון, בתחושות אשמה, בחרטות על החלטות שגויות שלקחנו, ועל החלטות שלא היה לנו אומץ לקבל, בדברים הקטנים והגדולים שעליהם אנחנו לא סולחים לעצמנו. כפסיכולוגית, (וגם כבן אדם) אני יודעת שאי -סליחה עצמית, היא אחד ממקורות הסבל הנפשי הגדול,  כדי לגלגל מחשבות על הנושא המרתק הזה, וליצור גשר נוסף בין הפסיכולוגיה לבין היהדות - הזמנתי את ליאור טל, ממובילי תחום היהדות החילונית בישראל, ומי שעוסק כל חייו בחיבורים שבין עולמות הרוח לאתגרי החיים בישראל. יחד אנחנו משרטטים קווים לדמותה של המלחמה הפנימית בין האדם לבין עצמו, ומצביעים על האמונה היהודית בתהליכי תיקון ושינוי. אנחנו שואלים מה זה אומר לסלוח לעצמנו ומה עוזר לנו לעשות את זה? ותוהים גם - האם תמיד צריך לסלוח? מה הקשר בין אי-סליחה לבין המצפון, והאם יש מצבים שבהם סליחה עצמית משמשת כמנגנון של הכחשה והתנערות מאחריות   

שנה חדשה בפתח והיום אני רוצה לדבר איתכם על אחד ההרגלים הכי בריאים שיש לי, הרגל ששינה את חיי באופן אישי, מאוד לטובה, אני לא "סנדלר שהולך יחף" ואני משתדלת ללמד רק את הדברים שאני אכן מיישמת בחיי. אני מקווה בפרק הזה לשכנע אתכם להכניס גם לחיים שלכם את ההרגל הזה -על מנת לטפח את הבריאות הנפשית והפיזית שלכם. המחקרים הפסיכולוגים וגם מחקרי המוח מצביעים על אנסוף תועלות שההרגל הזה מכניס לחיינו, ואם לצטט את פרופסור אמונס, המסקנה שלו בעקבות שנים של מחקרים על הכרת תודה היא חד משמעית - "רגש התודה הוא אחד הדברים המוכחים הבודדים שיכולים לשנות את חייו של אדם, פשוטו כמשמעו".  ב 15 השנים האחרונות אני מלמדת אנשים לשזור את הרגל הכרת-התודה לחיהם ורואה איך הטרנספורמציה הזו מתרחשת. אני עושה את זה באמצעות שיטת ה" "תּוֹדוּ לִיסְט" שפיתחתי. שיטה של מחקר יומיומי ועקבי, באמצעות 101 שאלות שעוזרות לנו לזהות את הכוחות שלנו, המתנות הקטנות והגדולות שקיבלנו והשותפים המשמעותיים שלנו. להיזכר בתנאים ובנסיבות החיוביות של חיינו,להתמקד במה שעובד בחיינו ולשמוח יותר בחלקנו. לצורך השיחה על המדע שמאחורי הכרת התודה, ועל האופנים השונים שבהם תוכלו לתרגל את שריר הנפש החשוב הזה, הזמנתי את הפסיכולוגית ד"ר מעין בוימן משיטה, לשיחה אופטימית על האופן שבו תרגול הודיות משנה את חיינו לטובה.  פרטים נוספים על שיטת ה- "תּוֹדוּ לִיסְט"- בלינק - http://tinyurl.com/vt94skh4  

היום נדבר על שומר הגבול שלנו - על העור. על התפקיד החשוב שלו כמגן, כגדר בין הפנים שלנו לחוץ של העולם. ועל האופן שבו הנפש שלנו מספרת את הסיפור שלה על גבי העור. יש הרבה ביטויים בשפה העברית שמשתמשים גם בעור כמטאפורה. אנחנו אומרים על בנאדם שיש לו "עור של פיל" ומתכוונים לאישיות הקשוחה שלו, ועל מישהו אחר שיש לו "עור דק" או שהוא "מסתובב בעולם בלי עור" ומתכוונים לזה שהוא רגיש מדי, שהכל נכנס פנימה. האורחת שלי בפרק היא אשה שיודעת לקרוא את העור. ד"ר אנטה לזרוב היא דרמטולוגית בכירה ומומחית לדרמטופתולוגיה. במשך שנים רבות היא מתבוננת על העור, על האופן שבו הוא מתנהג, על המחלות והפתלוגיות שלו, וגם על דרכי הריפוי שלו. היא מהרופאים המיוחדים האלה שרואים את הנפש דרך הגוף, היא חוקרת את האופן שבו אירועי חיים קשים משפיעים על העור שלנו וקשורים להופעה של מחלות. היא עוזרת לפציינטים שלה לא רק להתגבר על המחלה והסימפטומים אלא להבין את המקור הנפשי של המחלה ולעשות שם שינוי של ממש, "הגוף הוא מכונת ריפוי מופלאה" היא אומרת, ומחנכת את הפציינטים שלה לרפואה מונעת תודעתית. "בריאות טובה" היא מוסיפה- "היא כשאנחנו נאמנים לטבע שלנו". בשביל להיות נאמנים לטבענו החד פעמי, אנחנו צריכים להכיר את הטבע שלנו, את ה"מי אני"? לדעת באיזה אמונות אני מחזיקה, מה עברתי בנסיון חיי, ומה עיצב את האמונות שלי? שיחה מלאת תקווה על הקשבה וריפוי

  הסטטיסטיקה מדברת על כך שכ30 אחוז מהאנשים - סובלים מפחד טיסה ברמה שנעה מפחד קטן - ועד פחד משתק.  איפה אתם על הרצף? פחד טיסה הוא מקרה פרטי של הפחד ממצבים של חוסר שליטה. מצבים שבהם ההגה לא נמצא בידיים שלי, והמציאות משתנה לרעה מבלי שיש לי יכולת להשפיע עליה. אז לכבוד עונת הקיץ והחגים, שבהם כמו בכל שנה ישבר שוב ה "שיא של כל הזמנים" במספר העוברים בנתב"ג - הזמנתי את אלון פרג לשיחה, על מנת שירגיע את כולנו. אלון, כיום טיס אל על,  בעברו טייס קרב בחיל האויר הישראלי, פיתח בשנים האחרונות תוכנית מיוחדת הכוללת גם אפליקציה שמטרתה לעזור לאנשים להתגבר על פחד הטיסה שלהם, באמצעות הקניית הידע הנכון וגם טכניקות וכלים לנצח את הפחד. הפרק הזה בפודקאסט עוסק באפשרות להתגבר על חרדה ספציפית אבל הוא לא מיועד רק לאלה שפחד הטיסה רלוונטי לגביהם, כיוון שהמחשבות והכלים שמוצעים בו, עשוים להיות יעילים עבורכם בהתמודדות מול פחדים שונים. בחלק הראשון של השיחה אנחנו מדברים על החוויה של טיס בחיל האוויר הישראלי, על מסלול ההכשרה הארוך והמפרך שנדרש ממנו, על העמידה למבחן יומיומי, על רגעי חרדה במלחמות ומבצעים ועל רגעי התגברות וגבורה. על האופן שבו בסיפור האישי של אלון - היתה זו דווקא הדלת שנטרקה בפניו, ששימשה כחומר בעירה למנועי המוטיבציה שלו. בחלק השני - נשרטט קווים לדמותה של חווית הפחד בטיסה -  נסביר ממה היא נובעת ובעיקר מה אפשר לעשות כדי למגר אותה. נלמד איך להרגיע גם את המחשבות המודאגות וגם את הסטרס הגופני. שיחה שתצייד אתכם ברעיונות פרקטיים ואולי בעקבותיה תשתכנעו במה שאלון עצמו מאמין בו בכל ליבו -  "טיסה זה כנראה הדבר הכי בטוח שאני הולך לעשות היום". לרגל חופשת הקיץ והחגים - מאזיני הפודקאסט זוכים להטבה מיוחדת ומוזמנים להוריד את האפליקציה ולהשתמש בה בחינם!!  למשך החודש הקרוב (בלי שום התחייבות, מסירת פרטים וכו', בקיצור אין כאן "קאץ".  תהנו מהדרך!  להורדת האפליקציה : www.bit.ly/simpliflyapp  סרטון הסבר: https://bit.ly/SMFY-ins-heb   קוד קופון: (הסבר בסרטון) SHYY-0E8D0B0I

זוכרים מה היינו עושים כשהיינו ילדים והיה נשמע הצלצול המשמח של ההפסקה? היינו רצים החוצה לשחק. ידענו שהמשחק הכרחי לנו, כדי שנוכל לחזור ולהתייצב מול האתגרים שלנו עם כוחות מחודשים. בכלל,כשהיינו ילדים, רוב הזמן מה שעשינו היה לשחק. העולם היה מגרש משחקים ענק. שיחקנו כתינוקות על השטיח עוד לפני שקראו לו "אוניברסיטה", שיחקנו בארגז החול, בבובות במכוניות, ובחצר, ועם החברים בשכונה. בגיל ההתבגרות עוד שיחקנו קצת בקבוצות, כדורגל או כדורסל, או משהו כזה שיש לו "חוג" (כי היה מותר לנו ללכת לחוגים) היה לנו זמן לזה, והיה גם אשראי. מתישהו לאורך הדרך זה נפסק, באופן מצער. התחלנו לעבוד, להיות רציניים, התחלנו לפצל בין עבודה למשחק, בין זמן שמנוצל למשימות ומטרות, לבין זמן של הנאה וחדוות משחק. ואם זה קרה לנו - איבדנו משהו יקר ערך. ד"ר סטיוארט בראון, פסיכיאטר אמריקאי והמומחה הגדול בעולם בחקר ההשפעה הנפלאה של המשחק על הנפש שלנו  - אומר שמשחק הוא כמו חמצן בחיים שלנו. אנחנו מבינים את חשיבותו רק כשהוא מתחיל להתדלדל.  במעבדה שלו לחקר משחקים הוא חוקר את ההשפעה הנפלאה של משחק על המוח שלנו, על הקשרים הבינאישים שלנו, על יכולת הלמידה שלנו, ועל הסתגלות חברתית בריאה.  ועל זה נדבר היום - על האפשרות לשפר את החיים שלנו בכל תחום, וגם להגביר את שמחת החיים- באמצעות שילוב של משחקים בחיי היומיום שלנו. האורח שלי, אור ברנט הוא משחקולוג, יש מקצוע כזה. ב20 השנה האחרונות הוא מלמד ארגונים וגם אנשים פרטיים - להכניס משחקים לחיים שלהם, ל"משחק" את החיים, הוא משתמש במשחקים ככלי להשגת תוצאות, ללמידה קוגנטיבית, להתפתחות רגשית, ככלי  לביסוס של הרגלים חדשים, וגם ליצירה של שינוי חיובי בחיים. בשיחה משמחת במיוחד אנחנו מביאים רעיונות וגם טיפים שיעזרו לכם להגביר את החמצן בחייכם באמצעות משחקים

מה "ישראלי" בעיניכם? אם הייתי שואלת אתכם על רגע שבו אתם מרגישים ישראלים, מה עולה בזכרון שלכם? עבור אמל אסעד, יש הרבה רגעים כאלה, אבל החזק שבהם הוא כנראה הרגע ההוא בטקס ההשבעה שלו כצנחן בכותל. בכספת הזכרונות שלו יש רגעים רבים נוספים של תחושת שייכות ישראלית עמוקה גם לכפר שבו גדל בכרמל, ובו נולדו אבות אבותיו, 400 שנה אחורנית, וגם לרעיו הלוחמים, אלה שסחבו את האלונקה שעליה שכב כשנפצע במלחמה. אמל אסעד, תת אלוף במילואים, שירת 26 שנים בצנחנים ובתפקידים שונים בצבא בכלל, כמפקד ולוחם. נלחם בשלוש מלחמות, נפצע קשה בחווה הסינית, חינך דורי דורות של חיילים ופקודים, שכל את אחיו הצעיר שנהרג בעזה. אמל הוא הישראלי היפה במלוא מובן המילה, ובשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על תחושת שייכות, על הצורך האנושי הבסיסי הזה, ועל מה שקורה לנו כשהיא נסדקת. על אחים שגדלו אתך ועל אחים שאימצת לאורך הדרך, אלה שלא בהכרח חולקים איתך קשר דם, אבל חולקים איתך שותפות עמוקה לדרך, לערכים, לזכרונות, לרגעי של חברות עמוקה  

אתמול ביקום התנהגתי לא יפה/ חייתי יממה שלמה בלי לשאול דבר/ בלי להתפעל ממשהו/ ביצעתי פעולות שגרתיות/ כאילו רק להן נדרשתי/ נשימה, שאיפה, צעד אחר צעד, התחייבויות/ אבל בלי לחשוב מעבר ליציאה מן הבית והחזרה אליו/ אפשר היה לראות את העולם כמשגע/ ואילו אני עשיתי בו שימוש יומיומי.  כך כתבה המשוררת ויסלבה שימבורסקה בשיר שלה שנקרא "היסח הדעת". אז בפרק הנוכחי נדבר על הרגש שעוזר לנו לא לחיות את חיינו רק כרצף של פעולות ומשימות - רגש הפליאה. גם המחקרים על בריאות נפשית ופיזית מראים שאחד הדברים שהכי חשובים לאושר של אדם - היא יכולת הפליאה, ולכן נדבר היום על הבחירה להתפעל.  יש בתוכנו לחצן, "לחצן ההתפעלות" אני קוראת לו. נולדנו איתו, בתור תינוקות שחוקרים את העולם, עשינו בו שימוש אינטנסיבי, לפעמים תוך כדי התבגרות הוא קצת מתנוון, אבל אפשר ללמוד להפעיל אותו. האורח שלי לשיחה הוא חיים שפירא, מעבר לזה שהוא מומחה בהתפעלות, הוא גם "ד"ר למתמטיקה, ד"ר להוראת המדעים, פילוסוף, סופר, מרצה ופסנתרן. בשיחה שלנו נברר עד כמה התכונה הזו של הפליאה היא ענין של אופי או מזג? תוצר של גנטיקה, תכונה שירשנו מהורינו? ועד כמה היא יכולת נרכשת?  נשמע מחיים שפירא על המקום של ההתפעלות בחייו ועל איך הוא באופן פרטי משתמש ביכולת הזו כדי לחיות טוב יותר. ואפילו נציע כמה תרגילים שתוכלו לשזור לחייכם כדי לחזק את השריר הנהדר הזה

בכל בית, בכל תא משפחתי -  שורר אקלים. הוא מושפע מאינסוף משתנים: אופי, מנהגים, תרבות, מצב סוציואקונומי ועוד. אבל אחד המשתנים שהכי משפיעים על מזג האויר בבית- הוא הזוגיות השוררת בין שני ההורים שיצרו אותו. כשהיינו ילדים, היינו עדים לקשר בין ההורים שלנו, לא תמיד ידענו להסביר לעצמנו מה אנחנו רואים, אבל תמיד הרגשנו משהו באויר. התבוננו בהורים שלנו כשישבנו במושב האחורי במכונית ו"מופע" הזוגיות שלהם התרחש לנגד עינינו במושב הקדמי, אספנו את המידע על הקשר ביניהם בארוחות המשפחתיות, וכשישבנו  יחד בסלון. על מה דיברו ביניהם? איך החליפו אינפורמציה? האם צחקו יחד? האם לעגו אחד לשני?  האם התווכחו? האם רבו תמיד על אותם דברים (סביר להניח שכן). מה לימדה אותנו הזוגיות בין ההורים שלנו - על אהבה, על קשר, ועל החוזה המרכזי שאנשים בונים ביניהם כשהם מקימים תא משפחתי.  בפרק הנוכחי נפנה זרקור למרכיב מיוחד בפאזל של חיינו, בחידה הבלשית הזו - של איך הפכנו להיות מי שאנחנו? היום נשאל על הזוגיות של ההורים שלנו ועל האופן שבו היא עיצבה את חיי הנפש שלנו. נתהה אולי גם על האופן שבו הזוגיות שלנו - משפיעה על ילדינו

שאלת הקשר בין הנפש והגוף קיימת כבר אלפי שנים. משחר האנושות עסקו בה הדתות הגדולות והפילוסופים ובעידן הנוכחי גם המחקר המדעי נדרש לסוגייה, אך בדרכו המדעית פיצל את השאלה הזו לתחומים נפרדים. הפסיכולוגיה עוסקת במדעי הנפש, הביולוגיה עוסקת במדעי הגוף.  אבל האופן שבו תהליכי הגוף והנפש שזורים זה בזה, מוכר לכולנו מחיי היומיום שלנו.  אנחנו מכירים את כאב הבטן שלפני הבחינה, את המיגרנה שאחרי שיחה קשה,  את הקשר בין תהליכים הורמונליים למצב רוח רע. אנחנו חוקרים ומבינים את ההשפעה ההרסנית שיש למצבים של מתח - על מדדי הבריאות הפיזיולוגית שלנו,  כלומר את הכיוון הזה שבו מצבים נפשיים קשים יש להם גם ביטוי וחותם גופני, זה ברור לנו. הכיוון ההפוך - שבו אפשר לייצר תיקון וריפוי של הגוף - באמצעות תהליכים נפשיים תודעתיים- לזה נותנים פחות מקום ובוודאי לא במחקרי הרפואה, או כפי ששר אהוד בנאי, כשהוא מצטט את הרבי נחמן מברסלב - "תאמין שאם קלקלת, אתה יכול גם לתקן".  הפרק הזה יוקדש לאפשרות לתקן תהליכים פיזיולוגיים של מחלה - באמצעות טיפול בתהליכים התודעתיים שלנו,  מתארחת בו הד"ר שירלי שפירא- רופאה המטולוגית בכירה  שערכה מחקר פורץ דרך, שתוצאותיו נותנות הרבה תקוה, ומוכיחות שאפשר לעצור את ההידרדרות של מחלת הסרטן באמצעות טיפול נפשי. מתארחת בפרק גם אושרת גרומן, עובדת סוציאלית, ומי שהשתתפה במחקר של ד"ר שפירא

מה המשותף לטוני סופראנו, המלכה אליזבת, האלוף ייה,  צ'נדלר מ"חברים"  וגם אמא אחת שמתהפכת על משכבה בלילה, עם נדודי שינה, ושואלת את עצמה אם עשתה את ההחלטה הנכונה…? על פניו - כלום לא מקשר בין הדמויות האלה, ובכל זאת -על כולן נדבר בפרק שתשמעו היום, כיוון שהן חולקות חוויה אנושית משותפת - את רגעי הבדידות שמגיעים עם התפקיד של מי שנושא באחריות על כתפיו - המנהיג/המנהל/המלך/ראש משפחת פשע, ולפעמים גם ההורה  - במילים אחרות -המבוגר האחראי בחדר.  מתחת לחליפה הייצוגית של התפקיד מסתתרים רגשות אנושיים שלא תמיד מותר לבטא (למשל: עלבון, חוסר אונים, רגעים שבהם אני "לא יודע", רצון להרפות ולהקטין ראש, געגוע רגעי לכך שמישהו אחר יאחוז את המושכות ואני אוכל לנוח…אשמה על ההחלטות הלא נכונות שלקחתי…. ועוד ועוד) על "בדידותו של המנהל" -שוחחתי עם אפרת שכטר ואורי טורקניץ, שני מנהלים בשירותי בריאות כללית, בפודקאסט שלהם "יוצא מן הכלל(ית) בשיחה נהדרת עם שני אנשים שיודעים לשאול, שהביאו גם הם מחוויות הניהול שלהם -אוררנו קצת את הרגשות שלא תמיד מדברים עליהם, ודיברנו על מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הרגשות האלה, ומה עשוי להפיג את חווית הבדידות שיש שם בצמרת. פרק על ניהול אבל הוא לא למנהלים בלבד    

רועי היה אמור בכלל למות, כלומר היה מי שסבר שהוא כבר מת, בלילה ההוא בג'נין. לא מות גיבורים הרואי אלא מוות מהסוג המיותר כל כך, מאש של חבר לכוח. צירוף של נסיבות ושל שילוב בין כוחות חיצוניים, עליונים ופנימיים השאיר אותו כאן איתנו, ומאז התחילו החיים האחרים, חיים בכיסא גלגלים. מאז החל הקרב שאחרי הקרב: לנשום, לשבת, להקים משפחה, לשחק כדורסל, לשנות את העולם -   כך נכתב על עטיפת ספרו הנפלא של רועי בן טולילה : "מגובה הלב- הקרב שאחרי הקרב" המספר את סיפור הפציעה והשיקום, הכאב והתקומה. רועי התארח בפודקאסט לשיחה מרגשת על יכולת ההתגברות האנושית, על היכולת להבין שלמרות שלא תוכל לקום על הרגליים, אתה תיעמד חזרה - עמידה נפשית, איתנה. על היכולת לא להיכנע לגורל שנגזר עליך אלא לבחור יעוד לחייך, למצוא משמעות חדשה, ללדת ילדים, להרבות טוב בעולם. זו שיחה על היכולת לסלוח לאדם שפגע בך פגיעה כל כך קשה, על החשיבות של המילה תודה ועל היכולת להביע אותה, ועל החיבור הבלתי נפרד שיש בין שמחה לעצב בחיים שלנו, שהצימוד של יום הזיכרון ויום העצמאות מזכירים לנו בכל שנה מחדש

יש רגע קצר בין אדר לניסן, שהטבע צוהל בכל פה, הוא שופע חיים,שיכור ומבושם - איך שיופי יכול לרפא! -  כתב דוד גרוסמן בשירו "קצר כאן מאד האביב". והפרק הזה יוקדש לאפשרות להתנחם בטבע, לכוחו המרפא של היופי הזה, ולמה שאנחנו יכולים לעשות כדי לתת לטבע להשפיע עלינו לטובה. האביב שמתפרץ סביבנו, ממלא את ליבנו לא רק בגלל יופיה של הפריחה, אלא גם בגלל התזכורת לכוחות התחדשות שבטבע. האביב מזכיר לנו שאחרי שלכת, ועירום של העצים, וקור מקפיא, ותחושת סוף - מגיעה צמיחה חדשה, לידה, בריאה. בפרק הזה חזרתי למקטעים מתוך 4 שיחות נפלאות שקיימתי כאן, שלפתי מהן פנינים - שיעזרו לכם להיזכר במשאב של הטבע בחיינו, באפשרות ללמוד מעונות השנה את העובדה שהכל עובר, גם הקושי, גם הקור. בפרק הזה תמצאו תשובות לשאלות כמו -למה כדאי לכם לעשות מקלחת יער? מדוע העציץ שמאחורי הבית שלנו - חשוב והכרחי לבריאות שלנו? למה כדאי לנו להפוך אבנים בשדה?  איך ללמד את עצמנו פשוט לשוטט? ומה עוזר לנו לאזור אומץ ולצאת למסעות? מתוך שיחות עם הסופר מאיר שלו, עם צלם הטבע מאיר אלון, עם התרמיאלי חיים שוסטר ועם המסעלוגית יפעת יגר

שלומי קשור בחוט לשלומך - כתבה המשוררת זלדה, והפליאה לתאר את העובדה שהתשובה לשאלה "מה שלומי" אף פעם אינה נפרדת מהשאלה "מה שלומנו" - מה שלום המשפחה שלי, מה שלום הקהילה שלי, מה שלום המדינה שבתוכה אני חי. בימים שבהם מדינת ישראל נמצאת בשבר שלא ידענו כמותו, אף אחד לא יכול להשאיר את מה שקורה בחוץ על מפתן הבית או על מפתן הנפש. אנשים חווים חרדה, כעס, חוסר אונים, ותחושה שהמדינה מתפרקת מזהותה כפי שהכרנו, מהערכים שעמדו בבסיסה.  אימה אמיתית מפני חורבן הבית.  בימים כאלה - הלכתי להתעודד בשיחה עם פרופסור עירן הלפרין - מומחה בתחום הפסיכולוגיה של סכסוכים. הוא חוקר נושאים כמו שנאה, תקוה, ומחאות. פגשתי איש שלמרות ואולי אפילו בזכות מה שמתרחש עכשיו - הוא אופטימי. אופטימיות מורכבת אמנם אבל כזו שיודעת ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר" כמו ששר שלום חנוך. עירן הוא אדם שמכיר ממש מקרוב, על גופו ונפשו, את האופן שבו משבר נוראי פוצע אותנו אבל גם את האפשרות לצמיחה פוסט טראומטית בעקבותיו. בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על הפציעה האנושה שנפצע כקצין בלבנון, על מסע השיקום שלו, ועל ההחלטה שנבעה מהפציעה ההיא - להקדיש את חייו כדי להתמקד בשבירת מעגל האיבה. זו שיחה על ההזדמנות החשובה שיש במשבר עמוק, כזה שיאפשר לנו לבנות חברה בריאה יותר, על ההבדל בין "פיוס" לבין תיקון אמיתי, כזה שלא משמר סטטוס קוו אלא מנסח חוזה חדש של מערכת היחסים. הוא חולק איתי את ממצאי מחקריו על כל מה שגורם למחאות להצליח, ועל הכוח האנושי הכי חשוב שיש לנו  - היכולת להישאר אופטימי ולהאמין שתיקון אפשרי

101 - זה המספר הזה שאנחנו מצלצלים אליו כשאנחנו במצב חירום, כשאנחנו זקוקים לעזרה ראשונה דחופה, לפעמים זה כדי להציל חיים. אז לרגל הפרק ה101, ולרגל מצבנו הנפשי  בימים הקשים האלה בחוויה הישראלית, מצב החירום שאנחנו שרויים בו והדאגה העמוקה שאי אפשר שלא להרגיש אותה. חשבתי שאשתף אתכם במה שעוזר לי - בימים קשים. הלכתי פנימה למחשבות שלי, לאופן שבו אני יודעת לעזור לעצמי- ועשיתי רשימה של 10 מוטות אחיזה שעוזרים לי לעגן לעצמי שיווי משקל כשהאדמה והנפש רועדים - ומדובר בעצם בהרגלי החיים שלי, או יותר נכון לומר - הרגלי החיות שלי. ערכתי כאן רשימה של ההרגלים הכי טובים שיש לי, כאלה ששומרים על הבריאות הנפשית והפיזית שלי, חלקם הרגלים קטנים שאני מקפידה לחזור עליהם כל יום, הם עוזרים לי למצוא את הכוחות כדי לשנות מציאות רעה וכדי לרפא חולי. הם עוזרים לי למלא  את החיים שלי גם בשמחה והנאה. כל אחד מההרגלים שאספר עליהם, כולם מבוססי מחקר מדעי, ויעילותם מוכחת, אבל ברמה הכי אישית - אני משתמשת ומקפידה על כל אחד מהם ומשתדלת להיות סנדלרית נעולה. אני מעצבת את החיים שלי ואת הלו"ז ביומן, סביב ההרגלים האלה. שתומכים בי כל כך. צירפתי לעשרת ההרגלים האלה - גם קטעים קצרים של חוכמה ורעיונות שחלקו איתי כאן אנשים נפלאים שבאו לשוחח איתי בפודקאסט לאורך השנים. אז קבלו את פרק 101 כמעין תיק עזרה ראשונה. תמצאו בתוכו את כל מה שעוזר לי לטפל בעצמי יפה. אני מקווה שתמצאו אותם מועילים לדרך שלכם

ברוכים הבאים לפרק מספר 100. 99 שיחות ערכתי כאן, בפודקאסט שעוסק בבריאות נפשית ופיזית ובאפשרות ללמוד להיות יותר מאושרים, ועוד לא דיברנו על… הצלחה. וזה קצת מוזר, כי באופן טבעי ובסיסי, כולנו רוצים להצליח. אנחנו מאחלים זה לזה - שיהיה בהצלחה, אנחנו מייחלים להצלחה, ומאמינים שהצלחה תעשה אותנו מאושרים יותר, מסופקים יותר במעשה ידינו, ממומשים יותר. אנחנו גם נוטים לחשוב שעם בואה של ההצלחה, יסתלקו סוף סוף הטרדות שלנו, יעלם הזמזום של חוסר נחת מעצמנו ומחיינו. האמנם?....אז היום נחקור את חווית ההצלחה - את האורות והצללים, את הנעים והמפחיד. נשאל איך הצלחה משנה את החיים שלנו? ועד כמה היא באמת משנה את מצבנו הנפשי? נשאל גם מה זו הצלחה בכלל ואיך מגדירים אותה? נתייחס למחקרים, ולמה שהם מספרים לנו על הקשר בין הצלחה לאושר. כדי לחקור את הסוגיה הזו הזמנתי אשה שאני מאד אוהבת ומעריכה, את השחקנית והיוצרת נועה קולר. נועה התארחה בפודקאסט בעבר, בפרק 36. זה היה שלושה שבועות לפני שהסדרה "חזרות" שיצרה, עלתה לשידור והפכה אותה בן לילה, לכוכבת הכי מדוברת בישראל. אז חזרתי אליה כדי לבדוק אתה - מה השתנה? איזה שיעורים חדשים לימדה אותה ההצלחה? מה קורה לנו אחרי שמשאלה מתגשמת? ואיך מעגנים לעצמנו שיווי משקל כשהסערה שמטלטלת אותנו היא חיובית  

אף פעם אל תבזבז משבר טוב - אמר פעם וינסטון צ'רציל, ויצר חתיכת אוקסימורון כשהוא מצמיד את המלה "משבר" למלה "טוב", ועוד מוסיף לנו את ההמלצה לא לבזבז את המשאב היקר הזה. איך משבר יכול להיות טוב? נבין את זה אם נחליף קצת את סדר הדברים -איזה טוב יכול לצאת ממשבר?ואיך זה מתחבר למשפט של ניטשה :"מה שלא הורג אותך מחשל אותך"..? משבר יכול להרוג אותנו, על אמת. אבל יכול גם להעיר אותנו, לגייס אותנו לפעולה הכי חזקה שאנחנו מסוגלים לה. משברים בונים את מערכת החיסון הפזיולוגית והנפשית שלנו. ומאלצים אותנו לעבור מנוקשות וקפאון - לפעולה. על האופן שבו משברים מגמישים את הנפש - שוחחתי עם ד"ר מעיין בוימן משיטה כשהתארחתי בפודקאסט שלה "עושים פסיכולוגיה". אני מסבירה בו, מדוע  משברים הם חלק מהמסע ההתפתחותי שלנו, החל ב"משברי הגדילה" של התינוק שלנו בביקור בטיפת חלב, עבור במשברי הזוגיות שכל מי שרץ את המרתון של מונוגמיה מכיר, ועד משברים עולמיים, פוליטים, חברתיים. דיברנו על כל אלה ועל סוגי הגמישות שאנחנו נדרשים לה בחיינו, ולא סיימנו לפני שנתנו גם כמה טיפים לתרגילי נפש שתוכלו לעשות כדי להתגמש

היום נדבר על רגש מוכר, יומיומי, אנושי מאד, כזה שנמצא בכל בית, ולרוב אנחנו לא אוהבים ל"הזדכות עליו" כלומר ליחס אותו לעצמנו. אנחנו גם לא אוהבים להרגיש אותו, כי הוא רגש מייסר. לפעמים הוא עושה שמות בתוכנו, לפעמים הוא הופך אותנו לפוגעים ומקלקל את מערכות היחסים שלנו. בפרק הזה נשרטט קווים לדמותו של הכעס האנושי ונסביר איך אפשר לעבוד עם כעס בצורה נכונה, כך שהוא יהיה מורה טוב עבורנו, ולא לפיד שעשוי לשרוף עלינו את המועדון. נסביר מה קורה לנו בגוף ובנפש כשאנחנו כועסים, מה קורה כשכעס יוצא משליטה ומתחיל לשלוט בנו? נבהיר את ההבדל בין כעס בריא לזעם הרסני, נציע מחשבות וטכניקות שיעזרו לכם לווסת את עצמכם ולבחור את אופן התגובה הנכון לכם. נדבר גם על חשיבותו של הכעס כשומר הגבולות שלנו, כרגש שמאפשר לנו לזהות עוולות ופגיעות, כרגש שעוזר לנו לפעול כדי לשנות את המציאות לטובה. האורח שלי תמיר אשמן, הוא מטפל, עובד סוציאלי, הקים את "בית הספר ליחסים". כבר מעל 20 שנה הוא מטפל בגברים ונשים ועוזר להם למצוא ויסות רגשי. הוא מלמד אנשים "איך לכעוס נכון", אחד השיעורים הכי חשובים שיש בחיים, וכזה שלצערנו לא נכלל בשום מערכת לימוד ב12 שנות לימוד החובה של כולנו 

למה אנחנו נמנעים מלעשות את כל ה"צריך ל.." וה"מוכרח ל.."? זה די ברור, כי כשמדובר במטלות שלא מתחשק לנו לבצע, קל להבין את הדחיינות האנושית והטבעית שלנו. אבל למה לעזאזאל אנחנו נמנעים מלעשות את הצעד לעבר הדברים שאנחנו הכי רוצים בעולם?  - למה אני לא מעז לצאת לדייטים אם זוגיות זו המשאלה הכי גדולה שלי? למה אני נמנעת מלשלוח קורות חיים למשרה שהתפנתה וברור לי שהיא תפורה למידותי? למה  אני לא מתיישבת לכתוב את הספר שמתבשל לי בדמיון כבר שנים רבות?  הכירו את הדחיינות כסוג של מנגנון הגנה. בפרק הזה נסביר למה אנחנו בוחרים להישאר לפעמים בשלב הפנטזיה, מעדיפים לעמוד מחוץ לקווים ולא להיכנס למגרש.  ומה אפשר לעשות כדי להתגבר על זה.  מחשבות, רעיונות וטכניקות שיעזרו לכם לתת למשאלות שלכם צ'אנס. פרק הפוך שבו אני מתארחת בפודקאסט "שלך, אני" של מורן שפיצר  

כשהיינו ילדים ציירנו. זה היה כמו לשחק בכדור או לבנות ארמונות בחול, כמו לרוץ, כמו לרקוד, כמו לנשום. צבעים וטושים היו בסביבה שלנו ואנחנו השתמשנו בהם בטבעיות. עשינו קשקוש בלבוש, ציירנו בית ושמש ולב, צירנו כי נהננו, כי זו היתה דרך להעסיק את עצמנו, ולפעמים ציירנו כדי לבטא משהו. משהו שעוד לא היו לו מילים, אבל היו לו צבעים וצורות. אח"כ גדלנו ונהיה קצת מסוכן להתעסק עם ציור, בעיקר אם אנשים סביבנו אמרו שאנחנו "יוצאים מהקווים" או שיצא לנו מכוער. אח"כ גדלנו עוד קצת, נהיינו יעילים, והתרחקנו עוד מהאפשרות לשהות בתוך מרחבי הדמיון והצבע. האורח שלי בפרק התחיל לצייר כילד, ומעולם לא הפסיק. הוא איש שרוכן על הדף הריק, זה שבמרחבי הדמיון שלו, וזה שעל שולחן העבודה, וממלא אותו בדימויים, בתנועה, בצבע, כשהוא מאייר את העולם בכישרון הנדיר שלו. דוד פולונסקי הוא בעיני גדול המאיירים בישראל, תערוכה רטרוספקטיבית של מכלול יצירתו מוצגת במוזיאון תל אביב בימים אלה ובשיחה מלב אל לב אנחנו מדברים על האפשרות לשמר את המבט המתפלא מול העולם, על "שריר השוטטות" החשוב כל כך עבור אנשים יוצרים, על איך שפת הגוף שלנו מסגירה את מצבנו הרגשי, על הגירה ועל ישראליות, ועל נפש האמן שיש בנו

שמעתם את המושג "נוודות דיגיטלית"? אחד המושגים החמים ביותר של עולם העבודה החדש, העידן הטכונולוגי הוליד צורת עבודה חדשה. אפשר להיות נוכח ורחוק - בו זמנית,  קח לך מחשב/ סלולרי או את הענן הדיגיטלי שלך - וצא לעולם הגדול, מכל מקום תוכל להמשיך גם לעבוד ולהתפרנס. אבל המגבלה הטכנית שהיתה קיימת שנים עברו היא לא המגבלה היחידה שמונעת מרבים מאתנו לחיות חיים שיש בהם יותר תנועה. תמיד יש גם את המגבלה של תנאים מסוימים, ומגבלות פסיכולוגיות כמו הפחד לזוז, היצמדות לשגרה, או המחשבה שזה בלתי אפשרי עבורי. עוד לפני שהמציאו את המושג נוודות דיגיטלית -האורחת שלי לפרק הנוכחי כבר בנתה לעצמה תוכנית עבודה שאפשרה לה לנדוד ויצרה מתכון מיוחד. היא קוראת לעצמה - נוודית עם בית. פרופסור רונית קרק היא ראשת המגמה החברתית-אירגונית במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. והיא גם מומחית בינלאומית לתחום של מנהיגות ומגדר. בחיים שלה יש גם קביעות ומחויבות, והמון עשיה ואחריות,  ולצד זה גם המון חופש ותנועה, ומעברי גבול חוצי גבולות. בחיים שלה יש בית ושורשים, וזוגיות ושלושה ילדים, ועצי זיתים בחצר וכלבים וחתולים -  וגם מטוסים ואוניות ואכסניות ובטח גם אוהלים וגם סתם שמים מלאי כוכבים שמרגישים כמו תקרה טובה ומגנה.  מוזמנים לשיחה מרתקת על האפשרות להצמיח כנפיים בלי לוותר על השורשים

יש מהפכנים שעוזבים מולדת, שוברים את הכלים, מוחקים פרק קודם וכותבים פרק חדש לגמרי.  ויש מהפכנים מסוג אחר - אלה שנשארים בבית ונלחמים לתקן את  מה שהתקלקל בתוכו. מבפנים.  האורחת שלי, מלכה פיוטרקובסקי שייכת לזן הזה. במובן הזה, זו גם תמצית היהדות בעיניה "אפשרות תיקון המעשים שעשינו, או העוול שחלילה גרמנו, הוא אחד הדברים הכי משמעותיים במסורת היהודית", היא אומרת.  לאורך השנים היא עמדה לא פעם מול עוולות אנושיות ופגיעה בזכויות אדם, שנעשו בשם ההלכה כביכול.  והיא לא יכלה לשאת את זה  לכן כאשה מאמינה, גם באלוהים וגם בתורה כתורת חיים - היא הלכה ללמוד לעומק את ההלכה,  להכיר את השפה שבתוכה גדלה, על בורייה. וכבר שנים רבות שהיא נחשבת לאשת הלכה, המשיבה לשאלות הלכתיות המופנות אליה.  בשנת 2015 נבחרה להשיא משואה בטקס יום העצמאות בשל היותה פורצת דרך בתחום לימוד התורה של נשים.  היא מחנכת ומרצה, בעלת תואר ד"ר לשם כבוד מאוניברסיטת בר אילן,  וממקימות "פורום תקנה" לטיפול בתלונות על פגיעות מיניות בציבור הדתי-לאומי. היא אשה שמקדישה את חייה לבנית גשרים, והכשרת הלבבות. ניהלנו שיחה מלב אל לב  על האומץ להשמיע קול, לשנות, ולהשתנות, על האפשרות  לאהוב מישהו בכל מאודך, ולהתווכח איתו באותה מידה.  על ההכרח להתאים הלכה למציאות,  ועל היהדות כתורת נפש 

היום נדבר על הפרזה ותיקון, על הדברים האלה שאנחנו מגזימים בהם (שלא בטובתנו..) על נזקים שאנחנו מחוללים לעצמנו ועל היכולת לתקן אותם. על הרעלים שאנחנו צוברים, ועל האפשרות לנקות אותם בכוחות עצמנו. האורחת שלי לשיחה היא אומינה, כבר מעל ל20 שנה שהיא חוקרת את יכולת הריפוי הטבעית שלנו .היא בוגרת של "המכון לתזונה משולבת" ("Institute for Integrative Nutrition") בניו יורק, ומי שהביאה לארץ את המודעות לסופרפוד- מאכלי העל. אומינה היא גם בוגרת של מסעות חובקי עולם ותרבויות. של חיים שנעים על הקו שבין הבית שלה בקוסטה ריקה, לבית שלה בישראל. בסיפור חייה, בוודאי בשנים הראשונות היו לא מעט הפרזות. ובגירסה הבוגרת והאחראית שלה - היה הרבה תיקון. היא מהאנשים שאוהבים חוויות קצה, ואפילו זקוקים להן כדי להרגיש חופש וחיוניות. כשהיתה צעירה חוויות הקצה שלה היו לא מבוקרות, מסוכנות לפעמים, ועשו גם נזק. בגיל עשרים וקצת היא התחילה לשלם על ההפרזות האלה, ובגדול. כשהגוף צעק, כשמערכת העיכול שלה קרסה, היא הבינה שמשהו עמוק מאד חיב להשתות ויצאה למסע חיים של ריפוי ושיקום המערכות. היום היא מלמדת עשרות אלפי אנשים איך לנקות רעלים

בעידן שבו הפכו הדיכאון והחרדה למגפה עולמית, תעשיית התרופות בפריחה ונראה כאילו הציפרלקס תפס את מקומם של הלחם והמים בתזונה הבסיסית של אנשים – כולנו מבקשים קצת שקט!!  אנחנו רגילים לחשוב שחוויה של מתח נפשי מגיעה ממקור פסיכולוגי- כתוצאה מהמחשבות, הדאגות, הרגשות הקשים והעצובים שלנו - וזה בהחלט נכון, אבל בזמן שהנפש סוערת מתרחשים בגוף שלנו תהליכים פיזיולוגיים המשקפים את חוסר השקט הזה וגם מגבירים אותו. אם הייתי אומרת לכם שיש לכם בגוף מערכת ההרגעה פנימית שיש לה מתג, מעין לחצן שמפעיל אותה- לא הייתם רוצים להכיר אותו? להבין איך הוא פועל? למתג הפלאי הזה קוראים - עצב הואגוס. בפרק הנוכחי אנחנו משרטטים קווים לדמותו ומציעים גם טכניקות ופעולות שתוכלו לעשות כדי ללמוד להפעיל אותו ביעילות. האורח שלי לשיחה פרופסור יורי גדרון, מדען בתחום הפסיכולוגיה הרפואית, חוקר כבר שנים את האופן שבו הפעלה מיטבית של עצב הואגוס קשורה לבריאות הפיזית שלנו ולאריכות ימים.  איך לנהל מצבי לחץ? מהו ויסות רגשי באמצעות תהלכים גופניים? מהי דלקתיות ואיך עצב הואגוס עוזר לנו להוריד אותה? רעיונות וטכניקות שיעזרו לכם להבין איך באמצעות הפעלת הגוף אתם יכולים לצנן גם את הלהבות הנפשיות 

יש אנשים שאוהבים להכין לעצמם רשימות. ואני לא מתכוונת ל"תודוליסט" הרגיל העמוס במשימות של "צריך ל…" . אני מדברת על רשימת חלומות, משאלות, תוכניות לעתיד. דברים שנרצה לממש, רשימות שמשובץ בהן כל מה שגורם לנו להסתכל קדימה בחיוך, לחכות לעתיד ולקוות לו. האורח שלי בפרק הנוכחי, מכין לעצמו רשימות כאלה מאז שהיה בן 16, ותאונה שינתה את חייו ברגע אחד. כששכב במטה משותק למשך שנה, נהג לכתוב במחברת שלו - תוכנית מפורטת של כל מה שהוא מתכנן להגשים בכל אחת משנות חייו הבאות. לימים זו הפכה להיות הטכניקה המרכזית שמשמשת אותו להגשמת החלומות של עצמו ושל רבים אחרים שליווה. יובל אברמוביץ הוא סופר, שחקן, עיתונאי, יזם, ומגשים חלומות סדרתי.  הוא רעיונאי בלתי נלאה וגם אופטימיסט חסר תקנה לדבריו. בשיחה אופטימית אנחנו מדברים על שריר היזמות שאפשר לחזק, על האופן שבו הוא הופך רעיון לפעולה, ועל המוטו שמוביל אותו -  אין הצלחתי או נכשלתי, יש שיחקתי

לרגל הסתיו המבצבץ, והרוחות שהוא מביא איתו (ולפעמים גם מצב הרוח), חשבתי שזו הזדמנות מצויינת לדבר על אחד משרירי הנפש הכי חשובים לנו - על היכולת להיות גמיש. לעמוד בסערה, לדעת להשתנות יחד עם תנאי המשחק המשתנים. כשאנחנו פוגשים את המציאות שלנו עם נוקשות ועם תנאים מוקדמים מראש - של "איך הדברים היו אמורים להיות", אנחנו נידונים לסבל ולאכזבות בלי פוסקות : גשם ירד באמצע החופשה ביוון, הבוס יתגלה כאיש בלתי נסבל וינפץ את כל מה שחשבתי על המשרה הנחשקת שזכיתי בה, חיי הנישואין יתבררו ככאלה שיש בהם גם ימים מעוננים, רחוק מהבטחת ה"חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה", המנה שכולם היללו תהיה תפילה לחיכי - שוב ושוב החיים יפתיעו אותי ויעבדו לא כמו התוכנית. המקורות היהודיים יודעים את זה. בתלמוד במסכת תענית - מופיעה ההמלצה: "לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז". על כך מבוסס גם הספר החדש שלי - "הקנה והארז" שהוא משל מחוייך על כוחות הנפש הנדרשים מאתנו כשהשינוי דופק בדלת, כשהשמים מרמזים על סערה מתקרבת. אז בפרק הקצר והחגיגי הזה - אני משרטטת קוים לדמותה של הגמישות הנפשית, ולשאלה מיהו אדם חזק באמת, משתפת אתכם בתהליכי ההשראה והיצירה שהובילו ללידתו של הספר, ולקינוח גם מספרת ושרה

אלטון ג'ון כתב פעם בשיר נפלא את המשפט  - “sorry seems to be the hardest word“,  היהדות מבינה את זה, ולכן היא מקדישה לענין הזה יום שלם - את יום הכיפורים.  יום שלם שמטרתו לגרום לנו לעצור ולעשות חשבון נפש.  להתוודות על החטאים והטעויות שלנו, לבקש סליחה, לנקות את חדרי הלב מחומרי כעס, והתחשבנות שהצטברו בהם ולתקן.  לנקות את מערכות היחסים שלנו מפגיעות שהתרחשו במזיד או בשוגג.  כדי ללמוד משהו מהשיעור המיוחד הזה שהיהדות מלמדת אותנו על חשיבות הסליחה לבריאות הנפשית שלנו, הזמנתי את הרב יוסי פרומן לשיחה מלב אל לב. שום דבר בילדות שלי, כילדה חילונית מגבעתים שגדלה במשפחה קטנה עם אחות אחת בלבד, לא דומה לילדות של יוסי, שגדל בגוש עציון, והיו לו בבית עוד תשעה אחים לריב ולהתפייס אתם -  ובכל זאת, בשיחה שלנו היו הרבה מאד רגעים מחברים והרבה הזדהות ובסופה סיכמנו שביום כיפור - כולנו בעצם נכנסים לקלינקה. זה יום של אינטרוספקציה.יום של טיפול נפשי. זה יום שמנקז אליו את האמונה היהודית בכך שבבסיס האנושיות שלנו, כבני אדם, כולנו גם טועים ומקלקלים לפעמים, וכולנו גם יכולים לתקן ולצמוח. מוזמנים לשיחה שבה אנחנו בונים גשרים בין הפסיכולוגיה ליהדות, ומציעים מחשבות ורעיונות שיעזרו לכם להגמיש את שרירי הנפש שלכם

בפתחה של שנה חדשה, רבים מאתנו מכינים לעצמם רשימת חלומות ויעדים ומבטיחים לעצמנו שהשנה נאמץ הרגלים טובים.  לרוב אנחנו מתחייבים להישגים גדולים - השנה נעשה המון ספורט, נגמל מסוכרים ופחמימות, נקדיש כמה שעות ביום ללמידה של חומר חדש, או נתאמן 5 פעמים בשבוע בפסנתר. בעיקר נהיה אנשים מלאי משמעת עצמית, שמחוייבים להרגלים בעלי נפח. מתוך תחושה שהגודל של ההרגל קובע.  הענין הוא שככל שההרגל שאנחנו מפנטזים עליו הוא הרגל גדול ותובעני מבחינת זמן והתחייבות - ככה קטן הסיכוי שנצליח לממש אותו. אבל המדע של ההרגלים מספר לנו שדווקא ההרגלים הכי אפקטיבים שיש לנו בחיים  - הם אלה שנצליח לחזור עליהם בעקשנות ובעקביות יום יום, גם אם הם קצרצרים ולוקחים רק חמש דקות.  הדבקות בהרגל - היא זו שקובעת. לא הגודל שלו. האורח שלי הוא מומחה בהטמעת הרגלים. ד"ר מיקי הרלינג, הוא רופא משפחה, מסוג אחר. כזה שלא עסוק רק בתיקון הנזקים והמחלות אלא בעיקר במניעה שלהם. הוא מלמד אותנו איך להיות בריאים. בפרק אופטימי לשנה החדשה, הכנו לכם סל מלא בגדוש בתרגילים קטנטנים שיעשו הבדל גדול  

הפרק הזה עולה באחד בספטמבר - זה תאריך מיוחד ביומנים של כולנו. זה היום שבו חוזרים לבצפר יש ילדים שכבר ממש שעמם להם בחופש הגדול והם מדלגים דרך השער, יש כאלה שהתפללו לשביתה יש ילדים שמתגעגעים רק להפסקות ולמגרש הכדורגל, ואחרים שחושבים באימה על הפסקות/טיולים שנתיים ועל שיעורי הספורט. ויש את המבוגרים- גם הם לא שוכחים את האחד בספטמבר ואת מה שהוא מסמל, כי גם אם עברו הרבה מים בנהרות חיינו מאז ימי בית הספר, חווית "בצפר" בסופו של דבר צרובה אצל כולנו. זו חוויה שנרשמת על לוחות הלב ועל קירות הגוף, משאירה חותם עצום. לפעמים חותם של תהליך טוב ומצמיח, לפעמים של תהליך רווי כאב אפילו טראומטי, לפעמים גם וגם.  החוויה שלי היתה בהחלט של "גם וגם" כי בחלק מהימים, והייתי אומרת אפילו השנים, עברתי חרם בבצפר. זה היה בעיקר בכתה ד' ולמשך כמעט שנה שלמה. חוויה של "חרם" היא חוויה קשה, כיון שכיצור אנושי, אחד הצרכים הכי עמוקים והישרדותיים שלנו, זה הצורך להרגיש שייך לעדר, להיכלל בו. האיום של נידוי/שיימינג/התעלמות - נתפס מבחינה פסיכולוגית כאיום קיומי ממש, ולכן גם כל כך מכאיב.  בשבוע שעבר התארחתי בתוכנית הרדיו של אשכול נבו - "שנים" ברשת ב'. הוא הפתיע אותי כששאל אותי "איזו מין ילדה היית?" ובלי לתכנן, גלשנו אל הזכרונות שלי מהשנה ההיא. אח"כ דיברנו על האופן העמוק שבו חוויות טובות וקשות מעצבות אותנו כל אחת בדרכה, והופכות אותנו להיות המבוגרים שאנחנו. הקשיים, למרות הכל, בונים בנו חוסן. כך אני מאמינה.  אני מעלה כאן באדיבות "כאן", תאגיד השידור הציבורי, את השיחה שלי עם אשכול נבו, אולי היא תצית בכם זכרונות מהילדות שלכם? ואולי כמה מחשבות על איך ללוות את הילדים שלכם   

היום נדבר על גירושין, וגם על נישואין, למעשה נדבר על זוגיות בכלל ועל הדרמה המתרחשת במפגש של שני אנשים שהולכים יחד. הם רוקמים סיפור משותף, אבל במקביל אליו מתקיימים תמיד גם הסיפורים הפרטיים של כל אחד מהם, זה נכון למעשה לכל קשר משמעותי בחיים שלנו, ובוודאי לזוגיות. במצעד האירועים גורמי המתח והמצוקה הנפשית מופיע מוות של אדם קרוב במקום הראשון, וגירושין במקום השני. חווית הגירושין מפזרת רסיסים כמעט לכל זירה בחיי המתגרש/ת וההדף שלה עצום, גם אם מדובר בצעד שנעשה מבחירה, ובוודאי במקרה של עזיבה או החלטה שיזם צד אחד. בשיחה מלב אל לב עם הסופרת יעל משאלי, שסיפרה "מותרות" משרטט קווים לדמות החוויה המורכבת הזו, וחוותה בעצמה גירושין אחרי 36 שנות זוגיות - אנחנו מדברות על האפשרות לפרום את עצמי מתוך הקשר, בלי לפרום את ה"עצמי" שלי. איך נעזבים ומוצאים אחיזה

ברוכים הבאים לבית המרקחת הפרטי שלכם - הכי טבעי, הכי בריא, הכי בחינם, ובלי לצאת מהבית. היום נכיר את הסמים הטובים שהגוף שלנו מייצר, אלה שעוזרים לנו לשקם פציעות וכאבים, אלה שמגבירים את שמחת החיים, החיוניות והליבידו שלנו, אלה שעוזרים לנו לאהוב ולהתמיד במערכות היחסים הבריאות שלנו, אלה שעוזרים לנו ללמוד ולהתפתח. הפרק הקודם עסק בתגובת הסטרס הגופנית שלנו, ושמענו על הנזקים שגורמים להם האדרנלין והקורטיזול המופרשים בתוך גופנו במצבי לחץ. היום נשמע על החומרים ההפוכים, אלה שמייצרת מערכת ההרגעה שלנו. אוקסיטוצין, סרוטונין, דופמין ואחרים - חומרים נפלאים ששומרים על הבריאות שלנו ועל מצב הרוח. נלמד מה עוזר לנו לייצר עוד ועוד מהם באמצעות פעולות פשוטות והרגלים יומיומיים. פרק משמח במיוחד, השני בסדרה עם הד"ר ליאת יקיר - מדענית, ביולוגית וחוקרת את הרגשות והביולוגיה של ההתנהגות האנושית 

הכירו את המגיפה האמיתית של העידן הנוכחי - מגיפת הסטרס והלחץ הנפשי. בעידן שבו תעשיית התרופות בפריחה ונראה כאילו הציפרלקס תפס את מקומם של הלחם והמים בתזונה הבסיסית של אנשים – חשוב שנכיר את הביולוגיה של תגובת הסטרס, נתוודע לחשיבות שלה עבורנו, אבל נלמד איך לנהל אותה כך שאנחנו נשלוט בה ולא להיפך.  סטרס מתמשך הוא מקור לצרות צרורות בחיינו, הן פיזית והן נפשית. הוא גורם לזיהומים, לפגיעה במערכת החיסונית שלנו, לכאבים כרוניים וכמובן גם למצוקה נפשית רבה. בשיחה מרתקת עם המדענית והביולוגית ד"ר ליאת יקיר, נלמד שיעורים חשובים מהזברה בסוואנה ומהבבונים בג'ונגל. נסביר למה חשוב להשלים את המעגל השלם של תגובת הסטרס ואיך להפעיל את המערכת הנגדית שיש לנו בגוף - מערכת ההרגעה.  נספר לכם על טכניקות נפלאות שיעזרו לכם להחזיר לעצמכם את שיווי המשקל הפיזי והנפשי, ולנקות גם את החיים שלכם וגם את מערכות היחסים שלכם ממשקעי המתח שנערמים על גביהן.  ליאת חוקרת את נושא הסטרס ואת ההשלכות של משברי החיים שלנו על מצבו של כל תא בגופנו.  בתור מי שבגיל 40 התפרצו בגופה שתי מחלות אוטואימוניות, היא נעזרה בכל מה שהיא יודעת מהמחקר שלה ויצאה למסע של שיקום וריפוי

שיר כאב עובר ושב, איזה מזל אני שר עכשיו, כתב מאיר אריאל ותאר במשפט אחד גם את העובדה שכאב הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו ואולי גם את אחת התרופות הטובות לשיכוך שלו. חווית הכאב עומדת בצומת המרתקת של שאלת ה"גוף והנפש", כיוון שהיא חוויה סובייקטיבית מאד ולעיתים עמומה. אדם יכול לחוש כאב עז אבל הרפואה לא תדע לזהות את מיקומו או מקורו הגופני. האורח שלי לשיחה הוא ד"ר איתי גור אריה, הוא רופא כאב ותיק מאד, ועומד כיום בראש המערך לשיכוך כאב בבית החולים "שיבא". "כשהייתי רופא צעיר" הוא מספר לי  "כל מה שרציתי היה רק לתת תרופות, אבל עם השנים ועם ההתפתחות שלי כאדם וכרופא, אני מבין את ההשפעה החזקה של הנפש על כאבי הגוף". בפרק הנוכחי נשרטט קווים לדמותם של כאבי הגוף-נפש שלנו. נסביר באיזה אופן הכאב חשוב לנו, מגן עלינו, משמש מערכת התרעה. ומה קורה לאנשים שאין להם יכולת לחוש כאב. נבחין בין כאב אקוטי לכאב כרוני, נשאל איך החינוך שלנו, התרבות שבתוכה גדלנו - משפיעים על תפיסת הכאב שלנו, ונציע רעיונות וכלים שיעזרו לנו לשאת כאב ולהתמודד איתו לטובה

יש תהליכים שלא ניתן להאיץ אותם, גם אם מאד נרצה. קוראים להם "תהליכי הצמיחה בטבע". אי אפשר לזרז את גדילתו של התינוק למתבגר, אי אפשר לדחוק בפקעת של הבצל שמתפתחת לה במעבה האדמה, שתוציא כבר את הפרח היפה שלה. גם תהליכי כתיבת ספר, ותהליכי הרקמה של מערכות היחסים שלנו - כל אלה דורשים שנפעיל את "שרירי הסבלנות שלנו". האורח שלי מאיר שלו, מגדולי הסופרים האהובים והמוערכים בארץ, מכיר את השריר הזה היטב ומפעיל אותו הן כסופר והן כגנן בגינת הבר שלו.  בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על האדמה שבתוכה צמח, על ילדותו, על המתנות הנפשיות שקיבל משני הוריו, המורים.  על יכולת ההתבוננות שטיפח מגיל צעיר. על תפיסת הזמן שלו וגם על חייו ברגעים אלה, קצת לפני שהוא חוגג 74

היום נדבר על כנות. על האומץ לתת ביטוי גם לרגשות ה"פחות פוטוגניים" שלנו. אלה שלפעמים אנחנו ממש מתביישים להודות בהם אפילו בפני עצמנו. רובנו משתדלים לשווק את חיינו המוצלחים, ואת בבואתנו שאין בה רבב. אנחנו חוששים לחשוף את הפגמים שלנו מפחד שנחווה דחייה, לעג, ביקורת, (וגם זה אנושי…). האורחת שלי היום היא אשה אמיצה, היא לא מפחדת לראות לתוך עצמה, היא כנה באופן שובה לב, וכל כך מעורר הזדהות. כבר שנים שהיא "מחטטת במניעים הכי אנוכיים של עצמה" לדבריה,באמצעות הקומיקס שלה, הטור הקבוע שלה ב"ידיעות אחרונות". הדברים שהיא כותבת ומאיירת. הקול שהיא משמיעה כאקטיביסטית. דניאלה לונדון דקל כותבת ומאיירת את הבטנה של החיים שלנו, לא את החליפה היפה שאנחנו לובשים החוצה. היא כותבת על קנאה ורכושנות, על חיי היומיום האפורים, על רעב ותשוקה לא ממומשת, על הגוף המאכזב שלנו, על המקומות שבהם אנחנו פאתטיים, על חרדת המוות, והאופן שבו היא מתארת את החוויה האנושית הוא תמיד מצחיק מאד, וגם מדמיע בו זמנית. מתחת לשכפ"ץ של ההומור היא מרשה לעצמה לבטא את האנושיות שלנו במלואה. היא תמיד כותבת וחוקרת את עצמה, היא הדמות הראשית אבל היא למעשה "אחת משלנו", כשם הספר הנפלא שלה.  בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על הרווחים שיש לך כשאת מעיזה לחלוק את האמת שלך, על הומור כחבל הצלה, על ילדות והתבגרות, בדידות וקשר, על כל ה"אנושי" שבנו

איך אתם מטיילים? האם אתם מאלה שמכינים תוכנית מפורטת לכל שעה? באים עם תנאים מוכנים מראש? או יודעים לצאת להרפתקה ולזנוח את כל מה שחשבתם לגביה מראש?  חיים שוסטר הוא האורח שלי בפרק על "תרמילאות" ועל האפשרות לפתח שרירים של תרמילאי בתוך החיים שלנו. שוסטר הוא מומחה לדתות ותרבויות המזרח הרחוק אותן למד וחקר במשך שנים רבות. הוא חקר אותן דרך הרגלים, בעשרות המסעות המיוחדים שעשה למעל 120 מדינות ברחבי העולם. הוא סוג של "קולומבוס" פרטי כזה. בשיחה שתעשה לכם חשק לארוז - אנחנו מדברים על תרמילאות כדרך חיים, כמצב נפשי. על האפשרות לצאת למסע גם כשאתה מגיע ללפלנד וגם כשאתה צועד בפתח תקווה. על שמחת השוטטות. ועל למה כדאי שנלמד את עצמנו לחלום על המסעות שאנחנו מייחלים להם? ואיך עוברים מחלום למעשה   

איך מגדלים תקווה? איך מצליחים למצוא קרן אור להיאחז בה ברגעי החושך המוחלט? מה עוזר לאדם לא לוותר, גם כשנראה שאפסו הסיכויים? הפרק הזה עולה בתפר שבין יום הזיכרון, ליום העצמאות, בתפר שבין עצב שאין לו מזור לשמחת התקומה והתקווה.  ניגוד שמאפיין את החיים של כולנו כאן, את החוויה הישראלית. האורח שלי הוא האלוף יורם יאיר. המכונה ייה. הערב הוא ישיא משואה בהר הרצל, על תרומתו האדירה לחברה הישראלית. מפקד נערץ, איש חינוך, פעיל חברתית, כיום הוא מכהן כראש עמותת "יחד למען החייל", ראש עמותת "אחרי", וראש עמותה המפעילה כפרי גמילה מסמים ואלכוהול. הוא האיש הכי אופטימי שאני מכירה, ממש מקרוב. כי זכיתי בו גם בתור חמי, האבא של בעלי והסבא של ילדיי. בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על רגעי המבחן הגדולים של חייו, על האסטרטגיות שעזרו לו להיכנס לשדה הקרב ולצאת ממנו שלם בגופו ובנפשו, על הכוח מציל החיים שיש לסיפור שאתה בוחר לספר לעצמך ולפעמים גם לאחרים. וגם על הרגע האחד והיחיד בחייו שבו הרגיש חסר אונים. הרגע שבו נשמעה דפיקה על הדלת, והמבשרים עמדו על המפתן לספר לו לעדנה אשתו - על כך ששלומית בתם, קצינת המבצעים של טייסת 113, נהרגה בתאונת מסוק בדרכה הביתה

לקח לי הרבה שנים להבין שאני בעצם "דור שני", כי אמא שלי לא היתה ניצולת שואה קלאסית, היא לא עברה את שנות המלחמה במחנה ריכוז, אבל היא עברה אותם כפליטה נרדפת נאצים. לקח לי שנים להבין שיש איבר כזה בגוף החיים שלנו שאם קוטעים אותו, נשארים נכים לתמיד. לאיבר הזה קוראים "ילדות". מי שילדותה נקטעה בגיל שנה כשהפכה לפליטה במנוסה מתמדת, תגדל להיות אישה "קטועת ילדות", ולעד תישאר בתוכה גם הילדה המבוהלת. כשמלאו לאמי 80, לקחתי אותה בהפתעה לאולפן הקלטות כדי להקליט שיחה ביננו. רציתי מזכרת. תיעוד. רציתי לחבר כמה חלקים בפאזל. בחסות האולפן העזתי לשאול אותה באיזה אופן היא חושבת שהשואה עיצבה את האמא שהיא הפכה להיות לנו. "אני חושבת שהחרדה גרה אצלנו בבית תמיד, כמו שותף שלישי". הודתה אז באוזני לראשונה. מוזמנים לשיחה אישית בין אמא אחת ובת אחת, יש כאן סיפור ספציפי וחד פעמי, ויש כאן גם את הסיפור הכללי  - על האופן שבו חווית השואה ספוגה באדמת המדינה הזו, בבית הגידול של כולנו

הפרק הזה עולה לשידור קצת לפני "ליל הסדר", בימים האלה שבהם היהדות שולחת אותנו לעשות סדר. גם בבתים שלנו, וגם בנפש פנימה. לבער את החמץ, להיפרד מהישן ולהתחדש.  זו הזדמנות מצוינת לחקור את שני מושגי היסוד האלה בחיינו - סדר וכאוס, ואת מערכת היחסים שלנו עם הסדר בבתים שלנו. גם ברמה המעשית, וגם ברמה המטאפורית, כי מערכת היחסים שלנו עם הבית,  דומה מאד למערכת היחסים שלנו עם הגוף שלנו, והיא אחת ממערכות היחסים הבסיסיות והמשמעותיות שלנו. אנחנו חולמים על הבית המושלם, הנחשק, המסודר תמיד, הסוחט מחמאות, ומתאכזבים מהבית ה"מציאותי" שלנו, זה שרחוק מאד מהתמונות במגזינים.  אנחנו יורדים על עצמנו לא פעם, על האופן שבו אנחנו לא מצליחים לתחזק אותו. האורחת שלי, שירלי אבנון קרייזל עבדה שנים רבות כמרפאה בעיסוק, וכיום היא מעצבת פנים ומסדרת בתים. היא האישה שמזעיקים כשהבית עולה על גדותיו ומאיים להטביע את יושביו. בימים אלה יוצא הספר שלה "הבית האופטימי" ובשיחה מרתקת היא מספרת לי מה למדה על נפש האדם, במסעות שלה לתוך הבאלאגן של אחרים. מה מספרים הבתים שלנו על האישיות שלנו? למה כל כך קשה לנו להיפרד מחפצים? מה צריך לעשות כדי ללמוד לסדר נכון? ואיך לחיות בשלום גם עם הבאלגן שמרכיב את חיינו? שיחה אופטימית שתעשה לכם חשק לרוץ ולסדר 

היום נדבר על הנפש, על בריאות נפשית ועל רפואת הנפש. האורח שלי הוא אמנם רופא נפש - פסיכיאטר, אבל מחזיק בדעה שאין מחלות נפש, ושהנטיה הממסדית להצמיד תווית של אבחנה ומחלה למשברי הנפש שלנו, מרחיקה אותנו מהאפשרות לראות את האדם השלם ולעזור לו להתגבר על המשבר. ד"ר באר צמח בתוך הממסד הפסיכאטרי,היה סגן מנהל מחלקה בבית חולים לב השרון, ובשנים האחרונות משמש פסיכיאטר ב"בית מאזן", מרכז מיוחד במינו שהוקם כדי לטפל באנשים שעוברים משבר נפשי אבל לא באמצעות אשפוז במוסד פסיכיטארי אלא בפורמט אחר, בבית, בתוך יצירת מעטפת של קהילה תומכת. מהי אם כן בריאות נפשית? מהם משברים פסיכוטיים? מה עוזר לנו לצלוח תקופות משבריות? מה תפקידן של תרופות והאם אפשר בלעדיהן? מה מקדם בריאות נפשית ואיך לטפח אותה

היום נדבר על אחד משרירי הנפש החשובים ביותר לבריאותנו הנפשית והפיזית : על "שריר היכולת לבקש עזרה". להגיד - "אני לא יודע, תעזור לי ללמוד", להגיד :"אני מרגישה לבד, תושיטי לי יד ". כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע, כתב נתן זך , אבל הרבה אנשים מתקשים לבקש את זה, במיוחד בעידן הנוכחי ששולט בו המיתוס של האדם כיצור אינדבידואליסט, כזה שהמנטרה הפנימית שלו היא "אני לא צריך אף אחד, אני אדם עצמאי". רבים מעדיפים לתת מאשר לבקש או לקבל, אולי בגלל שבקשת עזרה מחריפה את תחושת התלות שלהם, ונתפסת עבורם כסוג של חולשה או פגם.  אז הזמנתי את ד"ר ליאור צורף לשיחה. הוא אדם שהפך למומחה בהתייעצות, בבקשת עזרה, חוקר של "חוכמת ההמונים". אבל הוא לא התחיל ככזה,  את רוב שנות הילדות ילדותו בילה לבד, מעמיק ומגלה את עולם המחשב שריתק אותו, אבל כמעט בלי חברים. את תחושת הבדידות וה"אחרות" שלו, הוא סחב גם לתוך שנות העשרים המאוחרות שלו, עד שיום אחד. דברים התחילו להשתנות. ניהלנו כאן שיחה אישית ומרגשת על ילדות ובדידות, על החוויה של ילד שעובר נידוי או חרם ועל האופן שבו היא מעצבת את חייו, על בישנות חברתית ועל איך מתגברים עליה, על האופן שבו נבנה ביטחון עצמי, על למה חשוב כל כך שנדע לבקש עזרה, מאדם אחד,  אחר כך עוד אחד, ולפעמים גם ממש מההמונים

צרויה שלו קראה לספר האחרון והחדש שלה "פליאה". היא מדברת בו על היומיום, הלכאורה מאד לא-פלאי. היא חוקרת בו את החיים שלנו ואת האופן שבו הם נפרשים ומתגלגלים, לעיתים רחוק כל כך ממה שקיוינו או ניסינו לעשות מהם. כמו ביתר הספרים שלה, צרויה משרטטת את מצב האדם ואת מערכות היחסים המשמעותיות בחייו. היא מתארת את המאמץ האנושי "להתמשפח". להחזיק במבני הקשר המשפחתי, למצוא בהם נחמה, לעשות את הפשרות הנדרשות. צרויה שלו היא סופרת ישראלית, אהובה ומוערכת מאד בישראל ובעולם, ובשיחה מלב אל לב, אנחנו מדברות על הדאגה לשלומם של הקרובים לנו ועל הנטיה להזדהות יתר עם כאבי הזולת, על חרטות ועל האופן שבו הן משתלטות על סיפור חיינו, על מה שצרויה קוראת לו "הפרכוס המשפחתי"  - הניסיון הנואש הזה לספק את הצרכים של כולם, 360 מעלות מסביבי

והפעם פרק הפוך - היה לי לכבוד להיענות להזמנה של גלי צה"ל ולהתארח לשעה בתוכנית של שמעון אלקבץ בפרק הזה אני מספרת עלי קצת עלי -  על הבית שבו גדלתי, על מה שלקחתי משם, על הילדה שהייתי, על התנועה שלי בין הפסיכולוגיה למוזיקה ולכתיבה, נשאלתי על תחושות החמצה ועל חרטות, ועל מה לדעתי חשוב לנו כדי לעבור את החיים האלה בתחושה של מימוש ומשמעות.  ועשינו גם סדר חשוב במה זה בכלל פסיכולוגיה חיובית, וגם בטעויות שיש בתפיסה של המושג הזה כמו (למשל המחשבה שמדובר בהזמנה להיות חיובי, כל הזמן)

לפני כמה שנים אודיה קורן, שחקנית וסטנדאפיסטית  אשה מצחיקה וצחקנית -השתתפה בתוכנית רדיו, לקראתה התבקשה לבחור חמש יצירות של מוזיקה קלאסית שאהובות עליה במיוחד. היא הרכיבה רשימה לתפארת. אבל אחרי השמעת התוכנית אמר לה חבר מוזיקאי שלה - "שמת לב אודיה שכל היצירות שבחרת הן בסולם מינור? סולם מינור במוזיקה הוא הסולם ה"עצוב". הוא זה שלופת לך את הלב, זה הסולם של הכמיהה, הגעגוע, הקינה. זה הפתיע את אודיה כי בתפיסה שלה היא הרי אדם של מז'ור, מלאת הומור. אבל זה לא מפתיע באמת. הצחוק העמוק והחכם - נוגע תמיד גם בעצבים החשופים ביותר שלנו, בדבר הזה שאו שנבכה עליו ונמות, או שנתמיר אותו למשהו אחר, נהפוך אותו לבדיחה ונינצל. בשיחה מלב אל לב, אודיה מספרת על חייה, ועל העדשה שדרכה היא מתבוננת על הדברים, על הרפתקאות ופחדים ועל האופן שבו הומור שימש לה תמיד סירת הצלה, כדי להימלט מים העצב

הפרק הראשון של שנת 2022 עוסק בשריר המרכזי שנצטרך לפתח בשנה הקרובה (אנחנו מתאמנים עליו כבר זמן מה) - איך לשאת מצבי עמימות ותקופות של חוסר וודאות.  עידן הקורונה מזכיר לנו את מה שאנחנו מעדיפים להכחיש: את העובדה שאנחנו הרבה יותר "לא יודעים" מאשר "יודעים", ושאי אפשר לנבא מה ילד יום ואפילו מה תלד שעה. בשיחה עם ד"ר תומר בקלש, פסיכולוג חברתי וחוקר מוח נסביר למה אי ודאות גורמת לנו למתח נפשי,  כיצד המוח שלנו עובד כמו "מכונת ניבויים" ובאיזה אופן מצבי עמימות דווקא מעוררים ומפעילים אותו, גם לטובה. נתאר את ההבדלים האישיותיים בין אנשים בגישה שלהם לאי ודאות וניתן כמה רעיונות וכלים שיעזרו לכם להיות יותר גמישים מול מציאות משתנה ובלתי צפויה

פלייליסט נוסף של שירי הפודקאסט - אהבה ארוזה, מאמא לבן, שיר לגילי, משנה לשנה, שובי לביתך, האמנם, עד מחר, ימים לבנים, ילדות נשכחת, שיר ללא שם, הכניסיני תחת כנפך, עצים, אם יוולד לי ילד, יש לי ציפור קטנה בלב, ערב מול הגלעד, פגישה לאין קץ, שיר של יום חולין   

פלייליסט של שירי הפודקאסט בתקווה שינעימו לכם את הדרך: אדם בתוך עצמו,  זו אותה האהבה, רוח סתיו, כולנו זקוקים לחסד, החולמים אחר השמש, לראות את האור, בלדה לשוטר, עד מחר, בואי אמא, זה קורה, שירת העשבים The rose ,The circle game, You've got a friend ,Annie’s song

חיים מאושרים יש בהם שילוב של שני מרכיבים עיקריים - הנאה, ותחושת משמעות - כך כותב ד"ר טל בן שחר, מחוקרי האושר המובילים בעולם. וזו גם מטרת הפודקאסט הזה, לספק לכם רגעי הנאה ומשמעות. מחשבות, רעיונות וכלים שיעזרו לכם לעצב לעצמכם חיים טובים יותר, לשמור ולטפח את הבריאות הפיזית והנפשית שלכם.  בפרק 70 אנחנו חוגגים בקולאז של רעיונות וקטעים מראיונות שעלו כאן בשנתיים וחצי האחרונות, 69 שיחות עם אנשים מרתקים, על החיים ועל איך לחיות אותם. ארזנו לכם מעין סלסלה מלאה כל טוב, "טייק אווי" לדרך שלכם ב 2022

אגי משעול מסתובבת בעולם עם אנטנה שהיא קוראת לה "תדר הfm שלי". דרכה היא קולטת רשמים וכותבת.  יש לה מין מתג מיוחד שהיא יודעת להפעיל, מתג הבהייה. מעין מצב מדיטטיבי שהיא נכנסת אליו כשהיא כותבת. בשיחה מלב אל לב היא מספרת לי על האפשרות המיוחדת שיש לנו לעלות קומה מעל החיים שלנו, או לזוז הצידה, להשקיף משם על הדברים ולכתוב. "כתיבת שירים היא לא העבודה שלי" היא מספרת. "כתיבת שירים היא העבודה הפנימית שלי".  אגי משעול היא משוררת של מלאכת החיים" נכתב עליה פעם, ובשיחה שלנו אנחנו מדברות על מלאכת החיים והכתיבה, על האופן שבו הן מצטלבות. על פגישה יומיומית עם הדף הריק, ועל מה עושים כדי לפתות את המוזה. על יצירתיות ועל יצרים, על הילדות של ילדה שהרגישה קצת אחרת, ועל איך כל זה עיצב בתוכה את המשוררת שהפכה להיות

אלוהים תן לי רק טיפת מזל - מתפללת זהבה בן בשיר שלה, אבל האם יש מה לעשות בעצמנו כדי להגדיל את מזלנו הטוב? הפילוסוף סנקה כתב ש"המזל הוא מה שקורה כשההכנה פוגשת את ההזדמנות", וגם מחקרים פסיכולוגיים מספרים לנו שאנשים ברי מזל - הם גם בעלי תכונות אישיות שתורמות להם בכך, ובעיקר - הם נוקטים פעולה. בפרק הנוכחי אני מארחת את אסנת מירון, מומחית ברישות חברתי  ומי שחוקרת את המונח "סרנדיפטי" - מקרים טובים שקורים במקרה. לשיחה מרתקת על האפשרות להיות פרו-אקטיבים, להיענות להזדמנויות ולצאת לחפש מקרה שיקרה, אם אפשר במקרה

שוב ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מחפשים במציאות את מה שהאגדות לימדו אותנו. למשל, שכאשר יופיע האביר שלנו,הוא יגיע רכוב על סוס לבן עם כל סמלי המעמד, ואנחנו נדע מיד שזה "זה". או לפחות יענה על איזה צ'ק ליסט של תכונות שאנחנו מקווים להם. אבל מה באמת מנבא התאמה רומנטית בין שני אנשים? בפרק הנוכחי אני מארחת את הפסיכולוגית מעין בוימן- משיטה, לשיחה על נס ההתאמה הזוגית ועל הסודות של מלאכת השידוך. מעיין הצטרפה לצוות המומחים בעונה הנוכחית הריאליטי המדובר : חתונה ממבט ראשון" והיתה אמונה בעיקר על שלב ההכנה והסינון, שרובו נעשה מאחורי הקלעים. מוזמנים לשיחה מרתקת שבה בדקנו מה מספרים לנו המחקרים הפסיכולוגים על התאמה אישיותית? מה מנבא הצלחה של קשר רומנטי בין שני אנשים - האם הדמיון ביניהם? ואולי דווקא השוני? איזה תכונות אישיותיות תורמות לזוגיות, ואיזה עשויות לחבל בה? בקיצור -  עם איזה פנס כדאי לכם לצאת כשאתם מנסים לגשש לליבו של אדם אחר?  ואיזה פנס כדאי לכם להפנות גם לתוך עצמכם במהלך המסע הזה

שלגיה והנסיך שלה חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, ולא שמעו את הסטטיסטיקות העכשוויות (בארה"ב, עומד שיעור הגירושין על 50 אחוז, וישראל מזדרזת מאחוריה עם 26 אחוזים), כי אגדות לחוד וחיים לחוד. היפהפיה הנרדמת והאביר שלה - לא צריכים להתמודד עם אוברדראפט, תינוקות שמתעוררים בלילה, אימת קורונה, וסתם מצב רוח נאחס שזוחל לסלון. הזוגיות בסרטים ובאגדות זוהרת. זאת שבבית שלנו -  צוברת את אבק היומיום. ובכל זאת - "לא טוב היות האדם לבדו" כבר נכתב בתנ"ך ובצדק. אנשים רבים רוצים לחיות בתוך זוגיות ולמצות את הפוטנציאל האושר הגלום בחוויה הכל כך משמעותית הזו. אז איך שומרים על זוגיות בריאה, עשירה ומאושרת? איך מגינים עליה מפני שחיקה, קנאה, אכזבה? האורחת שלי בפרק היא מעיין בוימן-משיטה, פסיכולוגית, מרצה במכללה האקדמית ר"ג, ומי שהקדישה את הדוקטורט שלה לחקר טכניקות מתחום הפסיכולוגיה החיובית והאופן שבו הן משפיעות על מדדי אושר בזוגיות. מעיין היא גם הצלע החדשה של הפסיכולוגים בצוות של הריאליטי הכי מדובר "חתונה ממבט ראשון".  כיון שעל זוגיות אפשר לעשות סדרה שלמה. הקדשנו לנושא שני פרקים. הראשון שבהם עוסק בסודות התחזוקה של קשר ארוך טווח. מה עוזר לנו לשמור על הקשר ועל האהבה?  אנחנו מציעות בו כלים מעשיים שישפרו את היומיום שלכם ויקרבו את הלבבות

כשאישה נכנסת להריון, מתחיל תהליך שנובט בגוף שלה. במשך 9 חודשים היא תעבור אינספור שינויים פיזיולוגיים ורגשיים. הבטן תגדל ותיתמתח ויהיו בחילות וצרבות ומצבי רוח, אח"כ היא תרגיש כאילו ראשן קטן שוחה בתוכה, ויהיו שיחות על ההריון עם חברות, ואמא, ובקבוצות פייסבוק. בן הזוג שלה עומד מהצד, מנסה להתמקם בתוך התהליך הזה, שהוא גם שלו, אבל גם מחוצה לו. ויום אחד, במעבר דרמטי וחד האישה תיכנס לחדר הלידה, אולי גם הגבר יכנס אתה, וכעבור כמה שעות יצא משם עם תואר חדש, אבא. נולד תינוק, ונולד איתו גם אבא. על הולדת אם - כתבו בלי סוף, גם בספרות הפסיכולוגית וגם במרחבי השיח הציבורי. על הולדת אבא -  ממש רק עכשיו. האורחת שלי בפרק היא הפסיכולוגית ענת הררי. היא מטפלת משפחתית וזוגית, סופרת ומנחת סדנאות כתיבה. ענת קיבצה 12 גברים והזמינה אותם לסדנה של כתיבה, שיתוף והתבוננות על תהליך הכניסה שלהם לאבהות. התוצאה מקופלת בספר המרגש "הולדת אב" (הוצאת בבל) המשמיע את קולם של גברים, בעידן שבו אבות רוצים לקחת חלק פעיל ושוויוני בגידול ילדיהם ובקירבה הנפשית והפיזית שלהם לילדיהם. איך שיר נולד? תהה פעם יהונתן גפן והיום אנחנו נתהה איך אב נולד

רבים מאיתנו פוחדים לחלום. לעוף עם הדמיון שלנו ולאחל לעצמנו לפרטי פרטים את מה שאנחנו מקווים לו. אנחנו חוששים שאם נגדל את החלום והוא לא יתממש לנו, נתאכזב. ולכן אנחנו גוזרים על עצמנו ויתור מראש. יזמים ויוצרים - יודעים שזה עובד הפוך. החלום הוא הדלק של כל מיזם, ואי אפשר בלעדיו.  האורח שלי בפרק, ליאור כלפון הוא חולם סדרתי וגם מממש סדרתי. ליאור הוא שחקן, סטנדאפיסט, צייר, פסל, מוזיקאי, ויזם סדרתי. מופעים שיצר זוכים להצלחה מסחררת בכל רחבי העולם.  בפרק הנוכחי אנחנו מדברים על האפשרות לגדל חלומות, כמו שמגדלים תינוק. עם המון תקווה, והשקעה, ועבודת פרך. על סיפור חייו של ליאור ועל האופן שבו מגיל צעיר הוא משתמש בכוחו של התת מודע שלו - לטובתו.  דיברנו גם על הקורונה שבה חלה, איך היא עזרה לו לדייק ולהבין לעומק מה הייעוד שלו בעולם,  על הטכניקות שהשתמש בהן כדי להבריא את גופו, ולצלוח את קשיי הנשימה ואת רגעי החרדה, על מה שעזר לו לשרוד גם את חווית השעמום והריק בבית האח הגדול. ועל "משאלת לב" העמותה שבה הוא פעיל על מנת לעזור לילדים חולי סרטן להגשים את החלומות שלהם

מחקרים מצביעים על כך ש 90% מהאנשים מעידים על עצמם שהם דחיינים. גם אלה שמהצד נראים לכם "תקתקני-על", אפילו הם יעידו שיש תחומים בחייהם, או משימות מסוג מסוים שהם נוטים לדחות. למרות שהתכונה הזו אנושית ומוכרת לרבים מאיתנו - אנחנו משלמים עליה מחירים יקרים. הדחיינות גורמת לנו להיות לא יעילים, ולא לממש חלק מהמשימות או המטרות שלנו,  היא מלווה בהרבה אשמה ובפגיעה בדימוי העצמי, בקיצור -  מומלץ לטפל בה. לשם כך הזמנתי את ד"ר טל בן שחר לשיחה. הוא שותף מקצועי שלי וגם חבר יקר והוא האיש הכי פחות דחיין שאני מכירה. יחד אנחנו משרטטים קווים לדמותה של הדחיינות האנושית, מסבירים את המקור הנוירולוגי שלה, מציעים טכניקות שיעזרו לכם לדחות פחות, ומפנים זרקור גם למצבים שבהם הדחיינות דווקא פועלת לטובתנו

בפרק מיוחד לקראת יום הכיפורים - שכדאי לחזור אליו בכל יתר ימות השנה - נשוחח על היכולת לסלוח, ועל האופן שבו היא חשובה לבריאותנו הנפשית והפיזית. היהדות מכוונת אותנו לעסוק בחשבון נפש. לעשות סדר פנימי, לנקות ולבער חמץ נפשי. אם יש בעיני חומצה פנימית שאוכלת אותנו מבפנים היא מורכבת מכל מה שמצטבר על קרקעית הנפש שלנו כשאנחנו לא סולחים -ההתחשבנות עם זולת שפגע בנו, האכזבה והעלבון, תחושת הקורבנות, "הצדק שלנו" שאנחנו תובעים ולא זכה לאישור, כל האנרגיה השלילית הזו.  מה עושים כדי להיפטר מהחומצה הזו?  כדי לחשוב בקול רם על שריר הסליחה ולהציע כלים לחיזוק שלו הזמנתי את ליאור טל, איש חינוך, פובליציסט ופעיל חברתי ופוליטי. הוא עוסק הרבה שנים ביהדות כתרבות, עומד בראש בית המדרש "קולות", עורך ומגיש את הפודקאסט "קולות של רוח" בגלי צה"ל. בשיחה הזו אנחנו בונים גשרים בין הפסיכולוגיה המערבית, היהדות, הפילוסופיה היוונית, סרטי קולנוע, וניסיון החיים של שנינו - כדי לשרטט קווים לדמותה של היכולת לסלוח, ולמה היא כל כך בריאה לנו, אנחנו מדברים על סוגי סליחה, או דרגות שונות של סליחה וגם על מצבים שבהם דווקא אסור לנו לסלוח  

לנשום - זה הדבר הראשון שאנחנו יודעים לעשות בעולם הזה. הכי אוטומטי. ובכל זאת - מחקרי המדע העדכניים מספרים לנו שרוב האנשים לא נושמים נכון, או לפחות לא נושמים באופן המיטבי עבורם. "הנשימה היא הכלי הכי חזק שבן האדם קבל על מנת לווסת את מערכותיו הפנימיות. לקיים את האינטראקציה של חילוף החומרים עם העולם והסביבה.  הנשימה משפיעה ברמה הבסיסית על כל המערכות הפנימיות שלנו -על מערכות הגוף, על האופן שבו המוח פועל, על הרגשות שלנו. היא עושה את זה מיד, היא מאד פשוטה לתפעול -  ואף אחד לא לימד אותנו לעשות את זה" -  אומר נמרוד קאופמן.  מורה לנשימה. נמרוד כבר היה טייס בחיל האוויר הישראלי ואיש עסקים כשנחשף לעולם המרתק של מדעי הנשימה.בחלק הראשון של השיחה אנחנו מדברים על הסיפור האישי שלו. על הבית ההישגי שבתוכו גדול, על תוכנת הפעלה פנימית שניהלה אותו בעולם - כזו שמחפשת מדדים חיצוניים להתקדמות, ועל איך עבר לעסוק בנשימה. על השילוב המיוחד שהוא עושה בין ידע רציונלי, ומדדים מבוססי מחקר לבין תרגול חוויתי עמוק. בחלק השני של השיחה אנחנו מדברים על התהליכים הביוכימיים והחשמליים המתרחשים עם כל שאיפה ונשיפה שלנו,על האופן שבו אפשר ללמוד לנשום בצורה נכונה ובריאה יותר,  ועל ההשפעות המדהימות שיש לתיקון הנשימה - על הבריאות שלנו. שיחה מלאה רעיונות, ותרגילים - שיעזרו לכם לנשום טוב יותר, ולהיות בריאים יותר

היום נדבר על אמנות ההקשבה. יש ימים שנראה לי שהיא בסכנת הכחדה, כמו האמנויות העתיקות האלה של נגרות בעבודת יד, תיקון שעונים, כל הדברים האלה שדורשים תשומת לב ונוכחות מלאה.יש בדיחה שאומרת שלישראלי יש רק שני מצבים בתוך שיחה'או שהוא מדבר, או שהוא מחכה לתורו לדבר. (במידה והוא אכן מחכה ולא מתפרץ). סגנון ההקשבה שלנו הוא ללא ספק גם תוצר של התרבות שבתוכה אנחנו גדלים. אבל היכולת להקשיב, והתחושה שאני "מוקשב" היא אחד התנאים הבסיסיים ליצירת קשר בטוח ותחושת שייכות. היא חשובה מאד למערכות היחסים שלנו. בפרק הנוכחי אני משוחחת עם אסנת ים-בוסקילה, יועצת ארגונית, מרצה בבינתחומי ומי שעבודת הדוקטורט שלה מוקדשת לנושא ההקשבה. הפרק גדוש ברעיונות וטכניקות שיעזרו לכם ליצור אווירה של הקשבה בתוך המשפחות שלכם, לאמן את עצמכם להיות מקשיבים טובים יותר, וגם להדריך את האנשים שלכם, איך לשמוע אתכם טוב יותר

מכירים את ההרגשה הזו - שאתם עומדים לפני משימה חשובה לכם, משהו כמו ראיון עבודה, דייט שאתם מאד מתרגשים לקראתו, מבחן בבית ספר,  או פרזנטציה בפני קהל - ופתאום אתם מרגישים שזה גדול עליכם, אתם מתמלאים באימת הכשלון-מראש, בהתקפון החרדה שמתלווה לזה, היובש בפה, תחושת ה"חלושס", ובעיקר המשאלה לעוף מכאן..מכירים את זה?  קוראים לזה "חרדת ביצוע" והיא מציפה אותנו לפעמים כשאנחנו במצבי מבחן- במצבים מלחיצים שבהם אנחנו נדרשים לתפקוד שיא. משחקי האולימפיאדה מספקים לנו אחת לכמה שנים הזדמנות מרתקת לחקור את היכולת האנושית לתפקוד שיא במצבי לחץ. אולימפיאדת טוקיו הביאה לקדמת הבמה גם מופעים מסוג חדש - רגעים שבהם ספורטאים גדולים מודים שקשה להם,  שהם לא עומדים בלחץ.  סימון ביילס זעזעה את העולם עם ההחלטה שלה לפרוש באמצע אחת התחרויות מתוך בחירה לשמור על בריאותה הנפשית. היא היתה אנושית פתאום. את ה"כשל" כולנו מכירים את זה גם מהחיים שלנו - את המתח בין הרצון לתפקד, לעמוד במשימה ולהצליח באתגר שלקחנו על עצמנו - לבין הרצון לוותר. בפרק הנוכחי אני משוחחת עם ד"ר שרגא שדה פסיכולוג ספורט ופסיכולוג חינוכי, הוא מרכז את תחום הפסיכולוגיה באקדמיה למצוינות בספורט בוינגייט. מנחה ומלווה פסיכולוגים וספורטאים ביחידה לספורט הישגי של הוועד האולימפי. שוחחנו על תפקוד במצבי לחץ, על חרדת ביצוע ועל מה שיכול לעזור לנו לפוגג אותה. דיברנו גם על החשיבות והתרומה של ספורט לחיים של כולנו, על תחרותיות לעומת הישגיות, ועל הליווי שכל אדם זקוק לו אחרי נפילה, כדי לעלות מחדש על המסלול

בראשית ברא אלוהים את אדם ואת חווה, ומיד אחרי זה הוא ברא את השקר, את ההסתרה, את התירוצים, את ה- "לא אכלתי מעץ הדעת!!, זה לא אני..זו היא, זה בכלל ההוא…" בקיצור  - בראשית ברא אלוהים את האמת ואת השקר. היצור האנושי יודע לשקר, כולנו עושים את זה, לפעמים זה אפילו חשוב (קוראים לזה טאקט)  כלומר אמת ושקר הן סקאלה. למרות שאנחנו יודעים שגם אנחנו משקרים לפעמים, מאד חשוב לנו שלא ישקרו לנו. היום נדבר על שקרים וסודות -  על מה עוזר לנו לזהות אותם, במיוחד את אלה המוחלפים בתוך מערכות היחסים שלנו. לצורך שיחה על הנושא המרתק הזה, הזמנתי את דורית עוזיאל, מומחית לתקשורת ושפת גוף, ומי שיודעת לקרוא את הנימים הדקים של ההסתרה וההתחזות. דורית היא מרצה מבוקשת ומלמדת באקדמיה ובמכללות, אבל גם מלווה מנהלים בכירים, גופים ממשלתיים, אנשי צבא ובטחון - וכל מי שעוסק בזיהוי של שקר ואמת. ניהלנו שיחה מרתקת על סודות ושקרים, על "אמת חלקית", על שפת הגוף ועל איך לומדים לקרוא אותה, על אינטואיציה.  על איך אנחנו מזהים את מה שחשוב לזהות,  ולמה חשוב שנקבל גם את העובדה שלא את הכל צריך לדעת

מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול? מעט ילדים יודעים. אבל ירון ידע. מגיל 8 היה לו ברור שהוא יהיה מנתח שמשתיל לב.אולי כדי להציל את הסבא האהוב שלו, שהיה חולה באי ספיקת לב. סבא, שהיה האיש שהאמין בו ולחש באוזניו מגיל צעיר ביידיש :"אינגלה, אתה משהו אחר, ואתה תיגע בכוכבים". סבא ניחש נכון. ב2015 נבחר ד"ר ירון ברק על ידי ע״י המגזין הכלכלי ״גלובס״ לרשימת 40 הישראליים המבטיחים ביותר, הרופא היחיד ברשימה. הוא עומד כיום בראש יחידת השתלות בית החזה בבלינסון,מאחוריו שורה של הצטיינויות מפוארות והשגים פנומנאליים. אבל כשהיה ילד, באסיפות ההורים, הוטחו באוזני ההורים שלו הבטחות אחרות, יותר בנוסח של "שום דבר לא יצא מהילד הזה". הילד שיש לו קוצים בטוסיק, הילד שהמורים מזזרזים להוציא מהכתה עוד לפני שהתחיל השיעור בכלל.  הפרק הנוכחי הוא שיחה עם הילד ההוא, שהפך למנתח ריאות ולב, שעומד לפעמים כמה יממות ברצף במהלך ניתוח אחד. רופא לב שמביא גם את הלב שלו לשולחן הניתוחים, שנקשר למטופלים שלו ומלווה אותם לפני, אחרי ותוך כדי. שיחה על היכולת לתקן, על למידה מטעויות, על כוחות הנפש הגדולים מין הגוף, ועל האופן שבו הילדות שלנו מעצבת את המבוגר שהפכנו להיות

היום נדבר על שמחת חיים. התכונה הזו, שהיא כמו אבקת קסמים שבזוקה על הבנאדם.מכירים את האנשים האלה שיש להם את זה?זה לא אומר שאין להם קשיים, או שהם לא עצובים לפעמים, אבל זו איזושהי אנרגיה שמפעמת בהם - איזו יכולת לשמוח.  בפרק הנוכחי נשאל איך מגדלים את השריר הזה, איזה הרגלים פשוטים אפשר לשזור ליומיום שלנו כדי להגביר אותה. ולמה היכולת לשמוח לא קשורה רק בנסיבות חיים או במזל אלא בגישה שאתה בוחר לאמץ, גם אם ברקע יש פחד תמידי שגר אתך בבית. האורחת שלי יאנה דרום יודעת דבר או שנים על האופן שבו הרגשות המנוגדים האלה חיים יחד. כשהיתה בת 28, בהריון ראשון, חלתה בסרטן השד. ההתמודדות עם המחלה וההחלמה ממנה היו מסע של כאב ופחד אבל גם הצביעו עבורה על שליחות חייה - לפתח רשת של מוצרי אופנה ייעודיים לנשים המתמודדות עם סרטן השד. הסיפור שלה הוא סיפור של בחירה לא רק בחיים אלא בשמחת החיים, בחיוניות, בתנועה קדימה תוך כדי ריקוד מתמיד,  ובבחירה לפזר את אבקת הקסמים הזו גם על ליבן של אלפי הנשים המתמודדות עם סרטן השד שהיא מלווה מאז שהיא עצמה חלתה

כשצביקה היה בן 46, באמצע יום רגיל ובלי שום אזהרה הוא עבר דום לב וניצל בנס.  אחר כך הגיעה ההכרה שהוא קיבל "הארכה" ושחשוב לנצל אותה כמו שצריך.  מעין תזכורת לתקתוקו של השעון, לספירה לאחור.  כמי שזכה להצלחה מסחררת בגיל צעיר, צביקה מכיר גם את תקתוק הפחד שנלווה תמיד להצלחה - החשש שיום אחד היא תיגמר. בשיחה מלב אל לב הוא מספר לי על רכבת ההרים של ה"שואו ביזנס",  על המחירים שמשלמים כשצריכים לתחזק פרסונה של אושיית בידור.  על משברי אמצע החיים, על הרצון להמשיך להישאר רלוונטים וגם על חוכמת הגיל

מחקרים בתחום האושר מצביעים כך שהמשתנה המשמעותי לאושר בחיים שלנו הן מערכות היחסים שלנו -המשפחה, החברים, הקשרים הבינאישיים שלנו. האנשים שלנו הם אלה שעוזרים לנו לעבור תקופות קשות, חולקים אתנו את השמחות בתקופות טובות, הם מרגיעים אותנו ומפיגים את בדידותנו, ומסתבר שהם אפילו מאריכים את חיינו.  אנשים טועים לחשוב שחברותיות היא תכונה או כשרון טבעי שנולדנו איתו (או שלא)  אבל למעשה היכולת ליצור קשרים, לבנות ולטפח אותם, היא שריר נרכש, מיומנות נלמדת. הפרק הנוכחי מוקדש ל"שריר החברים" ולדרכים השונות שבהן ניתן לאמן ולחזק אותו. האורחת שלי, דקלה גולדשטיין מלמוד, היא "מומחית" לחברים. מגיל צעיר היתה מוקפת בהם, אהבה להכיר אותם זה לזה ולערבב ביניהם, חולקת בנדיבות את האהבה שלה לאנשים ולמפגשים, בשנים האחרונות הפכה את הכישרון הזה שלה למיזם חברתי קולינרי, "החברים של דקלה" ארוחות שף שמחברות בין אנשים.  איך היא עושה חברים חדשים? מה עוזר לה לעמוד בפני דחיות וסירובים?  כיצד חווית הילדות שלה בבית שעבר משבר כלכלי גיבשה אצלה את תפיסת החיים וההבנה שההון האמיתי שלנו בחיים, הוא ההון האנושי, ומדוע "חופש" הוא ערך מרכזי הן בחברויות שהיא יוצרת והן בסגנון הזוגיות שלה, של פרק ב', זוגיות של אהבה גדולה וחיים בבתים נפרדים

בשעות קשות - של סכנה אמיתית ועמוקה, כשהספינה מאיימת לטבוע -  כולנו נושאים עינים לקברניט. אנחנו מקווים שיש מישהו שאוחז בהגה בקור רוח ויחלץ אותנו מהצרה. בפרק הנוכחי נדבר על האופן שבו כל אחד יכול למצוא את הקברניט שבתוכו, את "בעל הבית הנפשי". נציע מגוון רעיונות וכלים שיעזרו לכם לגייס את המשאבים הפנימיים והסביבתיים שיש לכם  - ולהשתמש בהם בתור עוגנים זמינים. האורח שלי לשיחה הוא פרופ' מולי להד, פסיכולוג ומומחה בעל שם עולמי לטיפול בטראומה ולפיתוח של חוסן נפשי מול מצבי חרדה ואי וודאות.  מולי הוא אדם שמתייצב עם הצוותים שלו כמעט בכל מקום בעולם שבו מתרחש אסון, ומביא איתו מזור.  המודל שבנה ("גשר מאחד") להתמודדות במצבי חרדה נלמד ברחבי העולם. הוא עצמו, למוד קרבות ואתגרים בחייו האישיים, כמי שהתאלמן בגיל צעיר, ואיבד את בנו שהיה בן 23 שנהרג במהלך טיול בדרום אמריקה. לצד "הנחת העבודה" שלו, על פיה "סבל, כאב וצער הם לא תקלה בחיים, אלא חלק בלתי נפרד מהם"  - הוא חולק איתי בשיחה, את הבחירה היומיומית והפעילה שלו לחפש את קרני האור שחודרות דרך העננים הקודרים. בפרק הזה נשרטט את ההבדל בין פחד בריא, לחרדה הרסנית, נזכיר לכם איך מורידים מתח, מה כדאי לעשות ברגעים של תחושת חוסר אונים, איזה הורמונים טבעיים יש לכם בגוף שאפשר לייצר בימים כאלה, בתור נוגדנים מצויינים. ואיך בונים תקוה

בטבע זה ממש נדיר, הסיפור הזה של המונוגמיה. רק 12 מינים מבין 8 מיליון - חיים תוך נאמנות בלעדית לבן זוג אחד בלבד. על פי הביולוגים - הגרסה הזו של "ומאז הם חיים באושר ועושר עד עצם היום הזה" היא טעות של ממש.אז איך זה בכל זאת מתיישב עם אחד ההסדרים הכי בולטים בהתנהגות האנושית? מוסד הנישואין, האהבה ארוכת הימים, המשאלה ל"אחת שלי". על הסתירה הזו שבין האנושי לאבולוציוני, רוכנת הביולוגית ד"ר ליאת יקיר עם המשקפיים המדעיות שלה ויש לה כמה תשובות מרתקות.   היא חוקרת את המדע שמאחורי האהבה ואת התהליכים הביוכימיים המתרחשים מאחורי הקלעים של הזוגיות שלנו. בפרק הזה ננסה ללמוד דווקא מהזנים הנדירים בטבע - מה כדאי לנו בני האדם לעשות כדי לטפח את חיי הנישואין שלנו ולגדל אהבה, מהו הורמון האוקסיטוצין, ה"דבק" הנפלא שבין לבבות, ואיך אפשר לייצר עוד ועוד ממנו, למה חשוב להבין את ההבדלים הבסיסיים בין גברים לנשים, כדי לתקשר טוב יותר במטבח הפרטי שלנו,  וגם כמה עצות פרקטיות להתמודדות עם מתח וכעסים שחופרים מתחת ליסודות הבית

מכירים את התחושה הזו - שמישהו לועס מסטיק לידכם/או נוקש עם המזלג על השולחן/ או מתופף בציפורניו על הלפטופ - וזה מטריף אתכם ככה שאתם מוכנים להרוג?  זה יכול לקרות לכם גם מול השכנה בשיעור היוגה, זו ששפכה על עצמה בושם ורדים מבחיל. רבים מכירים את ההרגשה הזו - שהעולם מציף את החושים, נכנס אליהם פנימה בווליום חזק מדי, או חלש מדי. זה יכול להיות דרך שמיעה, או ריח, או מגע. קוראים לזה הפרעה בוויסות החושי. וזו למעשה תסמונת נוירולוגית מולדת.  בילדות - הגננת תקרא  לילד הזה "רגיש מדי". בשיחה מלב אל לב עם אבי גרייניק, שחקן, מוזיקאי, סטנדאפיסט, מיליונר של כשרונות,  הוא מספר לי על החוויה של מי שהיה ילד רגיש מדי -  עצבני וחמוד. עצבני - זה בגלל העולם, שנכנס פנימה בלי להתחשב, וחמוד - זה בגלל מה שהוא היה צריך לגייס, ההומור, היצירתיות, ההתבלטות דרך עשייה משמעותית- כדי למצוא לו מקום. שיחה  על החיים כתהליך מתמיד של "עדכון גרסה" והתאמה למציאות המשתנה. ועל האופן שבו הילד שלו, שאותו אימץ כשהיה בן 40, הוליד בו בבת אחת גם את הגבר שהפך להיות

זה קרה בערב של ה13 בדצמבר 1990. חמש דקות אחרי ההמראה של מטוס הססנה מבסיס חיל האוויר, שבתוכו ישבו 4 טייסים וקצינת המבצעים של טייסת 113, בדרכם לחופשת חנוכה קצרה בבית. התרסקות המטוס גבתה את חייהם של חמשת היושבים בה וההדף של הכאב היה עצום. חמש משפחות מסועפות של הורים, אחים, סבים, חברים - חייהם של כל כך הרבה אנשים קיבלו בבת אחת תפנית אכזרית. קצינת המבצעים, שלומית יאיר, בתו של האלוף יורם יאיר נהרגה בתאונה ההיא, והשאירה בור של געגוע בליבו של אחיה, יפתח. הרבה מדברים על הכאב העצום והבלתי נתפס של הורים שכולים. מעט מתייחסים לכאב הייחודי של אחים שכולים. אלה שאיבדו איבר מאברי המשפחה, אלה שנגדע להם או או אחות. אלה שהתאונה המשפחתית הזו הסיתה את מסלול חייהם באלף צורות.  לפעמים האחים השכולים האלה איבדו גם את ההורים שלהם סביב טרגדיה כזו, לפעמים הם איבדו את היכולת להיעצב בחיק ההורים שלהם, על דברים קטנים. כי איך תוכל להרשות לעצמך לשתף מישהו בעצב שלך על ענייני החיים כשמעל הכל מרחפת עננת העצב על המתים? ניהלנו שיחה מלב אל לב, הכי קרוב שאפשר, כי יפתח אחיה של שלומית הוא גם בעלי, ושלומית היא גיסתי שלא זכיתי להכיר. שיחה על הגעגוע לאחות שהייתה גם חברת נפש ולב, על הכאב שנוכח שם תמיד, וגם על איך מוצאים כוחות לבנות המשך והמשכיות, ולהילחם על החיות ועל השמחה

אירי ריקין הוא אדם שמעיד על עצמו שהוא מאושר. מאד. כמעט כמצב קבוע.  וזה למרות שהוא ספג כמה מהמהלומות הקשות ביותר שמתרחשות בחיי אדם. בין אם בתאונה הדרכים שעבר בגיל שבע וחצי, תאונה שבגינה הוא יושב מאז על כסא גלגלים.  ובין אם זה בהתבגרותו, כשאשתו חלתה בטרשת נפוצה ונלחמה במחלה, שנים רבות תוך שהיא מונשמת, והוא מטפל בה ובשלושת ילדיהם הקטנים.  ניהלנו שיחה מרתקת על אושר וכאב, על חופש ומגבלה,  על האפשרות להסיר מעצמנו אזיקים ולחיות בלי פחד (למעט סוג מאד מסויים של חרדה)  על אהבה והורות ועל האפשרות להרגיש שעכשיו טוב

פרק הפוך שבו אני מספרת לטלי לבינגר, במסגרת הפודקסט "עסקים מדברים", על האופן שבו אני מתניעה, מה עוזר לי לגדל חלומות ולהוציא אותם מהכוח אל הפועל? על הפטנטים שיש לי להזיז את עצמי ולחתור נגד העייפות/הגרביטציה או הדף הריק.  מקוה שתהנו ותמצאו כאן רעיונות וכלים שיכולים להיות רלוונטים לחיים שלכם. מוזמנים להכיר אותי קצת מהצד השני ולשמוע איך ממריאים מכאן

אוריין צ'פלין כבר היתה אשה בת 40, אמא לשני ילדים, כשעברה עם משפחתה לארה"ב בעקבות עבודתו של בעלה. ממרחק של אוקיינוס, בתוך תפאורה שונה לחלוטין מזו שבתוכה גדלה בקיבוץ שריד -  היא יכלה פתאום לראשונה להתבונן בילדותה בבית הילדים, בלינה המשותפת, באמא שלה, בסבתא שלה, באדמה שבתוכה צמחה, ושהפכה אותה לאשה ולאמא שהיא. המסע המרתק הזה - מקופל בתוך הספר שכתבה - "ארבע שעות ביום" - שבו היא מראיינת נשים מקיבוצים שונים, כולן שותפות לאותו סגנון גידול, כל אחת מהזוית שלה. אמהות שגידלו, וילדים שצמחו בחיק הקיבוצי, שותפים לניסוי חד פעמי בתולדות האנושות. מה קורה לאמא כשכל כך הרבה תפקידי יסוד שקשורים באמהות, מופקעים ממנה לידיים של מטפלות אחרות? מה קורה לילד שמגדלת אותו להקה?  איפה נמצאת "ה" אמא שלו בתוך מערבולת של אמהות מתחלפות?  ואיפה הילד?  כילד חד פעמי בעולם הזה ששייך לאמא אחת?  שיחה מרגשת על אמהות וילדים, ועל האופן שבו אנחנו מעצבים בתוכנו את ההורה שהפכנו להיות,  תוך התכתבות פנימית עם ההורה שגידל אותנו

אני אוהב לטייל אבל שונא להגיע - כתב פעם אלברט אינשטין המדען הגאון ששינה את כל מה שאנחנו יודעים על זמן ותנועה במרחב. הוא כנראה הבין באופן אישי- שהדרך, והתנועה שאנחנו עושים בתוכה, היא הדבר החשוב ולא היעד. בפרק הנוכחי  נדבר על טיולים ומסעות - ולמה הם כל כך חשובים להתפתחות הנפשית שלנו. האורחת שלי יפעת יגר קוראת לעצמה "מסעולוגית" , מושג שהיא המציאה כדי להסביר את האופן שבו היא משתמשת במסעות כדי לנווט טוב יותר גם בחיים עצמם.  כבר מעל לעשרים שנה שהיא לוקחת אתה אנשים למסעות אתגריים ברחבי העולם.  לצד זה, היא גם פסיכותארפיסטית מומחית בתחום הטראומה ובניית חוסן.  ניהלנו שיחה מרתקת על האופן שבו המסעות שמוציאים אותנו מאזור הנוחות שלנו הם אלה שעוזרים לנו לגדול, ועל מה כדאי לעשות כדי להתגבר על הפחד ולהעז לצאת לדרך

מה מחבר שני אנשים יחד? ומה גורם להם לחיות בטוב אחד עם השני?  האם זו העובדה שהם דומים זה לזו? או אולי דווקא שונים? מחקר ענק שנעשה בחברת גוגל ובדק מה הופך צוות - לצוות מנצח,  מוכיח שמה שמשפיע על איכות הקשר היא דווקא לא האישיות של המשתתפים, אלא נורמות ההתנהגות המתקיימות ביניהם, והשאלה האם הם חשים "ביטחון פסיכולוגי". בשיחה כנה, עמוקה ומשועשעת, עם פאולה וליאון, נשואים, מגדלים שתי בנות וגם עובדים יחד שנים רבות - הבאתי איתי את מסקנות המחקר מבית גוגל וניסנו לבדוק יחד, מה אפשר ליישם מזה בסלון הפרטי שלהם (וגם של כל אחד מאתנו) על מנת  לגדל זוגיות טובה וחיובית יותר

אומרים אהבה יש בעולם, מה זאת אהבה? תהה ביאליק והוא לא לבד בעניין הזה. נראה שבעידן הנוכחי השאלה הזו מתחדדת.  על רקע מגפת הבדידות שמתפשטת בעולם, יצירת קשרים אינטימיים הפכו לענין מורכב מאד עבור רבים.  הסרטים והספרים לימדו אותנו לצפות ל"אהבה ממבט ראשון", לסימן הברור של משיכה מינית מיידית  שבעקבותיו (אם נמשכנו) אפשר להתחיל להתקלף ולצלול לאינטימיות  האורחת שלי, ד"ר רונית אלוני, אומרת הפוך, איפה שיש אינטימיות עמוקה יכולה בקלות להווצר התאהבות.  אלוני, מטפלת מינית מהוותיקות בארץ, מלמדת אנשים את האלף בית של שפת האינטימיות. בקליניקה שלה מוצעים מגוון טיפולים משני חיים, אם תרצו, אפילו מצילי חיים, או לפחות מצילי חיוניות.  בין היתר גם  באמצעות "סרוגייט", טיפול שכולל מגע, עד מגע מיני. מוזמנים   לשיחה פתוחה על אהבה ומיניות בעידן הנוכחי, ועל האפשרות ללמוד ליצור אינטימיות פיזית וגופנית טובה ועמוקה יותר  

אדם נמצא במגרש, שאת גבולותיו קובע גורלו, אך מה יעשה בתוך המגרש הוא באחריותו האישית בלבד -  כך כתב רמי הרפז, טייס פנטום ישראלי אשר בזמן מלחמת ההתשה נפל בשבי המצרי וישב בו שלוש וחצי שנים. הוא שרד את חווית השבי וחזר בריא בגופו ובנפשו, לחיות חיים מלאי עשיה ונתינה עד שנפטר בגיל 80. שבועות ספורים אחרי מותו, יצא לאור הספר "השבוי ואשת השבוי" המגולל את חליפת המכתבים בינו לבין רעייתו נורית, שנכתבו במהלך שנות השבי, ומתארים את סיפור הגבורה וההתמודדות הן של הטייס והן של משפחתו שנותרה הלומת כאב ודאגה. הספר פורש את תפיסת עולמו, את נצחון הרוח  ואת ההרגלים שעיצב לעצמו כשבוי, שעזרו לו למצוא דרגות חופש ובחירה גם בתקופה בה נראה שהשליטה על חייו הופקעה ממנו.  בשיחה מרגשת עם ביתו דגנית, שנולדה כחודש אחרי שנפל בשבי, ופגשה בו לראשונה רק כשמלאו לה שלוש וחצי, היא מספרת על השיעורים שלמדה מהוריה שהיו גיבורים "גדולים מהחיים" ועל השיעורים שכולנו, גיבורים של היומיום נאלצים להתמודד אתם

התרבות המערבית מלמדת אותנו להציב לעצמנו מטרות ויעדים, ולחתור במרץ לקראת עתיד טוב יותר. היא מבטיחה לנו שכשנגיע (לגביע, לאקזיט, לחתונה, לדירה בלי משכנתא...) נמצא שם את האושר הנכסף.  התרבות המזרחית לעומת זאת מזמינה אותנו לשהות בתוך הרגע הנוכחי בלבד, בטענה שהמבט קדימה "גונב" אותנו מההווה.  בשיחה עם דר' טל בן שחר, מומחה בעל שם עולמי בתחום הפסיכולוגיה של האושר, אנחנו מציעים גשר זהב שמחבר בין שני מצבי הנפש האלה - ומסבירים איך גם להסתכל קדימה, וגם להנות מהרגל שצועדת על הדרך. מחקרים מוכיחים שאת רוב "ההחלטות לשנה החדשה" שאנשים מנסחים לעצמם בחגיגיות בתחילת השנה- הם לא יממשו כלל. בפרק הנוכחי נציע כמה כלים ורעיונות שיעזרו לכם לנסח לעצמכם את החלומות שלכם כך שגם תצליחו להגשים אותם, ונסביר גם למה ידיעת הכיוון אליו אני מתגלגל, היא דווקא זו שמשחררת אותנו לחיות בכאן ועכשיו

מיליוני אנשים חיים מתחת לקו הפוטנציאל שלהם -כותבת הפסיכותראפיסטית דר' אנאבלה שקד בסיפרה "לקפוץ למים".  ספר שבו היא משרטטת קו עוני מסוג אחר, לא כלכלי. אני קוראת לזה: "העוני של תחושת המימוש העצמי". ממש על קו החילוף שבין שנת 2020 לשנת 2021 התכנסנו לשיחה על הפער בין המצוי לרצוי, ואיך מצמצמים אותו. נשאל מה גורם לאנשים לבחור בהימנעות במקום בעשיה ואיך לצאת מהמעגל הזה. נבין כיצד הפחד מכשלון מסרס אותנו, ומה כדאי לנו לעשות כהורים- על מנת שלא ליצור דפוסי הימנעות אצל ילדינו. עם מבט אופטימי ומפוכח אל העתיד - נבין למה חשוב שנציב לעצמנו מטרות ריאליות (ולא מוגזמות!)  ואיך לוותר על המשאלה של ה"הכי", "המדהים" ו"המושלם" - כדי לחיות חיים של עשיה ורווחה נפשית

כשלינוי הייתה ילדה היא זוכרת את אבא שלה מזהיר אותה :" לינוי! לא לאבד עשתונות". הילדה הקצת מרחפת הזו, שהיתה תמיד שוכחת מפתח, למדה די מהר איך לפרוץ הביתה דרך התריסים, אח"כ  בתור עיתונאית חוקרת ואמיצה היא נתקלה לא פעם בדלתות סגורות והן לא איימו עליה. להיפך, היא אהבה לתת להן פייט. בתור תחביב היא גם התאמנה באיגרוף, אבל שום דבר לא באמת הכין אותה למלחמת העולם הפרטית שלה, זו שתפרוץ כשהיא תהיה בת 35, בהריון מתקדם, כשברגע אחד בעלה האהוב יעבור אירוע מוחי קשה ויהפוך לנכה סיעודי שתלוי בה. ילד נצחי בחודשים הראשונים היא כמעט טבעה באוקיינוס של צער, אבל לרגע אחד לא הפסיקה לפעול, מקדישה את החיים שלה לתהליך השיקום של בעלה. את הכאב הפרטי שלה ואת השיעורים שלמדה בדרך היא הפכה לעשייה משמעותית, למפעל חיים של עזרה. החברה שהקימה: "חמ"ל בר גפן" מספקת מעטפת של תמיכה עבור כל מי שהתהפך עליו עולמו בעקבות מחלה או תאונה  ישבתי אתה לשיחה מרגשת בצורה יוצאת דופן, על אהבה וחמלה, על היכולת למצוא כוחות ומשמעות, על גבורה יומיומית וגם על בדידותו של מי שמטפל באדם חולה

מחקרים רבים מצביעים על התרומה האדירה שיש לשהות בטבע - לבריאות הפיזית והנפשית שלנו. "אדם הוא בר מזל, אם בתור ילד יש לו "מקום מיוחד" ללכת אליו :  איזה חורש, יער או שדה מאחורי הבית. זה כמעט כמו המזל שיש לך אם נולדת למשפחה מאושרת"  כותב חוקר הטבע ריצארד מקארתי בספר הזכרונות שלו. הפרק הנוכחי מוקדש לאפשרות לצאת לטבע הזמין לנו, זה שמאחורי הבית, כזה שלא מצריך דרכון כדי להגיע אליו.  לצורך השיחה נסעתי לשמורת עין אפק, ל"מקום המיוחד" של האורח שלי  - אלון מאיר, צלם טבע ומורה לשל"ח. השמורה הזו בפאתי קרית מוצקין היתה מגרש המשחקים של ילדותו, שם הוא גילה את העולם שבחוץ, ולא פחות מזה, את העולם הפנימי שלו. כיום הוא מלמד ילדים ומבוגרים לפתח מחדש את הסקרנות לשדה

כולנו אוהבים להצליח ולטעום את טעמו המתוק של הנצחון. אבל החיים משובצים תמיד גם בהיפך - בכשלונות, הפסדים וטעויות.  אחד השרירים החשובים לבריאותנו הנפשית הוא השריר שעוזר לנו לקום אחרי שנפלנו. קוראים לזה "חוסן נפשי". איך מטפחים אותו?  בשיחה מלב אל לב, עם אריק זאבי, המדליסט האולימפי ומגדולי הספורטאים הישראלים, הוא מספר לי על רגעי נצחונות מזהירים וגם על ההפסד הצורב שלו באולימפיאדת לונדון, על האופן שבו התמודד עם הכישלון, על דמעות והבעת רגשות, על רוח הלחימה שבוערת בו וגם על השקט הנפשי והיכולת לא להגיב, שמאפיינים את האיש שכל מי שמכיר אותו מעיד - עם אריק אי אפשר לריב

והעיקר והעיקר לא לפחד כלל - מציע לנו השיר המפורסם ומנסה לעודד אותנו כשאנחנו עומדים על גשר צר מאד,  אבל האמת היא שפחד, דאגה, חרדה  - הם רגשות אנושיים בסיסיים שכולנו מכירים. בתקופות משבריות הם מתגברים. ד"ר ענת כרם אנג'ל היא ביוכימאית שמכירה את הנושא גם באופן אישי, כמי שסבלה בשקט מהתקפי חרדה כבר בגיל עשר. אחרי שנים רבות של קריירה אקדמית שבמהלכה שאלה שאלות מדעיות על גוף האדם, היא חזרה הביתה כדי לטפל בבנה בן ה13, שהחל גם הוא לסבול מהפרעת חרדה. חמושה גם בידע המחקרי והמדעי שצברה כל השנים, על הקשר של הגוף והנפש - היא פיתחה שיטת טיפול ייחודית. ניהלנו שיחה מרתקת על פחדים ועל הבושה והבדידות שכרוכים בהם, על הביולוגיה של הסטרס ועל מערכת פיזיולוגית נפלאה שיש לכולנו - מערכת הרגעה, שאפשר ללמוד להפעיל אותה

הציטוט המפורסם "קומדיה - היא טרגדיה פלוס זמן". מזכיר לכולנו שהומור מאפשר לנו לקחת מרחק מהחוויה, הוא נותן לנו פרספקטיבה. בתקופות משבריות זה הופך לאתגר מורכב במיוחד - להצליח לשמור על המבט הקומי, כדי להחזיק את הראש מעל למים.  השחקנית נועה קולר, היא מאלה שיודעים לעשות את זה. כמעט בכל דמות שהיא מגלמת שזורות יחד שתי העינים האלה שמביטות על אותה סיטואציה - עין אחת צוחקת ועין שניה בוכה. נפגשנו לשיחה על האופן שבו אפשר לאמן את שריר המבט הכפול הזה, ואיך זה עוזר לה לשרוד את היומיום. ושוחחנו על עוד ניגודים המתקיימים בעולמה של מי שזכתה בפרס אופיר (המקביל ל"אוסקר" ) אבל חייה מתנהלים גם בין הכביסות, לילדים, לחומוס המשפחתי.  על חרדת הבמה שתקפה אותה, ועל המחירים שאתה משלם כשהמשאלה שלך היא להיות הכי הכי 

משבר הקורונה שלח את כולנו "הביתה". האם זה אומר שאנחנו גם מרגישים "בבית"?  הזדמנות מצוינת לחקור גם את ההיבטים הנפשיים של המושג הזה - מה זה אומר להרגיש שאני נמצא במקום שלי? האם אפשר לחיות חיי נדודים ובכל זאת להרגיש בבית בכל מקום?  מיה טבת דיין היא משוררת וסופרת שמקדישה את חייה לחקר אישי של השאלה הזו, הן בכתיבה שלה, ובעיקר באופן שבו היא בוחרת לחיות מתוך תנועה מתמדת.  שיחה על אחיזה והיצמדות לזכרונות, חפצים, מקומות וקריירה. על האופציה לשחרר ולנוע הלאה, על געגועים ונוסטלגיה ועל האופן שבו הילדות שלנו, המשפחה שבתוכה גדלנו, היא סוג של בית פנימי שאנחנו נושאים אתנו תמיד

הימים שבין ראש השנה ליום כיפור - הם ימים מיוחדים בלוח השנה היהודי, המכונים "עשרת ימי תשובה". הם נתפסים כתקופה ראויה במיוחד לחשבון נפש ולתהליכי שינוי ותיקון. דב אלבוים הוא אדם שהביוגרפיה האישית שלו גדושה בתהליכים כאלה. הוא  נולד למשפחה חרדית ירושלמית, בןהזקונים הצעיר מבין תשעה ילדים. למרות שנחשב לעילוי בישיבה שבה למד ובין  דפי הגמרא שלו היה מחביא שירי אהבה שכתב לאלוהים, החליט בגיל 17 לעזוב את העולם החרדי, ולבחור בעצמו את הדרך שלו.  אולי שמע איזו קריאת "לך-לך פנימית" שעזרה לו לעשות את השינוי ההוא, והובילה אותו לבנות לו נתיב ייחודי, כזה שמשלב כמה עולמות רוחניים שחיים יחד בתוכו, זה לצד זה. הוא סופר, עורך, עיתונאי, מנחה טלוויזיה ומרצה לפילוסופיה יהודית, ומי שמגדיר את עצמו "אדם חילוני שמאמין באלוהים". נפגשנו לשיחה מרתקת על האומץ לעשות שינויים, על היכולת לעזוב מקום בלי לפטר אותו או להתנתק,  ועל המובן העמוק של תהליכי תשובה וסליחה

לפני כמה שנים קראתי את תוצאותיו של סקר שגרם לי לחשוב אחרת לגמרי על הזמן החולףועל התבגרות. בסקר בדקו כמה פעמים צוחקים ילדים בגילאי הגן בכל יום, והשוו את זה למצב אצל מבוגרים. התוצאות היו מדכדכות למדי, לפחות מבחינתי כאדם בוגר : ילדים צחקו בין 300 ל 400 פעמים בממוצע, מבוגרים -בין 10-15. יש בוודאי מספר סיבות לנשירת הצחוקים שאנחנו חווים עם ההתבגרות שלנו, אבל בעיני - אחת המשמעותיות שבהן היא שכמבוגרים אנחנו כמעט ולא נמצאים ב"כאן ועכשיו". רוב הזמן אנחנו עסוקים בטרדות ופחדים עתידיים או בגעגועים נוסטלגיים או תחושות החמצה לנוכח העבר. בפרק חגיגי, בפתחה של שנת תשפ"א הזמנתי את דר' נעמה אושרי, מורה לתורת הנפש הבודיהיסטית, כדי לשוחח אתה על האפשרות לחזור ולאמן את השריר הזה שהיה לנו בילדותנו - וללמוד לשהות בתוך הרגע הנוכחי. שיחה אישית על מסעה של נעמה, ועל חומרי היסוד של החיים  - אהבה, משפחה וזוגיות, פרידה ומוות. על היכולת להכיר תודה על "היש" בחיינו וגם לזכור את ארעיותינו.   ועל האפשרות לתרגל בודהיזם בכל מקום - גם בגלידריה

היום נדבר על האומץ להשמיע קול, ללכת עם האמת שלך גם אם היא לא פופולארית, וגם אם יהיה לה מחיר. להגיד את הדבר הזה שאחרים רק מרגישים אבל לא מעזים להודות בו. זה אומץ נרכש ואפשר לגדל אותו. הזמרת אחינועם ניני יודעת על זה דבר או שנים. יש לה קול פעמונים מלטף, אבל בשביל סיבה טובה, היא תהפוך בן רגע לזאן דארק אמיתית. נפגשנו לשיחה מרתקת על ההעזה הבלתי מתפשרת להשמיע קול אותנטי,  על ביקורות טובות ורעות, על זוגיות ואהבה, על דיכאון אחרי לידה, ועל השילוב המיוחד שיש בה של לב רחב ופתיל קצר

נהוג לחשוב שילד צריך מבוגר על ידו על מנת להתפתח, וזה כמובן נכון, אין על כך עוררין. אבל גם ההיפך נכון - גם מבוגר צריך ילד לידו, על מנת להתפתח" -את השורות הנפלאות האלה מצאתי פעם מקופלות בכתביו של הפסיכיאטר לנג, ומאז הן מלוות אותי. ההורות היא אחד ממסעות ההתפתחות המרכזיים בחיינו, אנחנו גדלים כשאנחנו מגדלים.  בשיחה מרגשת במיוחד מספר לי האלוף במילואים דורון אלמוג, על האופן שבו הקשר שלו עם בנו ערן (ז"ל) שסבל מאוטיזם ופיגור, שינה את חייו.  "הוא אף פעם לא קרא לי אבא, ולא אמר מלה בחייו, אבל הוא המורה הגדול של חיי" הוא אומר. שיחה על חיבוק אבהי, על חוסן נפשי ועל הבחירה להקדיש את החיים לעשייה למען האנשים החלשים ביותר בחברה         

אין לי מילים... -  מכירים את זה שאתם מרגישים או חווים משהו ולא מצליחים לתת לזה שם? ברגעים כאלה אנחנו מבקשים את עזרתם של אנשי המלה. מאז ומעולם נזקקנו למשוררים וסופרים כדי שיעזרו לנו להבין טוב יותר את עצמנו ואת העולם. המשורר רוני סומק, מבין דבר או שנים על מילים וגם על היעדרן. כשהיה בן תשע התעורר בוקר אחד וגילה לחרדתו שהמילים מסרבות לצאת לו מהפה, ואלה שמצליחות יוצאות מגומגמות ומרוסקות.  באותו רגע גזר על עצמו שתיקה שנמשכה שנה שלמה.  לימים יספר שהשתיקה הזו היא שהפכה אותו למשורר, "נקמת הילד המגמגם" הוא יקרא לזה.  ניהלנו שיחה מרגשת על הפגמים שלנו ועל האופן שבו הם מעצבים את אישיותינו ואת מסלול חיינו, על הכוח של מילים, על שירה ועל אהבה   

החיים מלאים בדרמות, בסערות. אנחנו מרגישים את זה כמובן בימי קורונה, כשהמציאות וההנחיות שאנחנו מקבלים משתנות על בסיס יומי, אבל גם בימים כתיקונם - מצב האדם הוא לנסות למצוא עוגן בתוך עולם של שינוי מתמיד. היום נדבר על האפשרות לייצר לעצמנו מעקה פנימי להיאחז בו.  האורחת שלי, מירה ארצי-פדן, היא מורה בכירה ליוגה ומפתחת שיטת תרגול ייחודית הנקראת "יוגה נשית". כמי שעולמה התערער לראשונה כשהייתה בת שלוש והתייתמה מאביה טייס הקרב, היא מקדישה את חייה לחקר שיווי המשקל הנפשי והפיזי.  מהי יוגה? כיצד היא משפרת את חיינו? מהו אותו חיישן פנימי שעוזר לנו להתמודד עם מתח?  מה עושים כשהגוף בוגד בנו ואיך לומדים להקשיב למה שהנפש מספרת לנו באמצעות הגוף

כאב וחולי הם חלק מהחיים של כולנו, היינו רוצים למגר אותם, אבל לא תמיד זה אפשרי, לפעמים מה שצריך לעשות זה ללמוד איך להתמודד עם מחלה או עם פצע, כך שלא ישתלטו על התמונה כולה ויסתירו מעינינו את החלקים הבריאים שלנו. זו תפיסת עולמה של הדוקטור שגית ארבל אלון, רופאה מיוחדת שהיא גם משוררת. היא לא רואה סתירה בין שני העולמות. להיפך : "רפואה טובה, בדיוק כמו שירה טובה, מתחילה בהקשבה" היא אומרת. שיחה על האומץ לעמוד ליד פצעים פתוחים, על תפקידו של הרופא, ועל העובדה שריפוי מתרחש גם באמצעות מילים, נוכחות, מישהו שאומר לך : אני אתך

 קורה לכם לפעמים שבא לכם לנוח לרגע מעצמכם ולשבת קצת בתוך דמות אחרת? כזו שמותר לה להגיד את מה שלכם אסור? כזו שיכולה להיות חסרת אחריות ובלתי מרוסנת כשאתם תמיד כאלה "ללא רבב"? כזו שמעיזה איפה שאתם פחדנים? לשחקנים ניתנת האפשרות הזו, להרחיב את המנעד ולהתארח לזמן מה בתוך נעליו של אדם אחר. למעשה זו ההגדרה של אמפתיה, התכונה הכי אנושית שלנו - היכולת "להיות בתוך" החוויה של מישהו אחר. שיחה עם השחקן דרור קרן על איך מגדלים שרירים של אמפתיה, על מתנת ההתפעלות שקיבל בבית שבו גדל ועל החשיבות של במה וקהל אוהב, בחיים של כל אחד מאתנו 

היום נדבר על נושא שאנשים נמנעים מלדבר או לחשוב עליו. למרות שהמוות הוא הדבר הכי ודאי בחיים של כל אחד מאתנו, זה גם הפחד הכי גדול שלנו. האם אפשר שדווקא המודעות והדיבור על הפחד הזה עוזרים לנו להפוך את החיים שלנו למשמעותיים ומאושרים יותר? ואת הפחד לפחות משתק? דר רוני צבר הוא רופא המלווה אנשים אל מותם, אפשר לומר שהוא "מומחה לסופים טובים". הוא עוזר להולכים וגם לנשארים לסגור קצוות פתוחים, להספיק לומר ולעשות את מה שחשוב. שיחה מרגשת ואופטימית על האפשרות להפרד נכון, ועל  השיעורים החשובים שתודעת המות מעניקה לחיים שלנו     

פתאום דפיקה בדלת. רבים מאתנו קופצים, נבהלים, מדמיינים תסריטי אימה לנוכח ההפתעה אבל יש גם אחרים. כאלה שמתייחסים לאי וודאות כאל הזדמנות להרפתקה. הסופר אתגר קרת מהסופרים הישראלים האהובים ביותר בישראל וברחבי העולם - הוא איש שיודע להשתמש ב"אי וודאות" לטובתו. שיחה מרתקת על החיים והכתיבה כאירוע מתגלגל, על המוכנות להגיד "כן" להזמנות שקיבלנו, על הדברים הכי מוזרים שקורים לך כשאתה מקשיב לנהגי מוניות, ועל איך  השריר הזה שאפשר לפתח - "שריר היכולת להמציא סיפור" - הופך אותנו לאנשים פחות שיפוטיים ויותר גמישים ומאושרים

השילוב של חגיגות שנה לפודקאסט, יחד עם משבר הקורונה החזירו אותי אל המרואיין הראשון שלי, הדר' טל בן שחר – מומחה בעל שם עולמי בתחום המדע של האושר. בערב פסח 2020, בשיאו של הבידוד לבשתי את מיטב מחלצות הפיגמה שלי - והזמנתי אותו לשתות איתי קפה בזום. ביקשתי  לשאול אותו "מה נשתנה"? ומה ניקח אתנו הלאה מהתקופה הכל כך משונה הזו שבה לראשונה בתולדות האנושות, חווים כל אזרחי העולם סוג של חוויה דומה.  דיברנו על "צרת רבים" ועל הנחמה שבה, על בישולים וחרדה, על שמחת הביחד, ועל "עומס הביחד", על געגועים ואי וודאות, ועל היכולת ללמוד משהו מהמשברים שאנחנו חווים

שירים מהווים פס קול קבוע לחיים שלנו.  הם מתנגנים ברדיו כשאנחנו מטגנים שניצלים. הם מפעילים את המחשבות שלנו במכונית כשאנחנו תקועים בפקק,  הם מקפיצים אותנו במסיבות ובהופעות, מלווים אותנו כשהלב שלנו נשבר. הם עוזרים לנו לגדול ולהתפתח.  בשיחה עם בועז כהן -שדרן, עורך מוזיקלי וחוקר תרבות, דיברנו על האופן שבו שירים משנים את חיינו לטובה.  על שירים מעודדים, על שירים שעוזרים לנו לעשות החלטות אמיצות, ועל אלה שבזכותם אנחנו מרגישים פחות לבד בעולם

ביום שבו מלאו לאמא שלי 80, לקחתי אותה בהפתעה, להקליט שיחה של שתינו באולפן. רציתי שתהיה לי מזכרת. זו היתה אחת השעות המיוחדות ביותר שחווינו יחד, והיה בה את כל הערבוב שיש בקשר המיוחד והעמוק הזה שבין אמא לבת. היו בה נושאים שאף פעם לא נגענו בהם, נושאים שהעזנו קצת יותר, היו גם דברים שהמשכנו לשתוק עליהם, היה צחוק משותף ודמעות. אבל בעיקר -הודייה הדדית וסליחה הדדית. לא על הכל אפשר לדבר, אבל כל מה שיכולנו לדבר עליו - נאמר. אני רוצה לעודד אתכם לקחת את האנשים היקרים לכם לשיחה מהסוג הזה. לשאול ולהשמיע, לסגור קצוות פתוחים. דווקא עכשיו, באיבם של ימי הקורונה שמנתקת הורים מבוגרים מילדיהם ונכדיהם - זה חשוב פי כמה. המגע האמיתי בין אנשים - הוא מגע של נפש בנפש, ילדה ואמא שלה. ואת זה שום "איסור חיבוק" בימי קורונה - לא יוכל לקחת לנו

בתלמוד נכתב  : "איש ואשה: זכו, שכינה ביניהן; לא זכו, אש אוכלתן".  זירת הזוגיות היא ללא ספק אחת החשובות והמרתקות ביותר בחיינו, היא יכולה להיות גן עדן, גהנום, וכל מה שבאמצע. רות דיין וולפנר היא עורכת דין לענייני משפחה,היא גם סופרת שמעלה על הכתב את הדרמה הגדולה שהיא עדה לה, הדרמה של הזוגיות. נפגשנו לשיחה על נישואין וגירושין, פירוק והרכבה, על מאבק, פשרה וסליחה. על מה שעוזר לאנשים לחיות יחד בשלום ועל מה שעוזר להם להפרד בשלום 

אחת התחושות הפחות נעימות בסקלה - היא תחושה של אי וודאות. כשהדף מתרוקן ואין לנו תשובות, או חשק, או כיוון או כוחות.  כשאנחנו בהפסקה. אבל כל מי שמבין משהו בתהליכים של לידה והתחדשות - יודע שהפסקות הן חלק הכרחי בסיפור. היהדות אפילו מצווה עלינו את "מצוות השמיטה" ופוקדת עלינו להניח לשדה שלנו בשנה השביעית. בימים אלה, של משבר קורונה עולמי, כשנראה שהעולם כולו יצא להפסקה כפויה,  התכנסנו כדי לדבר על עצירה ויצירה. רונה שפריר היא סופרת, מורה בכירה ל"התמקדות", והיא מלווה אנשים וארגונים - בתוך התקופות האלה כשהם מרגישים מבוי סתום. איך לעבוד נכון בתקופת ההפסקה? איך לחפש את הדבר הבא? איך לא להיבהל מהעצירה ואיך להחזיר לעצמנו את הדופק היצירתי 

.היום נדבר על יכולת שהייתה לכולנו כשהיינו ילדים, ועם ההתבגרות שלנו קצת איבדנו אותה זו היכולת להיות נוכחים ברגע,  ב"כאן ועכשיו". יש מבוגרים שיודעים לשמור על הניצוץ הילדי. על הסקרנות, ההתחדשות, היכולת להתפעל ולהתלהב. אילן הייטנר הוא מבוגר ילדי שכזה.  מבחינת הגיל הוא כבר מזמן לא ילד, הוא אבא פעיל שמגדל 4 ילדים לצד קריירה מרשימה של סופר אהוב שספריו נמכרו במאות אלפי עותקים.  נפגשנו לשיחה על "שרירי הילד" שהוא משמר, על ההרגלים שלו ביומיום, על תפיסת עולמו, על ההבדל בין "ילדי" ל"ילדותי", על מצבי רוח, ועל ההזמנה לחיות את החיים עם פתיחות והושטת יד לסביבה  

לכבוד "וולנטיינס דיי" התכנסנו כדי לשוחח על השאלה עד כמה תורמת הפעילות המינית שלנו לרווחה הנפשית שאנחנו חווים? איזה בעיות מטרידות אנשים ולאן לפנות כשנתקלים בהן? מה זו מיניות בריאה? מה כדאי להדגיש ביחסים שלנו כדי להנות יותר?  מדוע יש ירידה חדה של פעילות מינית בקרב צעירים בעולם היום ועל מה זה מעיד? דיברנו על נדיבות- בתור התכונה הכי ארוטית. על היכרות עם עצמך ועם האחר, על ההעזה להסביר את עצמי וגם לבקש עבור עצמי. על "לא" בתור אופציה. ועל החשיבות של תודה הדדית. חג אהבה שמח לכם

מכירים את התחושה הזו שמנגנים לכם ברדיו הפנימי שני קולות מנוגדים? אחד - הקול המרוצה, שרואה שאתם מוצלחים/מוכשרים/אהובים. והשני - הפוך לו.  הקול הביקורתי שרודה בכם ומזמזם - שאתם לא מספיק טובים/חרוצים/מתאמצים/ראויים. האורחת של הפרק הזה, היא אישה שהויכוח הזה פעיל מאד בתוכה. פאולה רוזנברג היא נטורופתית, מטפלת רב תחומית ואשת תקשורת. היא אישה מוצלחת מאד וגם מצליחה,יש לה השכלה רחבה ועשייה מרשימה, והיא יודעת את זה. ובכל זאת, יש לא מעט רגעים שבהם היא מרגישה ש"זה לא מספיק". נפגשנו כדי לשוחח על שיפוט עצמי ועל פרפקציוניזם, על הילדות שלה כמהגרת מארגנטינה, על אהבות ותשוקות, ועל האופן שבו היא מלמדת את עצמה להרגיע את המבקר הפנימי הנוקשה

אנשים טועים לחשוב שאופטימיסט הוא אדם שרואה בכל דבר את החיובי.  מין "משקפופר ורוד". אבל ההגדרה הפסיכולוגית של אופטימיסט שונה. לפי פרופסור זליגמן, מגדולי החוקרים בתחום,  אופטימיסט הוא אדם שבזמן משבר מסוגל לומר לעצמו - "המשבר הזה יחלוף, הוא זמני, אני אלמד ממנו משהו". דינה דואדי עונה בדיוק להגדרה הזו. היא התעוורה בשנות העשרים שלה בעקבות מחלה גנטית, אבל בנתה לעצמה חיים מלאי אור ומשמעות.  היא רפלקסולוגית מהבכירות בישראל, אצנית מרתונים שקוטפת מדליות, ומטפסת הרים. נפגשנו לשיחה מרתקת על התחרות של החושך באור, ועל הבחירה לקום כל פעם מחדש אחרי נפילות, לבחור בחיים ולגדל אופטימיות

אחד הסיכונים הגדולים שאנשים לוקחים על עצמם - מצוי דווקא לא באזורי הספורט האתגרי,  או בהימורים בבורסה - אלא דווקא במחוזות הרגש. בהעזה - להביע לפעמים בפני הקרובים לנו, וגם בפני עצמנו - את המחשבות שאנחנו לא "אמורים" לחשוב, את המחשבות או הצרכים הפחות יפים ופוטוגניים שלנו, את הצד הילדותי והתלותי שלנו, את הפאשלות, את רגעי ה"עולב" כמו גם את המשאלות הפראיות והלא מבוייתות שלנו, ה"פחות נורמאליות" או כאלה שציפו מאתנו לחשוב.   כמו למשל - כמה זה קשה לפעמים לגדל ילדים וכמה הילדים שלנו הם לא תמיד כזאת  "שמחה", כמו למשל, כמה זה קשה לפעמים לרוץ את המרתון של השיגרה עם אותו בעל שיש לך מאז שאת בת 6, רותי עפרוני כותבת על כל זה.  היא סופרת נועזת. היא מספרת רק סיפורים אמיתיים,  שיקוף רנטגני של חייה המאד בורגניים, אבל מתחת לפני השטח רוחשת לרגעים סערה.  והיא לא מפחדת לתת לה קול,  היא מתארת את הסדקים בחיים של כולנו, את המתח בין הפראי למבויית, בין הבורגני לפרוע. והיא מאפשרת בכך גם לקוראים שלה להנהן בהקלה ולומר לעצמם -אני לא לבד.  זה כנראה יותר נורמאלי ממה שחשבתי.…

קבלו הגדרה יפה לאושר: "כשהגוף שלך לא מאושר - את לא יכולה להיות שמחה". כך אומרת דנה ספקטור, אחת המרואיינות בספר "ערות - נשים מדברות מיניות" שיצא ב2017, הפך לרב מכר והצית מהפיכה. הפרק הזה מוקדש לשיחה על האנרגיה המינית שלנו. פרויד קרא לאנרגיה הזו ליבידו והגדיר אותה כאחד משני הכוחות הבסיסיים שמניעים את הנפש. הליבידו הוא למעשה אנרגיית החיים שלנו - היצר, יצירתיות, חיוניות שלנו, זה הרבה מעבר לסקס. בפרק הזה מתארחות שתי נשים מרתקות לשיחה על האומץ לחקור את המיניות שלנו. תמר מור סלע -  סופרת, עיתונאית ומחברת הספר "ערות" וקטי קמחי - מטפלת מינית בשיטת התמקדות, וראשונת המרואיינות בספר. קראתי לפרק "גם ערה וגם רפויה". מצאתי בשילוב הזה מטאפורה יפה לתאור מיניות בתור הצומת שבו חוברות יחד החיות יצירתיות והעירנות שלנו, יחד עם היכולת להרפות, לשחרר, להתמסר, להגיד "כן" למפגש שמתרחש  

 רבים מאתנו חונכו לאור האזהרה :"תתמקד!  תבחר! "או או"! חיים שפירא הוא מאלה שמראים לנו שאפשר גם אחרת. אפשר "גם וגם". הוא מרצה וחוקר רב תחומי. איש רנסאנס בעידן החדש. יש לו שני דוקטורטים, האחד במתמטיקה והשני בהוראת המדעים אבל לציבור הרחב הוא מוכר בעיקר בשל ההרצאות הפופולאריות שלו וספריו רבי המכר. הוא נע בחופשיות בין תורת המשחקים, לניתוח של "קהלת", לעיסוק בפילוסופיה של פו הדב.  ספרות ואמנות, והוא גם פסנתרן נפלא. הוא אדם שנהנה מתשובות מוחלטות 1+1=2 אבל אוהב לא פחות את הערפל של המטאפורה והשירה. נפגשנו לשיחה מרתקת על האושר שנובע מהחופש להישאר סקרן, פתוח ולא מקוטלג למגירה אחת. שיחה על הצלחה ומזל, על הדברים החשובים באמת בחיים ועל המתכון הפרטי שלו לעבור אותם עם כמה שפחות חרטות ?רוצים לשמוע עוד על המדע של האושר  ההרצאה המוזיקלית הבאה שלי לקהל הרחב - ב19.11.2019  ב"טוקהאוס" בתל אביב פרטים בלינק - https://www.talkhouse.co.il/events/שירלי-יובל-יאיר-למה-לא-עכשיו-הרצאה-וה-6

לפני 20 שנה פתח דר' יאיר כספי תוכנית לימודים ייחודית באוניברסיטה, הוא קרא לה: "פסיכולוגיה ביהדות". תוכנית שמעניקה כלים לתהליכי מודעות ותיקון עצמי ומחברת את מתנות הנפלאות של הפסיכולוגיה, יחד עם . הרעיונות המרכזיים של היהדות. נפגשנו כדי לשוחח על הדרך הייחודית והאישית שלו,  על האופן שבו חילץ את עצמו מילדות קשה של מי שגדל לבד עם אמא חולת נפש. הוא סיפר לי על תהליכי התיקון והשיקום של נפשו וחייו, ועל העובדה שרק אחרי התיקון העצמי שעשה, יכול היה לעזור גם לאחרים במסעות שלהם. שוחחנו על ניגודים נוספים שמתגוררים בהרמוניה בעולמו, כמי שמגדיר את עצמו "יהודי, חילוני, דתי". יש אלוהים בחייו, אבל אין לו כיפה על הראש. שיחה על החלמה ועל תקווה, על תפקיד ועל ייעוד, על המעשים שעוזרים לנו לעצב לעצמנו חיים טובים יותר, ועל החשיבות העצומה של תפילה - בחיי כל אדם דתי או חילוני

יש אנשים שכשהם נתקלים בגדר או בתמרור "אין כניסה" הם נסוגים ומתקפלים, ויש כאלה שאצלם זה הפוך. המחסום שהם עומדים מולו מהווה סוג של מקפצה.  ביוגה קוראים לזה "עבודה בהתנגדות". האופן שבו שריר אחד לוחץ כנגד השריר השני - דווקא מחזק אותו.  קרן שביט, מעצבת ויזמית היא מהסוג השני. בשיחה גלויה היא מספרת לי איך מאז שהיתה ילדה קטנה "היא אחת כזו שמחפשת את הפירצה בכל גדר", ואיך הגדרות שבהן נתקלה במשך חייה עזרו לה להגדיר את עצמה. קרן למדה לתעל את הקשיים והכעס שחוותה בילדותה ולהפוך למי שמעצבת לא רק מוצרים נפלאים אלא גם את חייה. היא מורה טובה לכל מי שרוצה לגדל חלומות ולהעיז לממש אותם

אחת ההגדרות היפות והפשוטות לבריאות נפשית מגיעה דווקא מכתביו המורכבים של זיגמונד פרויד שכתב: "בריאות נפשית מתבטאת ביכולת של בנאדם לאהוב ולעבוד". ואני מוסיפה כוכבית ואומרת שבשביל בריאות נפשית חשוב גם שנאהב את העבודה שלנו. אבל לא כולם מצליחים. רבים מאיתנו מוצאים את עצמנו בקונפליקט מתמיד בין הביזנס לפלז'ר. בין שעות העבודה לשעות ההנאה האורחת שלי בפרק, נראית כמו מי שפיצחה את השיטה. אחרי 17 שנים כשכירה, היא חזרה הביתה לגדל 4 ילדים, ובין כביסות, לבישולים, לטרנינג, לעבודת פרך, היא מצאה מטמון. היא התחברה שוב לתשוקה שלה  והפכה אותה לעסק משגשג. קוראים לה חגית בילייה אבל עשרות אלפי העוקבים שלה מכירים אותה בשם העט שבחרה לעצמה: לייזה פאנלים היא בלוגרית בישול נהדרת, ובשיחה שלנו אנחנו מדברות על מה שעזר לה, ויכול לעזור גם לכולנו לעצב את חיינו יותר לטובה ולפעול לאורו של עקרון מלבב : "באנו להנות!". היא מספרת לי מה למדה מאמא שלה על פתרון בעיות ועל האפשרות לעשות ניסויים במטבח, כל עוד היא משאירה אחריה מטבח נקי איך יום בלי סיר - הוא כמו יום בלי שיר עבורה איך היא משתדלת לחיות לפי העקרון "שיהיה קל" ואיך זה מתיישב יחד עם חריצות, מרץ, והמון השקעה  

שיחה אינטימית עם בנאדם קרוב היא בעיני אחד משני התענוגות הגדולים ביותר שהחיים מזמנים. אבל כדי ששיחה כזו תתרחש צריך פרטנר שהוא גם קשוב וגם יודע להתוודות" ככה כותב אשכול נבו בספרו החדש "הראיון האחרון".  במפגש שלנו הוא מספר לי על ההחלטה ששינתה את חייו, כשעמד בצומת שבו נאלץ לבחור בין מקצוע שעיקרו "להקשיב" לאחרים, לבין מקצוע שמבוסס על "להשמיע". הוא חשב אז, שהוא חייב לבחור. שזה "או או".  אבל עם השנים למד שבשביל להיות מאושר הוא דווקא צריך לערבב בין השניים. בשיחה מלב אל לב מדבר אשכול על "משבר אמצע החיים" שפקד אותו  ועזר לו להכניס שינוי חיובי לחייו. הוא משרטט את האופן שבו הילדות שלו  שהיתה רצופה מעברים בין בתים ומדינות, חיזקה אצלו את שריר ההקשבה וההתבוננות וגם את האופן שבו גידל  לאורך השנים את שרירי הביטוי העצמי, הכתיבה, השמעת הקול. הוא מתאר איך עיצב לעצמו בסופו של דבר סגנון חיים שנותן מענה לשני השרירים האלה. שוחחנו גם על שני צרכים מנוגדים לכאורה שיש בתוך רבים מאתנו : הצורך והעונג שיש בלהיות לבד, ליצור, לדמיין, לבין הכמיהה לשיחה עמוקה עם אדם אחר, למגע של נפש בנפש    

  "יותר ממאור עיניו נחוץ לו לאדם שיהיה שם מישהו שיראה" ."אומרת סופי, הגיבורה העיוורת בספרה של הסופרת והשחקנית שגית אמת :  "ימים לראות   .כולנו זקוקים לחסד הזה - חסד של מבט שמתפעל מאתנו. שרואה את ההשגים והיכולות שלנו ".זה צורך קיומי -  הצורך בהכרה, בנראות, ב"במה עבור אחדים מאיתנו המפגש עם אורות הבמה - מפחיד ומסנוור. הסיבות שונות, בין אם זה מתוך ביישנות, או תחושה "שזה לא מגיע לי", ואולי זה הפחד שהאור שלי יעמעם אחרים, או החשש שאין מי שבאמת מתענין בי  הקונפליקט הזה מתחדד מאד בעידן שבו אנו חיים - עידן שבו יש דחיפה עזה לכיוון הפומביות. לעלות על במות הפייסבוק האינסטוש, לצבור עוד ועוד לייקים ושיתופים. להשמיע קול חזק בעולם. הביישנים שבינינו סובלים פעמיים - הם מתקשים לעמוד באור המסנוור של הבמה הציבורית,  וגם כועסים ומאשימים את עצמם על כך בשיחה מלב אל לב, מתארת הסופרת שגית אמת, (המעידה על עצמה שהיא "שחקנית ביישנית") -  את שתי הנטיות ההפוכות (האקסטרוברטיות והאינטרוברטיות) המתקוטטות בתוכה, (וכנראה שגם בתוך כולנו, במינונים שונים) היא מספרת מה עזר לה ללמוד "לקחת את הבמה", ואיך למדה עם השנים לחפש בקהל את העיניים של אלה שמתעניינים בה במקום לספור את המשתעממים

 ?מכירים את ההרגשה הזו, כשאתם עומדים לפני איזו קפיצת בנג'י רגשית בחיים שלכם כשאתם רוצים או צריכים (או גם גם) – לעשות צעד שדורש מכם המון אומץ,  ומישהו בסביבתכם, גדוש בכוונות טובות דוחק בכם ואומר - "אל תפחדו!"  כוונת המייעצים אולי טובה, אבל זה לא עובד.  העצה הנכונה צריכה  :    "תפחדי, אבל תמשיכי".   אורלי וילנאי היא אשה שמפחדת וממשיכה. היא נעמדת באומץ לצידם של חלשים, נאבקת על זכותה להביע דעה ולא מהססת לפעול מיד כשהיא מזהה עוולה, גם אם המחיר שהיא משלמת - כבד. בשיחה חשופה ופתוחה מגלה לי כלת "פרס אומץ" איך היא מתגברת על חרדות היומיום, מה היא רואה באנשים שמיד מגייס אותה לשאת עבורם את הצער, ואיך היא מתמודדת עם הידיעה המפחידה שבנה עלול להילקח ממנה בכל רגע  

בגיל 25 הוא היה נהג משאית עם תשע שנות לימוד ובלי תעודת בגרות,  אבל כמה שנים אחר כך, הפך למרצה באוניברסיטה ולמנהל המיתולוגי של תיכון ברנקו וייס לנוער בסיכון סיפור החיים שלו היה בקלות יכול לשמש בסיס לתסריט של סרט הוליוודי, על הילד השמיני במשפחה של 11 ילדים הוא גדל בשכונות מצוקה, בגיל 15 וחצי נפלט ממערכת החינוך, נאלץ לחיות ולגדל את עצמו לבד,  וכבר היה באיזה מדרון חלקלק של ייאוש והסתבכויות עם החוק. אבל כשצה"ל גייס אותו במסגרת הפרויקט של נערי רפול, פתאום לראשונה הייתה שם מישהי שהאמינה בו, פתאום היה איזה חבל הצלה שבאמצעותו ועם המון כוחות נפש התחיל לחלץ את עצמו כלפי מעלה   שיחה על ביטחון עצמי ואיך הוא נבנה למה האושר שלנו כל כך כרוך בזה שיהיה שם מישהו שמאשר אותנו? שמניח עלינו מבט אוהב ואומר - "אתה אהיב, אתה ראוי, אני אתך איך מפרידים בין "התנהגות" של ילד, לבין מה שעובר עליו בפנים ואיך לומדים לטפס למעלה -  באמצעות הצבת מטרות, תחקיר עצמי, ו"שנורקל נפשי" שסורק ומחפש כל הזמן את האופציה הטובה יותר שנמצאת שם באופק, מחוץ למים העכורים מוזמנים לראות אותי במופע ״למה לא עכשיו״ ב- 2.7 בשעה 21:00 בטוקהאוס https://www.talkhouse.co.il/…/שירלי-יובל-יאיר-למה-לא-עכשיו-…

החיים עם הפרעת קשב יכולים לפגוע בדימוי העצמי שלך,  לגרום לך להרגיש כמו מי שאף פעם לא באמת מספק את הסחורה, תמיד מאכזב קצת, מי שמתחיל משימה ומתקשה מאד להגיע אתה אל היעד.  מי שיש לו "התחלות נלהבות וסיומים עלובים" כפי שמגדירה את זה גלית יצפאן פיטובסקי בעצמה, עם עין אחת צוחקת והשניה בוכה - על כל העסק שנים היא הייתה "ילדה לא מותאמת", להגדרתה. הילדה הזו שתמיד קורים לה דברים,  זו שמגיעה לבית ספר ואפילו לא קולטת ששכחה לקחת תיק למשל. מין גירסה נשית של "המפוזר מכפר אזר".   אבל האבחנה שיש לה הפרעת קשב הגיעה רק אחרי שבנה הבכור אובחן ככזה. מאז היא מקדישה את החיים שלה כדי לעזור לאנשים עם הפרעות קשב היא דרמה-תראפיסטית, מרצה, ומטפלת בילדים ומבוגרים, ונראה שבתקופה הנוכחית, ידיה מלאות עבודה, יותר מאי פעם בעידן שמציף אותנו ברעש ומידע אינסופי, אבל גם דורש מאתנו יותר מהירות והתייעלות - אתגר הריכוז הפך למשימה מרכזית בחיים של כל אדם פגשתי אותה לשיחה כנה ומרתקת, על איך למדה לקבל בתוך עצמה את הבאלאגן הפנימי והחיצוני,  איך להתייחס אליו בהומור, איך לבקש עזרה מאחרים כדי להתגבר על הקושי. וגם על הפטנטים שלמדה למצוא ולהמציא עם השנים בעולם שבו רבים מאתנו סובלים מחוסר התאמה כזה או אחר, גלית מציעה לנו מבט מלא קבלה וחמלה על מי שאנחנו, גם על האבידות, וגם על המציאות שיש בחיים שלנו

מכירים את ההרגשה הזו שאתם נמצאים במקום מסוים, או בקבוצה מסויימת - "משחקים את המשחק" מתאימים את עצמכם למה שמצפים מכם שתהיו, אבל בפנים - אתם מרגישים לא ממש שייכים? אתם "לא פה ולא שם״ כולנו מרגישים לפעמים את התחושה הזו של להיות אחר, אבל אצל אחדים מאתנו החוויה הזו משאירה שריטה בנפש, שריטה שתשפיע על איך מתנגן התקליט של סיפור חיינו בהמשך כך גם במקרה של הצלם עדי נס, מצלמי האמנות הבולטים והמצליחים בישראל וגם בעולם הוא גדל בקרית גת, כשעוד היתה עיירת פיתוח. הוא היה ילד פרסי בשכונה של מרוקאים, הוא היה הומו בסביבה של סטרייטים, הוא ראה את העולם דרך עינים של "אמן" שהן תמיד עינים שמתבוננות קצת אחרת הרבה פעמים הרגיש שהוא לא שייך. שהוא "לא פה ולא שם״ במשך שנים רבות נלחם בסכסוכי הזהות הפנימיים האלה ועשה ניסיונות ומאמצים להתאים את עצמו לסביבה, אבל סכסוכי הזהויות האלה הפכו להיות המנוע של היצירה שלו, וגם הנושא המרכזי שלה הילד מקרית גת הפך לצלם אמנות מהבולטים והחשובים בישראל, מי שיצירותיו מוצגות בתערוכות הנחשבות בעולם, זוכות בפרסים ונמכרות במחירי שיא עם הזמן למד לחיות בשלום עם ריבוי הצדדים שבתוכו נפגשנו לשיחה מרתקת על האופן שבו הוא משלב בין חייו "פה" במושב קטן בעמק, בו הוא מנהל תא משפחתי עם בן זוג וארבעה ילדים, לבין ה"שם", ההצלחה המקצועית בעולם הגדול נגענו גם בתחושת ה"אחרות", שרבים מאתנו חווים משהו ממנה,  ובאופן שבו היא מעצבת את חיינו רוצים לשמוע עוד על המדע של האושר? ההרצאה הבאה - ב2.7.2019 בטוקהאוס בתל אביב פרטים בלינק - https://bit.ly/2VCtFjI  

.היכולת להנהיג היא סגולה שכולנו היינו רוצים משהו ממנה לרתום אנשים אחרים לפעולות או לרעיונות שלנו, לגרום להם לבוא אתנו ואחרינו, להרגיש שהם מקשיבים לנו, להניע אותם לפעולה - כל אלה הם סודות שהיינו רוצים ללמוד וליישם בחיינו אנחנו נדרשים ליכולות הנהגה כהורים מול הילדים שלנו, כחברים בקהילות השונות שאליהן אנחנו שייכים, ובתוך העולם המקצועי שלנו. למעשה - בכל מקום שבו יש אנשים סביבנו ?אבל האם "מנהיגות" היא כישרון מולד? מתנה שקיבלנו? או אולי יכולת נרכשת שניתן לגדל ולטפח האלוף במילואים יורם יאיר, מי שפיקד על בה"ד 1, הכשיר דורות של מפקדים בצה"ל, ועומד כיום בראש תוכנית המנהיגות של המרכז הבינתחומי - הקדיש את חייו לחקר השאלות האלה. יש לו כמה תשובות מרתקות שיעזרו לכל אחד מאיתנו לחשוב על המנהיג שבתוכו יורם יאיר, המכונה גם ייה, הוא איש שכולו ניגודים. הוא גם "ברדקיסט" לא ממושמע, וגם חייל נאמן ואיש של מערכת. הוא גם המנהיג הסמכותי ומעורר הכבוד הזה שאומר "אחרי", אבל הוא גם האיש הפשוט הזה, "בגובה העינים". הכי ישיר ועממי שיש "ביני לביני אני קוראת לו "המפקד היחפן .היה לי העונג לארח אותו לשיחה אישית ואפילו משפחתית ההרצאות הקרובות שלי  למה לא עכשיו – הרצאה מוזיקלית על "המדע של האושר", בטוקהאוס, תל אביב ב15.5 בשעה 21:00.  פרטים בלינק - https://bit.ly/2IxiVkq פרטים על סדנת פסיכולוגיה חיובית -   החל מה-20 למאי https://www.facebook.com/events/664553530662086/  

?גם אושר וגם עצב - איך אושר ועצב כרוכים זה בזה  שיחה עם דר' טל בן שחר, מומחה בפסיכולוגיה חיובית מאוניברסיטת הארוורד, על האופן שבו אושר ועצב מעצבים אותנו כל אחד בדרכו  אחת הטעויות הגדולות שאנשים עושים כשהם חושבים על האושר האפשרי להם, היא המחשבה שאם רק יצליחו לנקש או לנטרל מהחיים שלהם כל בדל של עצב או כאב  - הם יהיו מאושרים אבל האמת היא שזה לא נכון. גם אושר, וגם עצב, כרוכים אחד בשני. הם מעצבים אותנו כל אחד בדרכו והופכים אותנו ליותר אנושיים. האורח הראשון שלי הוא הדר' טל בן שחר,  מומחה עולמי בתחום הפסיכולוגיה החיובית, המדע של האושר בשנת 2004 הוא התחיל ללמד קורס על אושר באוניברסיטת הארווארד בארה"ב.  בשנה הראשונה היו לו רק 8 תלמידים בכתה, אבל הם נהנו, והתחילו לדבר על זה במסדרונות וכך קרה שבשנה השלישית כשהקורס נפתח  נרשמו כבר קרוב ל1000 איש והוא הפך בין לילה לקורס הפופולארי ביותר בתולדות הארווד, בשלב הזה גם התקשורת האמריקאית הצטרפה לחגיגה וטל בן שחר הפך ל"סלבר'קה" שכולם רוצים לראיין כדי להבין איך זה שלראשונה בהסטוריה של המוסד החינוכי המפואר של אמריקה, הקורס הכי מבוקש הוא  לא "מבוא לכלכלה", אלא דווקא קורס ששואל - איך והאם - אפשר ללמוד להיות יותר מאושרים נסעתי עד אליו לברוקלין,  כדי לשאול אותו את השאלה הזו ולברר גם  מה עוזר לו באופן אישי, להיות יותר מסופק ושמח בחלקו,  ואיך הוא מתמודד עם רגעי השפל, העצב והדאגה, שגם הם מנת חלקנו בחיים האלה  הוא גילה לי כמה סודות, ואח"כ הלכנו לחגוג לו יומולדת, כי חוץ מזה שטל הוא מומחה לאושר, הוא גם קולגה וחבר טוב שלי, הרצינו והנחנו סדנאות יחד, וגם כתבתנו את סידרת הספרים שלנו לילדים "גיבורים אמיתיים" בהוצאת כנרת ההרצאות הקרובות שלי  למה לא עכשיו – הרצאה מוזיקלית על "המדע של האושר", בטוקהאוס, תל אביב ב15.5 בשעה 21:00.  פרטים בלינק - https://bit.ly/2IxiVkq פרטים על סדנת פסיכולוגיה חיובית -   החל מה-20 למאי https://www.facebook.com/events/664553530662086/ עוד משהו קטן עלינו תוכלו למצוא בלינק - https://www.haaretz.co.il/magazine/1.1658348