בעשור האחרון חל שינוי מרחיק לכת בשיח הציבורי והמוסדי בנושא הגעתם ארצה של היהודים יוצאי מדינות ערב. מה שהוצג במשך שנים כסיפור של עלייה דתית ואידיאולוגית הפך בתוך תקופה קצרה לסיפור על גירוש ופליטות. מטרתו המוצהרת של השינוי הזה בנרטיב, שקודם בידי פוליטיקאים, חוקרים ונציגי ארגונים, הייתה עשיית צדק היסטורי; אולם כפי שמאשרים כעת גורמים מדיניים, המניע העיקרי מאחורי קידומו החפוז היה הרצון למקש את המשא ומתן להסדר מדיני. יתר על כן, הכרת המדינה בטראומה של יוצאי מדינות ערב הייתה חלקית ביותר, וממילא "הולאמה" לצרכיה באופן המהדהד את יחסה התועלתני של המדינה כלפי סיפורם, רכושם וכאבם.

לאורך המאה העשרים, ובמיוחד בעידן הניאו-ליברלי, השאלה כיצד יש לשלוט על ייצור הכסף – אולי הכוח החזק ביותר בחברה הקפיטליסטית – הפכה מסוגיה פוליטית בוערת לדיון טכני המוגבל למומחי הבנקים המרכזיים. אולם פנייתם שמאלה של עשרות מיליוני אמריקנים בעקבות המשבר הכלכלי של 2008 הובילה לפוליטיזציה מחודשת של הכסף. כעת המשבר הכלכלי הצפוי בעקבות הקורונה מציב את שאלת הכסף בלב הדיון הציבורי. אחד התוצרים של הפוליטיזציה הזאת הוא התיאוריה המוניטרית המודרנית (MMT) – ניסיון רדיקלי להחזיר את ניהול היצע הכסף לידי נבחרי הציבור תוך הגדלה מסיבית של ההשקעה הציבורית. תיאוריה זו שנויה אמנם במחלוקת, אך היא מסמנת התנערות חשובה מהאידיאולוגיה המוניטרית הניאו-ליברלית.

הכלכלה אינה יכולה להתקיים ללא עבודות טיפול שאת רובן מבצעות נשים: הולדת ילדים, גידולם ועיצובם החברתי, החזקת משק הבית, טיפול בהורים קשישים ועוד. אלא שהכלכלה הניאו-ליברלית אינה מתגמלת את רוב העבודות הללו, מפוררת את מנגנוני הרווחה ויוצרת משבר גלובלי של משפחות המתקשות לקיים את עצמן. משפחות שידן משגת מעסיקות נשים ממעמדות נמוכים יותר או מהגרות עבודה, והן בתורן מסתמכות על מטפלות עניות אף יותר. עד כה, התנועה הפמיניסטית שירתה את התהליכים האלה; עתה עליה להיאבק למען תמורה מבנית עמוקה בסדר החברתי.

האפיפיור הנוכחי זוכה לפופולריות רבה הודות למחוותיו הליברליות כלפי פליטים, להט"בים ואתיאיסטים ובזכות הפתיחות שלו לעולם שמחוץ לכותלי הכנסייה. אלא שבניגוד לתפיסה הרווחת, מורשתו הקתולית של פרנציסקוס מצויה דווקא במקום אחר, והיא מסמנת אותו כממשיך דרכו של האפיפיור השמרן יוחנן פאולוס השני.

מעטים יכחישו שקופים וכלבים הם בעלי תודעה, במובן שיש להם יכולת לחוות. אך מה לגבי יתושים, נמלים, מקקים? רוב הפילוסופים והמדענים טוענים שהתנהגותם של בעלי חיים כלל אינה מאפשרת לנו לדעת אם יש או אין להם תודעה. אולם כעת טוענים שלושה חוקרים כי הצליחו לזהות התנהגות שמעידה על קיומה של תודעה בסיסית. מסקנת המחקר שלהם מרחיקת לכת: מספר המינים שחווים ומרגישים גדול דרמטית מהמקובל לחשוב היום, וכולל גם יצורים שאנו רומסים ללא היסוס.

ההשקפה כי פיצוח סודות המוח האנושי הוא הדרך הטובה ביותר להבנת הקיום האנושי נחשבת היום כמעט מובנת מאליה. אולם תפיסה זו, שנוטה לצמצם את האדם לכדי איבר אחד בגופו, אינה מעוגנת במחקר מדעי אלא בשורה של תמורות פוליטיות ופילוסופיות שהחלו במאה השבע-עשרה. הגיע הזמן שנשתחרר ממנה.

בתחילת שנות האלפיים הקשיחה ישראל את המדיניות הניאו-ליברלית שלה - מהלך שהביא לעלייה ניכרת ברמות העוני ואי-השוויון במדינה בעודו מיטיב עם קבוצה מצומצמת של תעשיינים ועובדים, בעיקר במגזר ההייטק. ההסברים הרווחים למגמה זו מתעלמים מהיבט משמעותי שלה: ישראל - בהובלת ממשלות הימין - מבקשת להפחית את התלות הכלכלית שלה במערב, ובפרט לשפר את יכולת העמידה שלה בפני לחצים מדיניים בינלאומיים על משטר הכיבוש.

תפקידו של העם בדמוקרטיה הליברלית הייצוגית, כפי שזו התגבשה לאחר מלחמת העולם השנייה, מסתכם לכדי הבחירה איזו מבין האליטות הקיימות תשלוט בקהילה הפוליטית. הפתרון הראוי למשבר הפוקד כיום את הליברליזם הוא הרחבת הדמוקרטיה על פי משמעותה המקורית - שלטון העם - באמצעות הגברת נוכחות ההמונים בזירה הציבורית. למעשה, שיטת ממשל כזאת קיימת כבר במסורת של החשיבה הפוליטית המערבית.